ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת פקודי

ליקוטי הלכות לפרשת פקודי

ד׳ באייר תשע״ט

לקט הארות וביאורים נפלאים ממעיינו העמוק של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב מלוקטים מספריו הקדושים ומספרי תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, לפרשת השבוע: פרשת פקודי(פרשת השבוע)

אלה פקודי המשכן (לח,כא)

אלה פקודי המשכן – משכן, משכן בבניינו ומשכן בחורבנו, בבחינת (במדבר כ"ד) מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל ודרשו רבותינו ז"ל: אפילו כשהם חרבים מגנים על ישראל. ובשביל זה הקימו את המשכן בכל פעם ופרקוהו בעצמם ונסעו עמו ממקום למקום במדבר חושך ואפילה מקום נחש שרף ועקרב וכו'. ואחר כך חזרו והקימוהו וכו'. להורות לדורות שאפילו כשהמשכן יהיה נפרק וחרוב יגן עליהם. ואם יקשרו רצונם תמיד בקדושת המשכן ובית המקדש וכליו, והכול בכוח הצדיקי אמת העוסקים בבנין המשכן בכל דור ודור כמו שכתוב בהתורה אזמרה וכו' (ליקוטי מוהר"ן א, תורה רפ"ב) על ידי זה יוכלו לעבור בשלום בכל המדבריות בכל מיני חושך וצלמוות, אפילו כשעוברים חס ושלום במקום נחש ושרף ועקרב וצימאון וכו', שבכל המקומות האלו בהכרח שיעבור בהם הרוצה לגשת אל הקודש. בפרט מי שנכשל כבר במה שנכשל ורוצה לשוב, שבהכרח שיעבור באלו המקומות בבחינת מה שאמר רבינו ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל בהיינו דעאל וכו' (עיין בהתורה רציצא, ליקוטי מוהר"ן א, תורה כ"ז). ומכולם יצילנו ה' על ידי תוקף הרצון דקדושה שיזכה על ידי התקשרות לצדיקי אמת.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכות השחר ה,מה)

אלה פקודי המשכן (לח,כא)

על כן חמל עלינו השם יתברך והקדים לנו רפואה למכה, וצוה לישראל לבנות את המשכן שיש בו כל הקדושות של הבית המקדש. ובזה הפליא חסדו עמנו, שלימד למשה להמשיך תיקון נפלא כזה שיהיה כוח להמשיך קדושת הבית המקדש גם ב[עת] הלכם במדבר שמם מקום נחש ושרף ועקרב וכו' ובזה המשיך תיקון לדורות שאפילו כשיחרב הבית המקדש בעונותינו יהיה לנו כוח להמשיך קדושת הבית המקדש על ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות שאנו בונים בימי החורבן שהם בחינת מקדש מעט. כמו שכתוב כי הפיצותים בגוים וכו' ואהי להם למקדש מעט וכו'. כי עיקר הכוח להמשיך קדושת הבית המקדש על הבתי כנסת ובתי מדרש שאנו בונים בחוץ לארץ בימי החורבן הוא על ידי קדושת המשכן שהמשיך משה תיקון כזה להמשיך כל קדושת הבית המקדש במדבר, על ידי זה יש לנו כוח גם עתה להמשיך קדושת הבית המקדש אחר החורבן על ידי הבתי כנסת ובתי מדרש. ועל כן תיכף בשעת הקמת המשכן רמז על החורבן. כמו שכתוב אלה פקודי המשכן – משכן, שדרשו רבותינו ז"ל משכן בבניינו, משכן בחורבנו. כי עיקר הקמת המשכן היה בשביל זה כדי שיהיה כח לישראל להמשיך קדושת המשכן שהוא קדושת הבית המקדש גם אחר החורבן.

(שם, הלכות חול המועד, ד,יב)

אדני הקודש (לח,כז)

התומכי תורה, שמחזיקים תלמידי חכמים בממונם (ועל ידי זה התלמידי חכמים עוסקים בתורה ומחדשים הלכות), על כן הם בבחינת אדני המשכן, שכל המשכן הוקם עליהם, ושם, במשכן, נולדו ונתגלו כל הלכות התורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ומחמת שעל ידי אלו ההלכות זוכים להתגלות אחדות הפשוט יתברך מתוך פעולות משתנות, וזה תלוי באהבה ואחדות שבין ישראל, ועל כן נצטוו בתרומת אדנים לתת מחצית השקל דווקא, להורות שכל אחד מישראל אין לו שלמות, כי אם על ידי חברו, כי צריכים שיכללו כולם זה בזה באהבה ואחדות גדול, עד שעל ידי זה יתגלה אחדותו הפשוט יתברך גם כן, שזה בחינת ההתגלות אלוקות שהיה במשכן. וזה בחינת העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, בחינת ורש לא שמע גערה, בחינת ולא נכר שוע לפני דל, כי אי אפשר להיכלל באחדות הפשוט, כי אם על ידי ענווה וביטול, שלא יתפאר אחד על חברו חס ושלום, רק אדרבא כל אחד יבטל עצמו לגבי חברו. ומזה ראוי שילמדו עצמם העשירים שלא יתגאו לעולם במתנת ידם, אפילו כשנותנים הרבה ומחזיקים התלמידי חכמים בכל פרנסתם והצטרכותם, אף על פי כן לא יתגאו בזה על העניים חס ושלום, כי העושר והכבוד מלפניו יתברך, והשם יתברך מוריש ומעשיר, אדרבא ראוי להם להתבייש מאד, ולהתבטל לפני העניים מגדל החסדים שעשה עימהם השם יתברך שהשפיע להם עשירות כזו, שזוכים להחזיק התלמידי חכמים, וגם עדיין יש להם עושר רב בביתם, והעניים והדלים שהם גם כן אנשים כשרים כמותם, ואולי יש בהם טובים מהם ואין בביתם לחם ושמלה, ואינם זוכים להחזיק התלמידי חכמים. אך לו יתברך נתכנו עלילות וכל דרכיו והנהגותיו יתברך בודאי ישרים ותמימים, אבל על כל פנים צריכים להזהר שלא יתגאו ויתפארו בצדקתם על העניים, רק יהיו עמהם באחדות אחד באהבה גדולה, ועל ידי זה נתגלה אחדותו הפשוט יתברך, שזה עיקר תיקון הצדקה הנ"ל.

(אוצר היראה, צדקה פג; על פי: שם, חושן משפט, פריקה וטעינה ד,לו-לז)

הוקם המשכן (מ,יז)

צריך האדם העושה משא ומתן ומלאכות להרים ידו להשם ולשעבד כל מחשבתו ועשייתו ודיבורו להשם יתברך, בחינת: גול על ה' דרכך וכו', ולהאמין באמונה שלמה שאין האדם עושה כלל, רק שאנו מחויבים לעשות איזה עסק במשא ומתן ומלאכה, מחמת שכן רצונו יתברך, כי יש סודות וכוונות גדולות בכל עניני משא ומתן ומלאכות, כי מבררים בירורים וניצוצות קדושות על ידי המשא ומתן ומלאכות, כידוע, ובשביל זה לבד צריכים לעשות מעט משא ומתן או איזה מלאכה, כי כן רצונו יתברך, וכמאמר רבותינו ז"ל: טוב תורה עם דרך-ארץ. אבל באמת אין האדם עושה כלל, ואין הפרנסה נמשכת על ידי העשייה הגשמית כלל, כי אם אדרבא, עיקר הפרנסה נמשכת על ידי בטול הל"ט [=39] מלאכות, דהיינו על ידי הארת הרצון, שהוא בחינת קדושת שבת, דמנה מתברכין כל שתא יומין [=שממנה מתברכים כל ששת ימי החול]. וכשיודעים זאת באמת ובאמונה שלמה, על ידי זה ממשיכים הקדושה של שבת לששת ימי החל, ועל ידי זה מקדשים ששת ימי המעשה בקדושת שבת, ועל ידי זה מבררים ומזככים כל הל"ט מלאכות מזוהמת הנחש, מבחינת ל"ט קללות, וזוכין על ידי זה שיהיה כל הל"ט מלאכות בבחינת מלאכת המשכן, ואז הל"ט מלאכות הם בבחינת ט"ל אורות, בחינת הארת הרצון, בחינת טללי רצון, כי זוכים לקבל הארת הרצון משבת לששת ימי המעשה. ואזי כשזוכים לעשות כל המשא ומתן והמלאכות בבחינה זו, אזי אף על פי שעושה משא ומתן ומלאכה, אינו נחשב בשם עשייה כלל, רק בחינת המלאכה נעשית מאליה, כמו שכתוב במשכן: הוקם המשכן,תיעשה המנורה, וכן אצל בית המקדש נאמר: והבית בהיבנותו, כי כל מלאכת המשכן ובית המקדש הייתה נעשית מאליה, רק שהם היו מכוונים ברצונם לעשות המלאכה, והמלאכה הייתה עולה בידם מאליה. וזה בחינת: ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי שבת, 'תעשה' דייקא, כי על-ידי שבת זוכים שתהיה המלאכה נעשית מאליה, כי עיקר הקיום של ששת ימי המעשה ושל כל המלאכות הנעשים בהם, הכל הוא רק על ידי שביתה ומנוחה של שבת, שהוא בחינת הארת הרצון שמאיר בשבת. ובבחינה זו צריך האדם לעשות כל המלאכות ומשא ומתן שלו שבששת ימי המעשה, היינו לידע ולהאמין באמת שהוא אינו עושה כלל, רק הכל בכוח השם, שעל זה הזהירה התורה שלא לומר חס ושלום כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וכו', כי הידיים הם כלי המעשה של כל הל"ט מלאכות, ואי אפשר להידיים להמשיך הפרנסה על ידי הל"ט מלאכות, כי אם על ידי שמקבלים ומתברכים מבחינת הידיים שיש בים החכמה, שמשם עיקר הפרנסה, בבחינת פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, כי שם מאיר הארת הרצון, שהוא בחינת קדושת שבת. וכשזוכים לזה, אזי באמת גם בששת ימי החול אין צריכים לעשות שום עובדה ושום מלאכה כלל, כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים, כמאמר רבותינו ז"ל, כי אז המלאכה נעשית ברצונו לבד, שהוא רוצה בהמלאכה, ואזי תכף נעשית על ידי אחרים, כמו שכתוב: ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'

(אוצר היראה, ממון ופרנסה יז; על פי: שם, הלכות שבת ג,ד-ז)

ויקם משה את המשכן (מ,יח)

אחד שאל למוהרנ"ת: מי גדול, הקטן שמקורב לצדיק, או הגדול שאינו מקורב? אמר לו: הלא בימי משה רבינו, עליו השלום, שאם אחד היה עושה דבר גדול להמשכן ולא הביאו למשה רבינו עליו השלום, בוודאי לא היה לו שום חשיבות כלל. אבל מי שעשה דבר קטן והביאו אל משה, בודאי היה חשוב מאוד. ואמר אז תורה ב, (בליקוטי מוהר"ן א) שדייקא משה יוכל להעלות שייפא בשייפא.

(אבניה ברזל, סב)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support