ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת עקב

ליקוטי הלכות לפרשת עקב

כ״א באייר תשע״ט

לקט הארות וביאורים נפלאים ממעיינו העמוק של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב מלוקטים מספריו הקדושים ומספרי תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, לפרשת השבוע: פרשת עקב (פרשת השבוע)

והיה עקב תשמעון את המשפטים (ז,יב)

עקב דייקא, היינו כשהשונאים מתגברים עד שהוא תחת עקב ורגלין, שדורסים אותו ברגלים. בבחינת הרכבת אנוש לראשינו וכו', בחינת לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ. וכמו שכתוב אשר אמרו לנפשך שְׁחִי ונעבורה ותשימי כארץ גֵּוֵךְ וכו'. וזהו בחינת עקבות משיחא, שישראל נתונים תחת עקביהם. ואז דייקא מי שמשים אל לבו לשמוע משם את המשפטים האלה, שידע שהכל מהמשפט שלמעלה שנתלבש בהם כדי להשיבו אליו. וזהו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ואז ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, שהשם יתברך ירחם עליך למען בריתו את אבותינו כי שומע אל אביונים ה' ואת אסיריו לא בזה. וזהו וידו אוחזת בעקב עשובעקב דייקא, כשיתגבר עשו בסוף הגלות בעקבות משיחא, וירצה לדרוס בעקבו על ראש ישראל בבחינת הגדיל עלי עקב, אז דייקא וידו, בחינת אמונה בחינת תפלה, בחינת ויהי ידיו אמונה וכו' – [ותרגם שם אונקלוס] פרישן בצלו, אוחזת בעקבו להפילו ולהשפילו על ידי זה, כי אין כחנו אלא בפה לתפוס אומנות אבותינו לצעוק אליו יתברך מכל מקום שהוא.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, יין נסך ד,כה)

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית(שם)

על ידי כל יחוד מבררין ברורים ומולידין נפשות. ואלו הנפשות, מחמת שמתבררין מהקלפות כידוע, על כן נאחז בהם הסטרא אחרא. ועל כן צריכין התגברות גדול לכבוש את יצרו הרע שעיקרו מתגבר על תאוה זו, מחמת שעל ידי זה עיקר בירור הנפשות מן הקליפות, שזה בחינת גרים כידוע. ועל כן אי אפשר לזכות לשמירת הברית כי אם על ידי בחינת משפט, דהינו שישפוט את עצמו הרבה ויתבודד בכל עת ויפרש שיחתו לפני השם יתברך ויצעק הרבה להשם יתברך, שכל זה הוא בחינת משפט, ועל ידי זה מתעורר התלהבות הלב שהוא בחינת אש, ושורף את הרע הנאחז באלו הנפשות שצריך לבררם על ידי זווגו, ועיקר הרע הוא רע הכולל שהוא תאות המשגל, שאי אפשר להכניעו כי אם על ידי אש המשפט הנ"ל, כי התאוה הזאת היא בחינת אש, ונכנעת על ידי אש המשפט כי מהאש יצאו והאש תאכלם. וזה: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו', היינו על ידי שתזכו לתקון המשפט, על ידי זה ושמר ה' אלקיך לך את הברית, שתזכה על ידי זה לשמירת הברית, כי השם יתברך בעצמו ישמור אותך על ידי שתעסוק במשפט כנ"ל. ועל כן עיקר הזיווג דקדושה הוא רק בשבת, כי אז נתבטל הרע לגמרי בבחינת ביטול הרע על ידי תקון המשפט הנ"ל.

(אוצר היראה, ברית סד; על פי: חושן משפט, גבית מלוה ג,י)

לא תוכל כלותם מהר (ז,כב)

צריכין לכבוש קדושת ארץ ישראל מעט מעט, לגרש הרע שבחובלים שהם בחינת הקליפות והשבעה עממין המונעים מארץ ישראל, לגרשם מעט מעט, כי אין לנו כח לתקן כל החובלים בבת אחת, לבטל הרע שבהם, והטוב שבהם יכלל בבחינת הנועם העליון כנ"ל, רק צריכין להמשיך קדושת הנועם מעט מעט, וכפי המשכת קדושת הנועם כן נזכה לתקן בכל פעם את החובלים. וזה בחינת לא תוכל כלותם מהר וכו'; מעט מעט אגרשנו מפניך וכו' (עין פנים). וזה טעם מה שמשה רבנו, עליו השלום, לא זכה לבוא לארץ ישראל, כי לפי עוצם גדולת מעלתו אזי אם היה נכנס לארץ ישראל, אזי היה מקבל שפע נועם העליון בריבוי גדול כזה עד אשר היו צריכין כל החובלים להתתקן, והיו צריכים להתתקן כל המוחין הפגומים שנפגמו מחטא אדם הראשון ואילך ופגם כלל החטאים שבעולם, שכולם הם בבחינת חובלים, בבחינת חבל חבלנו לך, הכל היה צריך להתתקן אז על ידי משה רבנו, עליו השלום, אם היה נכנס לארץ. ומחמת שאז עדין לא הגיע הזמן לזה, כי לא יגמר תיקון כל החובלים עד שיבוא משיח ויבער רוח הטמאה מן הארץ, ומחמת שלא היה אפשר אז עדין לתקנם, על כן היו יכולין לגרום פגם יותר, חס ושלום; על כן היה מן הנמנע שיכניס משה את ישראל לארץ ישראל רק על ידי יהושע שמעלתו קטנה ממשה. ועל כן לא נתעוררו החובלים כל כך בבת אחת, וקצת החובלים שנתעוררו, היה בידו לתקנם בכח וזכות משה רבנו, עליו השלום. וזהו הטעם מה שאנשים קטנים במעלה יכולים להכנס לארץ ישראל בנקל בלי התגברות המניעות כל כך, וגדולי הצדיקים יש להם מניעות עצומות מלבוא לארץ ישראל, עד שגם סמוך לדורותינו היה הרב רבי נפתלי(בעל סמיכת חכמים, שנפטר ונקבר בטורקיה בדרכו לארץ ישראל) והבעל שם טוב זצ"ל שלא יכלו לבוא לארץ ישראל, כל זה מחמת הנ"ל, כי כל אחד כפי מה שזוכה לקבל קדושת ארץ ישראל, דהיינו השפעת הנועם, כמו כן באים ונופלים בחינת החובלים להתתקן. ומחמת שלא הגיע עדיין זמן תקון אלו החובלים שהיו צריכין להתתקן על ידי קדשת כניסת הצדיקים הגדולים הנ"ל לארץ ישראל, על כן לא יכלו לבוא לשם.

(אוצר היראה, ארץ ישראל יז; על פי: אורח חיים, ברכת המזון ומים אחרונים ד,ז)

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וכו' ולמען נסותך (ח,ג)

מי שרוצה לזכות לחיים נצחים אי אפשר לו לזכות כי אם על ידי אמונה. ולאמונה זוכין על ידי אמת, בבחינת צדק כד אתחברת באמת וכו'. היינו אם ירצה להסתכל על האמת לאמיתו יבין שראוי לו להאמין האמונה האמיתית בה' ובמשה עבדו ובצדיקי וכשרי אמת שבכל דור. כי עצם האמת בודאי אי אפשר להשיג בדעתו הפחותה, אדרבא נדמה לו להיפך מחמת שהוא משוקע בתאוותיו ובעולם הזה ובכבוד ונצחון כל כך. אך אם יטה דעתו אל האמת לאמיתו ויחזיר פניו קצת מתאוות עולם הזה, וישים ליבו באמת לחשוב על תכליתו הנצחי, יאיר ה' עיניו ויראה ויבין היכן האמת. כי אמונה הוא רק במה שאינו מבין כי מה שמבין בדעתו אין זה אמונה, ואם כן מהיכן יבוא לאמונה? אך השם יתברך מרחם על עמו ומאיר לישראל דרכי האמונה באופן שיש להם כח לבחור בהאמת ואמונה אם ירצו, אבל אינו מגלה בתחילה האמת בשלימות כדי שיהיה בחירה, רק מאיר האמת קצת באופן שיהיה כח להאמין למי שירצה להסתכל על האמת לאמתו כמו בתחילת התקרבות ישראל להשם יתברך על ידי משה רבינו שגילה אלקותו על ידי כל האותות והמופתים הנוראים שעשה משה לעיני כל ישראל, ועל ידי זה בודאי היה להם כח להאמין, וכמו שכתוב וירא ישראל וכו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו וכו'. ואף על פי כן הניח להם אחר כך מקום לטעות על ידי כמה הנהגות שהתנהג עמהם בחכמתו העמוקה באופן שיהיה להם נסיון ובחירה כמו אחר קריעת ים סוף שהלכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים ואז התלוננו הרבה וכן במן ושליו וכו' שלא נתן להם תיכף ומיד. והכל בשביל נסיון ובחירה כמו שכתוב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וכו' למען נסותך וכו'. ועל כן באמת רבים נכשלו וחלקו על השם יתברך ועל משה, והכשרים והצדיקים האמינו בה' ובמשה שבודאי ישרים דרכיו ית'. כי בודאי היה יכול השם יתברך ליתן להם המים והמן וכו' מיד, רק כל מה שסיבב עמהם הכל היה בשביל הבחירה. ומי שהיה רוצה להסתכל על האמת היה רואה בעיניו, עין בעין, שראוי לו להאמין בה' ובמשה, מאחר שראו אותות ומופתים נוראים כאלה והתגלות התורה כזה וכו'. ואם שקשה כמה קשיות ותמיהות על הנהגתו, על זה צריכין להשליך שכלו ולהאמין, כי אי אפשר להשיג אמיתת השכל של הנהגותיו יתברך מידו כנ"ל. אבל המתלוננים המבקשים תואנה, חלקו על השם יתברך ועל משה על ידי קשיות כאלו. כי מחמת תאותם ונצחונם וכבודם הקשו קושיות שאי אפשר להשיבם ולא רצו לסמוך על אמונה שנעשית על ידי הסתכלות על האמת לאמתו.

(יורה דעה, שבועות ב,יד)

כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (שם)

כי באמת אין עיקר החיות על ידי האכילה לבד, כי אם על ידי מוצא פי ה', היינו בחינת הרוח חיים דקדושה שהוא בחינת מוצא פי ה' שמשם תוצאות הרוח חיים, ועל ידי זה דייקא יחיה האדם, היינו על ידי הרוח חיים שהמשיך השם יתברך לתוך דבר המאכל ונתן בו כח להחיות את האדם, על ידי זה לבד יחיה האדם. ועל כן עיקר החיות על ידי התורה, שמשם תוצאת הרוח חיים, וצריכין לאכול על פי התורה בבחינת ותורתך בתוך מעי. כי אין כח להדבר המאכל שכלול מד' יסודות להחיות את האדם כי אם על ידי התורה שמשם תוצאות הרוח חיים, כי על ידי התורה מבררין כל הד' יסודות ומפרישין הרע מהטוב ואז זוכין לקבל הרוח חיים מהתורה, שזה עיקר החיות בחינת על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.

(אורח חיים, פסח ג,ד)

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם (ח,ט)

כי לפעמים אדם אוכל לחם מחמת עניות, ולא מחמת חסרון תאוה לתענוגים אחרים. אבל אם היה לו שאר מאכלים, לא היה אוכל לחם לבד. וזה שבח ארץ ישראל, שלא מחמת עניות תאכל לחם, אלא מחמת שיבור וביטול תאות אכילה. כי היא מקבלת הארה והשפעה, מבחינת תפלין, מבחינת יעקב, מבחינת אמת, שמשם בא עשירות. נמצא מה שתאכל לחם לבד, לא מחמת מסכנות, אלא מחמת שיבור תאות אכילה.

(ליקוטי מוהר"ן א,מז)

ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך (ח,יד)

אף על פי שבודאי ראוי שיבער האדם להשם יתברך מאד מאד, וכך הוא טבע כל אדם בשרשו, שכל אחד מישראל בוער מאד להשם יתברך בלי שיעור וערך, אף על פי כן צריכין להזהר מאד לצמצם ההתלהבות והתבערה הזאת, דלא יוקיד לבא כל גופא [=שלא ישרוף הלב כל הגוף], חס ושלום, מריבוי ההתלהבות להשם יתברך, שזה אינו רצונו יתברך, כי השם יתברך חפץ בקיום העולם. ורבים נכשלו ונפלו לגמרי על ידי ריבוי התבערה חוץ מהמידה, כי לפעמים אפילו ההתלהבות דקדושה חוץ מהמידה הוא בבחינת רום לבב וגסות, שעל ידי זה יכולין להכשל ולהתרחק לגמרי מהשם יתברך, בבחינת ורם לבבך ושכחת וכו', ורוב בני אדם נכשלים בזה. כי באמת, על פי רב, מה שאין האדם מתקרב להשם יתברך ואינו חוזר בתשובה שלמה אף על פי שהמניעה הוא מחמת התגברות תאוות הגוף, אבל גם זה הוא מניעה גדולה מלהתקרב להשם יתברך, היינו ריבוי תבערת הלב שבוער חוץ מהמידה. כי בודאי אם נשאל איזה אדם מישראל (שלא נזרקה בו מינות ואפיקורסות, חס ושלום) אם הוא חפץ לחזור בתשובה להשם יתברך, בודאי הכל ישיבו פה אחד, שרוצים בזה ומתגעגעים לזה מאד זה ימים ושנים. וכן אם נשאל אותו אם הוא רוצה לעשות איזה דבר בשביל השם יתברך כדי לשוב אליו על ידי זה, כגון ללמוד דף גמרא, או ליתן פרוטה לצדקה, או לטבול במקוה, וכיוצא בזה מהדברים המקדשים את האדם, בודאי ישיב בפה מלא, שמוכן לעשות בכפליים מכל הנ"ל ובלבד שיועיל לו; רק מחמת שנדמה לו שכל זה לא יועיל לו לפי עצם ריבוי פגמיו וכו', על כן אינו עושה כלל, אף מה שבידו ובנקל לו לעשות. וכל זה מחמת ריבוי תבערת לבבו, כי לפי מה שמשער בליבו גדולתו יתברך ואיך שפגם נגדו יתברך, אשר לפי זה היה צריך להתקדש בקדושה יתרה מאד מאד ולסלק עצמו לגמרי מן העולם הזה, ולהשליך כל תאוות עולם הזה אחר גיוו, ולהתקדש בכל הקדושות, ולהתענות הרבה ולסגף עצמו בכל הסגופים שבעולם; ומחמת שאינו יכול להתגבר לעשות כל אלה, מחמת זה אינו עושה כלל אפילו מה שיכול. ויש שנפלו כל כך בדעתם, עד שאינם לומדים אפילו דף אחד גמרא או פרק משניות, מחמת שיודעים שצריכים לעשות הרבה מאד, ומחמת זה אינם עושים כלום. ועל זה הזהיר הכתוב: אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה, כי מחמת שרוצה להיות צדיק הרבה כנ"ל, על כן הוא רשע הרבה, חס ושלום. כי באמת בודאי היה ראוי שיהיה כך, לקדש עצמו בכל הקדושות ולהפוך פניו מעולם הזה לגמרי וכו' וכו', אבל אף על פי כן, וכי מאן דלא יכול למעבד כולא מצוה, פלגא מצוה נמי לא ליעבד?! [=וכי מי שאינו יכול לעשות מצוה שלימה, יבטל עצמו אף מחציה?!] כי בודאי כל מה שיעשה איזה דבר שבקדושה בשביל השם יתברך, אפילו נקדה קטנה בעלמא, בודאי לא יאבד לעתיד שום דבר; מכל שכן שעל פי רוב, כשיהיה חזק בדעתו וירגיל עצמו מעט מעט בדרכי הקדושה, אז סוף כל סוף יזכה לשוב בתשובה שלמה להשם יתברך כראוי, כי אין שום יאוש בעולם כלל, כמבואר במקום אחר כמה פעמים.

(אוצר היראה, יראה ועבודה קט; על פי: יורה דעה, תרומות ומעשרות ג,ב)

פן תאכל ושבעת וכו' כוחי ועוצם ידי (ח,יב-יז)

מאכל ישראל צריך להיות בקדושה גדולה מאד, כי כשאינו אוכל בקדושה, על ידי זה נפגם הדעת של אמונת ההשגחה, ונופל בטעות של חכמת הטבע, חס ושלום, כמו שכתוב: פן תאכל ושבעת וכו' ואמרת בלבבך, כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, דהיינו שתולה בטבע, חס ושלום, וכאילו הפרנסה באה בכוחו ועוצם ידו ואינו מודה בהשגחה. ועל זה סיים הכתוב: וזכרת את ה' אלקיך וכו', היינו שהכל בהשגחתו יתברך לבד. ועל כן צריכין ישראל לקדש את מאכלם מאד, וזה בחינת כמה מצות התלויים במאכל ובמשתה, וזה בחינת ואכלת ושבעת וברכת וכו', שתברך את ה' אחר האכילה, שתדע שהכל מאיתו בהשגחתו יתברך לבד, וזהו: על הארץ הטובה, כי ארץ ישראל הוא בחינת השגחה כידוע. וכשמאמינים שהפרנסה באה הכל מהשם יתברך, בהשגחתו לבד בלי שום דרך הטבע כלל, זה בחינת אכילת מן, וזה גם כן בחינת אכילת מצה בפסח בתחילת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, כי מצה הוא גם כן בחינת מן, כמאמר רבותינו ז"ל, כי על ידי אכילת מצה בפסח נמשך דעת גדול, ויודעין שהכל בהשגחתו יתברך לבד; ועל ידי זה עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים.

(אוצר היראה, אכילה א; על פי: אורח חיים, נטילת ידיים שחרית ב,עו)

ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (ח,יז)

הבעל דבר הניח את עצמו בעתים הללו מאד על כל אחד ואחד להטרידו כל ימי חייו בטרדת הפרנסה, עד שעל ידי זה נדמה לו שאין לו פנאי אפילו לצעוק להשם יתברך כראוי. וכל זה נמשך מחסרון אמונה, שאינו מתחזק להאמין כי לא בכח יגבר איש, והפרנסה היא רק מאיתו יתברך, ומה שיש לזה עשירות גדול מאד ולזה עניות ודחקות מאד, הכל הוא רק מאיתו יתברך, והוא יודע לסבב ולהנהיג עם כל אחד כפי הבחירה שלו, שהבחירה של זה הוא על ידי עניות דייקא, ואפילו מי שאין לו כי אם לחם צר ומים לחץ הוא גם כן חסד גדול מאתו יתברך, כי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. רק מחמת שאינו משים לבו לכל זה, על כן האדם טרוד מאד. וזה נמשך משער החמישים של הטומאה, שמשם קשה מאד מאד לצאת, כמבואר במקום אחר, שמתאוות ממון קשה להוציא את האדם יותר מכל התאוות ומדות הרעות, ושם עיקר הנפילה והירידה של כנסת ישראל, בחינת ותרד פלאים. והעצה לזה, להרבות באמירת תהלים ותחינות ובקשות והתבודדות וכו', שעל ידי זה ממשיך עליו התנוצצות משיח, שאז יתגלו העצות הקדושים הנמשכות משער החמישים דקדושה, שעל ידי זה יתתקן הכל. גם עוד תקון לזה: לומר בכונה היטב בכל יום מזמור תהלה לדוד, כמאמר רבותינו ז"ל.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה ב-ג; על פי: אורח חיים, קריאת שמע ה,טו טז)

ועתה ישראל מה ה' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה (י,יב)

הקשו רבותינו ז"ל: וכי יראה מלתא זוטרתא היא? אין. לגבי משה מילתא זוטרתא [=וכי יראה דבר פשוט היא? כן. עבור משה היא דבר פשוט]. והענין תמוה: כי מה הועילו בתירוצם שתירצו לגבי משה 'מילתא זוטרתי'. עדיין קשה על שאמר 'מ"ה ה' שואל מעמך' וכו', הלא יראה 'לאו מילתא זוטרתי' היא אצלינו, ומה יועיל לנו מה שאצלו היא מילתא זוטרתי, הלא אצלינו לאו מילתא זוטרתי היא? אך בפסוק זה מרומז הארת הרצון שהוא בחינת מ"ה, בחינת מ"ה ה' אלקיך שואל מעמך, ועל ידי זה זוכין ליראה, כמו שמבואר בהתו כי מרחמם ינהגם (ליקוטי מוהר"ן ב,ז) על פסוק זה עיין שם. וכבר כתבנו שהארת הרצון שהוא בחינת יראה (כמו שמבואר במקום אחר)יכול כל אדם לזכות בקל, כי הרצון חפשי לעולם, רק שצריך שיהיה חזק בחינת איש חיל וכו'. וזה תלוי בזה כי אין מחזקין וכו'. אך מהיכן ההתחלה, זה אי אפשר להשיג. אך העיקר מה שאי אפשר להשיג הוא, שאי אפשר להשיג מהיכן התחילו הצדיקי אמת, שהם בחינת משה כנ"ל. אבל אנו כבר יש לנו יסוד חזק מהיכן להתחיל. מאחר שכבר יגע משה רבינו וכל הצדיקי אמת ביגיעות עצומות כאלה עד שהמשיכו הדעת, שעל ידי זה כל ההתחזקות שעל ידי זה נמשך הארת הרצון וזה תלוי בזה וכו'. ועל כן, כל מי שרוצה יכול להתחזק בקל על ידי הדעת הנ"ל שהאירו לנו כי מלא כל הארץ כבודו, הקיצו ורננו שוכני עפר וכו' וכו'. ועל ידי זה זוכים להארת הרצון, וכל מה שהרצון מתגדל יותר, על ידי זה מתחזק יותר, על כן משה שפיר קאמר, ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וכו'. ועתה דייקא, פירוש: אחר שכבר יגעתי אנכי ביגיעות כאלה בשבילכם, כמו שדיבר הרבה בפרשיות הקודמות מתחילת אלה הדברים, מעוצם היגיעות והתלאות שסבל בשבילם, שהוציאם ממצרים ונתן להם את התורה באותות נוראות כאלה, והאיר עליהם דעת קדוש כזה כמו שכתוב אתה הראית לדעת וכו'. ואף על פי כן, עד שהמלך במסיבו וכו' חטאו בעגל, והתפלל עליהם עד שנתרצה להם השם יתברך וכו' וכו'. ומאחר שאנכי טרחתי ויגעתי בשבילכם כל כך, ועתה ישראל, ועתה דייקא. מאחר שכבר אנוכי בעולם, עתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה שהיא מילתא זוטרתי לגבי. ואם אצליכם אינה מילתא זוטרתי מצד גשמיותכם, אבל מאחר שאצלי היא מילתא זוטרתי ואני כבר התחלתי בשבילכם, כבר יש לכם יסוד חזק והתחלה טובה ותוכלו להתחזק על ידי, ומאחר שתהיו חזקים תזכו לרצון שהוא בחינת מ"ה בחינת יראה, ועל כן בודאי היראה מלתא זוטרתי גם אצליכם, מאחר שאצלי היא מילתא זוטרתי, כי על ידי תוכלו הכל לזכות ליראה שלימה על ידי הרצון שבא על ידי התחזקות וכו' שתלויים זה בזה. כי כבר יש לכם יסוד חזק להתחיל מאחר שכבר זכיתי למה שזכיתי שאי אפשר לכם להשיג כלל מהיכן היתה התחלתי, אבל אתם כבר יש לכם התחלה חזקה. ועל כן בקל תוכלו לזכות לכל טוב על ידי.

(יורה דעה, פדיון בכור ה,לג)

ובו תדבק (י,כ)

כל זמן שלא זכה האדם לידע מי הוא הצדיק האמת שצריך להתקרב אליו ולהתדבק בו, אזי צריך להאמין ולהתדבק בכל הצדיקים אף על פי שחולקין זה על זה; לא כמו הליצנים שאומרים, שמאחר שחולקים הצדיקים זה על זה, הוא שומע דברי שניהם וחולק על שניהם, כי זהו דברי ליצנות ונוגעין בכפירות, רחמנא לצלן, רק האמת הוא להיפך, שצריך להאמין בכולם ולבלי להסתכל כלל על המחלוקת שביניהם, מאחר שכולם מזהירים אותו לקיים תורת משה שבכתב ושבעל פה, כי רק מהאנשים הכופרים ההולכים בדרכי החקירות הרוצים להטות מתורת משה ללמוד חכמות חיצוניות וכו', מהן צריכין להתרחק בתכלית הרחוק, אבל כל מי שמנהיג על פי התורה כפי שמסרו לנו רבותינו הקדושים בגמרא ופוסקים וספרי יראים המיוסדים על פי דבריהם הקדושים, בהם צריכים להתדבק בכולם, כמו שכתוב: ובו תדבק, ואמרו רבותינו ז"ל:הדבק בתלמידי חכמים. וזה בחינת יום טוב שני של גלויות, כי כמו שמחמירין מחמת ספק ועושים שני ימים טובים, כמו כן צריכין מחמת ספק להתקרב לכל הצדיקים ההולכים על פי התורה, כי קדושת יום טוב הוא בחינת קדושת הצדיק כידוע.

(אוצר היראה, אמונה לד; על פי: אורח חיים, תפילת המנחה ו,יב)

למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם(יא,כא)

ודרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ) לענין תחיית המתים, כמו שאמרו: לכם לא כתיב אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה. ועיקר תחיית המתים יהיה בארץ ישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל(כתובות קיא). וזהו למען ירבו ימיכם וכו', על האדמה דייקא, שהוא ארץ ישראל, ששם עיקר תחיית המתים, כי תחיית המתים הוא ענוה אמיתית, שמשים עצמו כעפר וכאדמה בחינתהקיצו ורננו שוכני עפר – מי שנעשה שכן לעפר בחייו. וזה זוכין דייקא על ידי עפר ארץ ישראל, כי אף על פי שבחינת עפר הוא מעלה גדולה, דהיינו לשום עצמו כעפר להיות עניו באמת שהוא גדול מהכל, כי ענוה גדולה מכולם, אף על פי כן כבר מבואר שאף על פי כן אסור להיות עצל(שקורין שלימזלניק) וכו', כי הענוה הוא עיקר החיות וכו'. כי יש להיפך, בחינת עפר דסטרא אחרא, שעיקר אחיזת הסטרא אחרא ונשיכת הנחש הוא שם, שהוא בחינת ונחש עפר לחמו, שהוא בחינת עצבות ועצלות כמו שכתוב במקום אחר (ליקו"מ א,קפט), שהוא היפך מבחינת חזית איש מהיר במלאכתו. וזה בחינת עפר של חוץ לארץ, שהוא עפר טמא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שבזמן שישראל שרויין על אדמתן אסור לכהן לצאת לחוץ לארץ מחשש ריבוי המתים הנקברים שם, כי שם נאחז ביותר סטרא דמותא, שהוא בחינת עצבות עצלות, שהוא בחינת ענוה פסולה שבאמת היא בחינת גדלות. ועל כן צריך כל אחד לקדש את עצמו בבחינת קדושת עפר ארץ ישראל ששם עיקר תחיית המתים שהוא ענוה אמיתית.

(אורח חיים, תפילין ו,י)

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support