ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת ניצבים-וילך

ליקוטי הלכות לפרשת ניצבים-וילך

י״א בניסן תשע״ט

ליקוט ביאורים וחידושים נפלאים, מים תורתו הנפלאה של רבינו הקדוש, מלוקטים מספריו ומחיבורו רחב היריעה של תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, על פרשת השבוע: פרשת ניצבים-וילך

פרשת ניצבים

 

אתם ניצבים היום כולכם (כט,ט)

קודם ראש השנה קוראים פרשת "אתם נצבים היום כלכם" וכו', להודיע שכל נפשות בית ישראל, גדולים וקטנים, כולם צריכים להתקבץ יחד ולהכלל יחד באהבה בתוך הקדושה העליונה, בתוך בחינת קדשי קדשים, אבן שתיה, שכל הכולל, שהוא בחינת משה, בחינת הצדיק האמת, שצריכין לנסוע אליו על ראש השנה. ועל ידי זה שנכללין יחד בתוך אבן שתיה, שכל הכולל, על ידי זה זוכין כל אחד ואחד להחיות שכלו, עד שיוכל להמתיק כל מיני דינים וצמצומים, ומשם נמשך המתקה לכל אחד ואחד במקומו, ביומו ושעתו, שידע כל אחד כפי מה שהוא, במקומו בביתו, או בדרך באיזה מקום שהוא, וכפי מה שהוא באותו היום ובאותו השעה והרגע, שידע היטב שבאותו השעה והרגע יוכל לדבק עצמו להשם יתברך ממקומו שהוא שם, ומכל הפגמים והבלבולים והעקמומיות שבלב שעובר עליו אז, כפי האדם והמקום והזמן, כי הכל נמתק ונתבטל על ידי השכל העליון הכולל הנ"ל. וזה: אתם נצבים היום, זה בחינות אדם ומקום וזמן; אתם היינו אדם, בחינת כלליות נפשות ישראל; ניצבים בחינת מקום שנצבים עליו; היוםבחינת זמן. וזה: כולכם לפני ה' אלקיכם, שאתם כולכם, כל אחד כפי מקומו ושעתו, כולכם צריכים לידע שאתם ניצבים ועומדים היום לפני ה' אלקיכם, וזה זוכין על ידי הכלליות (ההכללות) בהצדיק האמת, שהוא בחינת קדשי קדשים, אבן שתיה. וזה: לעברך בברית וכו' אשר אנכי כרת עמך היום בחינת היום אם בקלו תשמעו, להתגבר להתחיל בעבודת השם בכל עת ובכל שעה ובכל רגע שעומד בו, ולא לדחות מיום לחברו כלל, כי צריכין לידע שאין לאדם בעולמו אלא אותו היום ואותו רגע לבד, כמו שכתוב ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו.

(אוצר היראה, אלול ראש השנה קפו; על פי: ליקוטי הלכות, חושן משפט, פקדון וארבעה שומרים ה,לו)

כי את אשר ישנו פה וכו' ואת אשר איננו פה (כט,יד)

כל ימי חיי הצדיק הם בחינת יום, ואז עיקר המשכת הדעת והתורה הקדושה שממשיך אלינו, ואחר הסתלקותו שהוא בחינת לילה, ואז נסתמו תרעין דגן עדן [=שערי גן-עדן] ונסתלק הדעת, ואז צריכין לחיות עצמנו בהתורה שהמשיך עלינו ביום, דהיינו בחיים חיותו. כי הצדיקים הגדולים שהם בחינת משה, ממשיכים התורה ממקום עליון ונורא ונשגב כזה ובשכל נפלא כזה, עד שיש כח בתורתם להשיב ולהחיות כל הנפשות שיעסקו בתורתם לנצח. כי התגלות תורתם היה על ידי שהעלו הנפשות בבחינת עיבור וכו' כמבאר בפנים, ובגודל כחם העלו גם הנפשות העתידים לבוא, בבחינת ולא אתכם לבד וכו' כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכו', והמשיכו התורה בקדשה כזאת עד שכל מי שיעסוק בתורתם תאיר לו התורה לצאת מחשכת אפלתו, בבחינת נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. כי על ידי עוסקו בהתורה חוזר ונתחדש נפשו גם עתה בבחינת עיבור, מחמת שאלו החדושי תורה נמשכו מעליות והתחדשות הנפשות אשר ישנו פה ואשר איננו פה וכו'. זה בחינת טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, דהיינו שאפילו בלילה, אחר הסתלקות הצדיק, לא יכבה נר תורתו הקדושה לעולם ועד.

הצדיק שממשיך תורה על ידי עליית הנפשות כנ"ל, הוא ממשיכה בקדושה נפלאה כזאת, עד שאפילו אחר כך בשעה שלא יהיו הנפשות האלו אצלו, רק יהיו כל אחד בביתו, אף על פי כן יהיה לו כח לכל אחד להמשיך על עצמו אור קדושת התורה הנ"ל, עד שתאיר לו כמו אור ונר לצאת מאפלה לאור גדול.

(אוצר היראה, צדיק רלח-רלט; על פי: חושן משפט, אבדה ומציאה ג,ה-ז)

ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך (ל,ו)

אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו, היינו כשימול את ערלת לבבו – כי כל זמן שלבו ערל ואטום אי אפשר לו להרגיש באמת, רק כשימול את ערלת לבבו, ויהיה לו חלל בלב – ואזי ירגיש לבבו באמת גודל כאבו, ויצטער ויתחרט באמת, ואזי מגודל החרטה ירגישו גם כל הלבבות של כל הטיפות שנמשכו ממנו, ולכל מקום שנמשכו, ירגישו שם במקום שהם, הן אותם שנמשכו ממנו ונתהוו מהם בניו ממין בני אדם, והן אותם שנמשכו ממנו למקום אחר חס ושלום, וגם שם יש להם לב ושאר איברים ואזי כשימול את לבבו, וירגיש לבבו גודל כאבו, ויתחיל להצטער ולהתחרט באמת, אזי ירגישו שם כל הלבבות של הטיפות, ויתוודע להם האמת האיך הם מוטלים במקום טינופות בשאול תחתית כי מתחילה נדמה להם שטוב להם, כי הן מזיקי עלמא רק אחר כך כשנימול לבבם, על ידי שנימול לבב אביהם, אזי מרגישין היכן הם, ומתחילין לקונן ולהצטער, ונעשה שם רעש גדול ביניהם וזהו ומל ה' את לבבך – ואת לבב זרעך, היינו כשימול ה' את לבבו, ימול גם לבב זרעו ולהיכן שנמשך הזרע, הן למין בני אדם, אזי מחויבים בניו שירגישו גם כן הרהור תשובה על ידי שנימול לבב אביהם וכן אם נמשך למקום אחר חס ושלום, אזי ימולו שם הלבבות וירגישו כנ"ל. והזמן המסוגל לזה הוא חודש אלול, כי אלול ראשי תבות את לבבך ואת לבב היינו שימול ה' את לבבו ואת לבב סתם התלוי בו, להיכן שנמשך כנ"ל היינו הלב של הטיפות לאיזה מקום שנמשכו, אם שנמשכו ונתהוו מהם בניו מין בני אדם, והן שנמשכו, חס ושלום, למקום אחר וגם הם בניו, והם תלויים בו ועל כן כשנפטר האדם הם הולכים אחר המטה ומקוננים עליו, כמו בניו ממש ממין אדם, אך שזה שהם הולכים ומקוננים אחריו, הוא לו לבזיון ולחרפה גדולה, רחמנא לצלן רחמנא לצלן מענשים הללו כידוע.

(ליקוטי מוהר"ן א,קמא)

לא בשמים היא (ל,יב)

בודאי אפילו אם לא היה אפשר לקיים את התורה כי אם על ידי שיעלו לשמים, היינו לעשות תכף עבודות גבוהות מאד, שהם בחינת שמים, בודאי היינו צריכים לעלות אחריה, כי בודאי ראוי להאדם שיעבוד השם יתברך בתכלית תכלית מדרגה עליונה אשר הוא בחינת שמים. אך השם יתברך חפץ חסד הוא, והוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, ויצר לב האדם רע מנעוריו, ואי אפשר לכל אדם להתחיל תכף בעבודות גבוהות עד לשמים, ואפילו לאחר ההתחלה, לאו כל אדם זוכה אפילו בסוף ימיו לעבודות גבוהות. ואם כן, חס ושלום, אם לא ירצה השם יתברך לקבל העבודות פשוטות של סתם בני-אדם הכשרים, אם כן אבדה התקוה, חס ושלום, של רב העולם! על כן הזהירה התורה על זה כי לא בשמים הוא וכו', וסיים: כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו, היינו, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ואינו חפץ מהאדם שיעלה לשמים, דהיינו שיעשה עבודות גבוהות דוקא מה שאין בכוחו לעשות עדיין, רק השם יתברך חפץ מהאדם שיעשה מה שאפשר לו לפי מדרגתו, בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דהיינו שימשיך עצמו מעט מעט למעלה למעלה בכל פעם וילך ממדרגה למדרגה, כמו שאנו מבקשין בכל יום: שתרגילנו בתורתך, שתרגילנו דיקא, כמו ההרגל שמרגיל אדם את עצמו באיזה דבר מעט מעט. נמצא שאין האדם צריך להסתכל בתחילת עבודתו שיעלה מיד למדרגה גבוה, שזה בחינת 'כי לא בשמים היא', שאין אתה צריך לעלות מיד לשמים, רק הוא צריך להתחזק להתקרב ולעלות למדרגה הקרובה אליו מיד. וזה: כי קרוב אליך הדבר מאד וכו', כי באמת התורה והעבודה שאתה צריך לקיים עתה כפי רצונו יתברך הוא קרוב אליך מאד, כי אין אתה צריך רק להתגבר לעלות ממדרגתך למדרגה הסמוכה שהיא קרובה אליך מאד, ועל זה אתה מוזהר: בפיך ובלבבך לעשותו, דהיינו שצריך להתגבר מאד על ידי דבורי תורה ותפלה, שעל ידי זה מקררין חמימות הלב דסטרא-אחרא, שלא יבער הלב, חס ושלום, לתאוות רעות; וגם מקררים את חמימות הלב דקדושה, שלא יבער חוץ מהמידה, שלא ירצה לעלות תכף במופלא ממנו, ועל ידי זה זוכין לעלות מדרגא לדרגא ולעשות את כל דברי התורה הזאת.

(אוצר היראה, יראה ועבודה קיא; על פי: יורה דעה, תרומות ומעשרות ג,י)

העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ (ל,יט)

כי צריכים שני עדים דייקא לגלות האמת מתוך השקר שהם בחינת שמים וארץ שהוא בחינת מעלה ומטה, נקודה התחתונה ונקודה העליונה, בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. כי כלל התורה הוא אמונה כמו שכתוב כל מצותיך אמונה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל:בא חבקוק והעמידן על אחת שהיא אמונה. ועיקר האמונה שתלויה באמת כמו שמבואר במקום אחר, הוא בב' בחינות הנ"ל דהיינו, שצריכין להאמין בהשם יתברך שהוא יחיד קדמון, היה הוה ויהיה; וכמו שצריכין להאמין במציאותו יתברך כך צריכים להאמין שהוא הבורא הוא היוצר הוא המנהיג, מלך, שליט ומושל ומשגיח על כל דבר מראש ועד סוף. כי כשאינו מאמין חס ושלום שהוא יתברך מושל בכל תמיד ומלכותו בכל משלה, הוא כופר ומקצץ בנטיעות. ועל כן עיקר האמונה הוא בבחינת וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד כי צריכין להמליכו למעלה ולמטה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת להאמין שמלכותו בכל משלה.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, עדות ה,ט)

 

פרשת וילך

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום (לא,ב)

היום מלאו ימי ושנותי כי אינו יכול לילך יותר כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה י"ג) מלמד שנסתמו ממנו [שערי חכמה] וכו'. כי הוא צריך לחיות חיים ארוכים, לילך בכל פעם יותר ויותר, וכשאינו יכול לילך יותר מוכרח להסתלק, כמובן בשיחות הקדושות של רבינו ז"ל שאמר: קודם הסתלקותו שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אופן כל זמן שמלובשין בהגוף ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אופן כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת, אפילו כשהגיע לאיזה מדרגה עליונה שיהיה, אפילו לתכלית המעלה, אף על פי כן היה מחפש יותר עד שהגיע למדרגה גבוהה יותר ויותר וכן היה תמיד כל ימי חייו כמבואר במקום אחר (שבחי הר"ן לג-לד) ולבסוף הגיע למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר בתוך הגוף להשיג יותר בשום אופן ועל כן היה מוכרח להסתלק. ואמר [רבינו] בזו הלשון: כבר רציתי לפשוט כותנתי מפני שאיני יכול לעמוד על מדריגה אחת.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, תפילין ה,לו; שיחות הר"ן קעט)

הנך שוכב עם אבותיך וקם (לא,טז)

שתיכף שתשכב ותסתלק, תיכף 'וקם', שהיא בחינת תחית המתים כמו שאמרו רבותינו ז"ל. כי הצדיק תכף שנסתלק מתחיל לחיות חיים נצחיים של תחית המתים.

(אורח חיים, תפלת המנחה, ז,מח)

הנך שוכב עם אבותיך וקם

בעולם הזה אין מעמד מאחר שסופו לשכב ולמות, אבל תחיית המתים נקרא בשם 'עמידה' בדברי רבותינו ז"ל בכל מקום. וכמו שכתוב הנך שוכב עם אבותיך וקם שנאמר על תחיית המתים כי אז עיקר הקיום והעמידה לנצח מאחר שלא יחזרו לשכוב על העפר עוד. כי צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד אינם חוזרים לעפרם.

(אורח חיים, תפילין ו,כז)

ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא (לא,יח)

עיקר גאולת מצרים, וכן הגאולה האחרונה שאנו מקוים ומצפים אליה בכל יום, עיקר כל הגאולות הם על ידי משה, שהוא הדעת, כי מה שהיה הוא שיהיה, שהוא בחינת הצדיק האמת שבכל דור, שהוא בחינת משה, שעל ידו עיקר המשכת הדעת בכל דור ודור. אבל מחמת קלקול הדור נתעלמין המוחין, ועל ידי זה נסתר ונתעלם הדעת של הצדיק האמת בכמה הסתרות שבתוך הסתרות; ואף על פי שהדעת לפני העינים, אף על פי כן אין רואין אותו מחמת ריבוי ההסתרות וההעלמות, והעיקר על ידי עוצם המחלוקת והקטגוריא שבין התלמידי חכמים בעצמן, כידוע כאב ונגע המספחת הזאת של ריבוי המחלוקת שבכל דור ודור, בפרט עתה באחרית הימים האלה, שהתגברה ההסתרה שבתוך ההסתרה מאד מאד, בבחינת ואנכי הסתר אסתיר וכו'. וכל הקושיות והמבוכות שקשה לכל אחד על צדיקי אמת וכשרי הדור, הכל נמשך מבחינת תעלומות המוחין הנ"ל, ועל ידי זה עיקר בחירתו, כי עיקר הבחירה הוא על ידי שאין מבינים תכף לתרץ בשלמות כל הקושיות והמבוכות שיש לכל אחד על צדיקי אמת ותלמידיהם, כי אם היה מבין כל אחד ורואה בדעתו מיד עוצם האמת וגדולת מעלתם וצדקתם, ואיך הוא יכול לזכות לכל טוב אמיתי ונצחי על ידם, בודאי היה הולך ורץ על ידיו ועל רגליו להתקרב אליהם ולהתאבק בעפר רגליהם. אך מחמת שהאמת נתעלם ונסתר מאד מאד, ורבו החולקים שאומרים מה שאומרים, עד שמכניסים בלב כל החפצים להתקרב כמה וכמה קשיות ומבוכות ובלבולים, ובזה תלוי כל בחירתו, כי כשם שעיקר הבחירה בכלל הוא רק על ידי שאין מבינים לתרץ הקושיא שיש בענין הבחירה בעצמה, היינו הקושיא של הידיעה והבחירה, כמבואר בפנים, כמו כן הוא בכל הקושיות והמבוכות שיש לכל אחד בפרטיות, שעיקר הבחירה הוא על ידי זה שאין מבינים זה השכל לתרץ כל הקושיות שקשה לו על צדיקי וכשרי אמת כנ"ל. ובאמת אם היו המוחין נתעלמין לגמרי בלי שום התגלות כלל, אזי בודאי לא היה אפשר בשום אופן להתקרב להשם יתברך ולצדיקיו האמתיים; אך השם יתברך מלא רחמים, וחומל על עמו בכל דור ודור, ושולח ומאיר לנו התגלות הדעת נפלא על ידי חידושי תורה נפלאים ונוראים שממשיכין הצדיקי אמת בכל דור, ועל ידי זה יש בחירה, שמי שאינו רוצה להטעות את עצמו ומסתכל בעין האמת לאמתו, יכול על ידי זה לראות אמיתת נקודת האמת היכן שורה ולמי להתקרב. ואם עדיין קשה לו כמה קושיות, הוא מבין שזה מוכרח להיות, כי בודאי אי אפשר להבין ולהשיג בשלמות דעת הגבוה ממנו כל כך, שהוא דעת הצדיק האמת, כי כמו שאי אפשר להשיג דעת השם יתברך כביכול, כמו כן אי אפשר להשיג דעת הצדיק שגבוה מהשגת דעתו הרבה; אך על כל פנים מאחר שכבר האיר והתנוצץ לו בדעתו איזה התנוצצות מהדעת האמת של צדיקי אמת על ידי אור תורתם שהמשיכו בעולם, על ידי זה הוא מבין ויודע שראוי לו לרדוף אחריהם ואחרי תלמידיהם האמיתיים בכל כוחו, כי עתה יש לו בחירה על ידי שראה מראה וזריחה מנפלאות דעתם ואמיתתם, וכנגד זה הוא שומע הקושיות והמבוכות של החולקים, ובזה תלוי כל בחירתו, והבוחר יבחר. ובאמת עיקר התגלות המוחין מתעלומתן והמשכת המוחין מבחינת מקיפין לפנימיים, שזה עיקר שלמות השגת הדעת, אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי שירבה בתפלה, לצעוק אל השם יתברך מאד בתפילות ותחנונים וצעקות ושוועות דקדושה, ויזהר בנפשו לקדש שבעת הנרות, שהם העינים, להיות עוצם עיניו באמת מראות ברע, והאזנים – לשמוע דברי חכמים ולהיות לו אמונת חכמים באמת, והחוטם יקדש ביראת שמים וכבישת כעסו וחרון אפו, והפה יקדש, שישמור את עצמו מלומר שקר ושאר דיבורים פגומים, רק ידבר דברי אמת. וכל אחד כפי ריחוקו מקדושת שבעת הנרות, כמו כן הוא רחוק מדעת אמיתי, ועל כן נופלין לו קושיות ומבוכות הרבה על הדעת האמיתי של הצדיק האמת ואנשיו, שהם עיקר הדעת והמוחין, ובזה תלוי כל בחירתו. ומי שחפץ באמת לאמיתו, יצעק הרבה להשם יתברך, ויפשפש במעשיו, בפרט בקדושת שבעת הנרות איך הוא אוחז בהם, ואז יבין האמת לאמיתו, ועל כל פנים ינצל על ידי זה שלא יהיה חולק על האמת לאמיתו, כי יבין חסרונו כמה הוא רחוק מדעת אמת על ידי שלא קידש שבעת הנרות כראוי.

(אוצר היראה, מחלוקת כט; על פי: יורה דעה, גלוח ה,ז-ט)

וענתה השירה הזאת לפניו לעד (לא,כא)

על ידי התורה הקדושה שהמשיך לנו משה רבינו עליו השלום, על ידי זה אנחנו מקושרין לעולם בו יתברך, כי אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ואפילו מי שנפל למקום שנפל ורחוק מאד מהשם יתברך על ידי מעשיו הרעים, אף על פי כן יכול להתקרב להשם יתברך בקל על ידי לימוד התורה הקדושה, כי התורה הקדושה יורדת אפילו למי שהוא בעמקי הקליפות בשאול תחתיות חס ושלום, ומעוררת אותו ומקרבת אותו להשם יתברך, בבחינת אבדון ומוות אמרו באזנינו שמענו שמעה, שאפילו מי שהוא בדיוטא התחתונה חס ושלום במדור הקליפות שהם בחינת אבדון ומוות, גם הם שומעים שמעה של התורה הקדושה, שהיא נותנת לפתאים ערמה ומכרזת קמייהו עד מתי פתיים וכו', וזה בחינת שאמרו רבותינו ז"ל אין דברי תורה מקבלין טומאה. ועל כן אפילו הזבין והמצורעין וכו' עוסקין בתורה וכו' זה רמז שאפילו אלו שהם בסטרא דמסאבותא, גם הם צריכין לעסוק בתורה, כי התורה תוכל לקרב גם אותם להשם יתברך שזה בחינת והסתרתי פני מהם וכו', ואף על פי כן גם אז וענתה השירה הזאת לפניו וכו', כי התורה תרד עמהם למקום שהם שם, וגם משם תקרב אותם להשם יתברך ותחזירם בתשובה. וזה בחינת בשכבך תשמר עליך, ודרשו רבותינו ז"ל בשכבך בקבר, היינו אפילו כשאתה שוכב בסטרא דמותא חס ושלום, גם אז התורה תשמור עליך לקרב אותך להשם יתברך. נמצא שמיום שזכינו לקבל התורה הקדושה, מיום ההוא אין שום הרחקה לישראל מהשם יתברך לעולם, כי תמיד הם סמוכים אליו יתברך על-ידי התורה הקדושה שעולה ויורדת עמהם.

(אוצר היראה, תלמוד תורה וקריאת התורה קג; על פי: חושן משפט, חכירות וקבלנות ב,יב)

כי לא תשכח מפי זרעו (שם)

רבי שמעון בן יוחאי הבטיח שלא תשתכח תורה מישראל על ידו, כמובא בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קלח:): כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראלואמר רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח. שנאמר: כי לא תשכח מפי זרעו, וכמבאר בזהר (נשא קכד:): 'בהאי חיבורא דאיהו ספר הזהר יפקון בה מן גלותא' [=בחיבור הזה, שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מהגלות]. ועתה בוא וראה והבן נפלאות נסתרות של תורתנו הקדושה: כי על כן סמך רבי שמעון בן יוחאי עצמו על זה הפסוק כי לא תשכח מפי זרעו, כי באמת בזה הפסוק בעצמו מרומז ונסתר סוד הזה, שעל ידי זרעו של יוחאי, שהוא רבי שמעון בן יוחאי, על ידו לא תשתכח התורה מישראל. כי סופי תיבות של זה הפסוק 'כי לא תשכח מפי זרעו' הם אותיות יוחאי. וזה שמרמז ומגלה הפסוק: כי לא תשכח מפי זרעו, 'מפי זרעו' דייקא, היינו מפי זרעו של זה בעצמו שהוא מרומז ונסתר בזה הפסוק, שהוא התנא יוחאי. כי על ידי זרעו של יוחאי שמרומז בזה הפסוק בסופי תבות כנ"ל, שהוא רבי שמעון בן יוחאי, על ידו לא תשכח התורה, כי בזהר דא יפקון מן גלותא כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן א, השמטה)

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support