וכי ינצו אנשים יחדיו (כא,כב)

על-ידי המחלוקת שיש בעולם, על-ידי-זה נעשים מפורסמים קדם זמנם, היינו: כי כשאחד נכנס בעבודת השם, הוא צריך לשהות ולהתמהמה עד שיתפרסם בעולם, ועל-ידי פגם המחלוקת נתפרסם קדם זמנו; ועל-ידי-זה הם גורמים היזק והפסד להאיש הזה, שנעשה מפורסם קדם זמנו, או גם להדרך [ב]עבודת השם שהיה זה [האיש] רוצה לגלות בעולם, ואזי גורמים מיתה לבעלי המחלוקת – ולפעמים, שאין הפגם גדול כל כך, אזי גורמים עניות [לבעלי המחלוקת].

וזה הסוד מבואר בתורה בפסוק (שמות כ"א): "וכי ינצו אנשים יחדו ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" וכו' כי כשמתחיל לכנוס לאיזה דרך, הוא בחינת הריון, וצריך להתעלם שם בבחינת עיבור, כי עדיין לא נתגלה זה הדרך בעולם, רק הוא נכנס לשם לגלותו, ואזי הוא בחינת הריון, בבחינת (משלי ד): "בדרך חכמה הריתיך" בחינת הריון, וצריך לשהות שם ולהתמהמה, לחמם עצמו שם כמו עובר במעי אמו, עד שיגיע הזמן שיצא לאויר העולם, לגלות זה הדרך בעולם. וכשיוצא קדם זמנו, זה בחינת נפל. ופגם זה נעשה על-ידי מחלקת כנ"ל

וזה בחינת: "וכי ינצו אנשים יחדו" – הינו מחלוקת (ינצו = יריבו), על ידי זה: "ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" – הינו בחינת המפורסמים שנעשים [מפורסמים] קודם זמנם, שהם בבחינות נפלים כנ"ל, וענשם מיתה או עוני לפי הפגם כנ"ל. וזה: "אם לא יהיה אסון" – פירש רש"י: באשה, היינו, שלא יפסידו ויקלקלו את הדרך חכמה בעצמו, שהוא בחינות אשה הרה כנ"ל, רק יפסידו הנפלים, דהיינו האנשים בעצמם, שנתפרסמו ויצאו בעולם קודם זמנם; כי כמו שבאשה הרה, כשנוגפין אותה עד שמפלת נפלים, יש שתי בחינות, דהינו שלפעמים היא מפסדת הנפלים לבדם, שמפלת אותם על-ידי שיצאו בלא עתם [=לפני זמנם], ולפעמים גם האשה הרה בעצמה נזקת על ידי זה ונסתלקה, כמו כן בבחינות הנ"ל היינו שלפעמים נפסדים האנשים בעצמם, שנתפרסמו קודם זמנם, שהם בחינת נפלים, אבל עדיין לא נסתלק הדרך חכמה בעצמה, רק הנפלים לבד, ויכולים אחרים להתעבר שם בבחינת הריון הנ"ל, כמו במשל אשה הרה כנ"ל ולפעמים נפסד גם הדרך חכמה בעצמו, באפן שאפילו איש אחר אינו יכול להכנס לשם, בבחינת הריון, לגלות ולהוציא זה הדרך לעולם: שזה בחינת מיתת האשה הרה [עצמה] כנ"ל ולפי הפגם כן העונש, כמו שמפורש בתורה: "אם לא יהיה אסון" – 'באשה', "ענוש יענש" – 'בממון', היינו עניות, שנעשה כשאין הפגם גדול כל כך כנ"ל "ואם יהיה אסון" – 'באשה', שגרמו להפסיד גם הדרך בעצמו כנ"ל, אזי: "ונתת נפש תחת נפש", היינו מיתה כנ"ל, ה' יצילנו.

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כ)

כשאחד נכנס בעבודת ה' הוא צריך לשהות ולהתמהמה עד שיתפרסם בעולם. ועל-ידי המחלוקת שיש בעולם נתפרסם קדם זמנו ועל ידי זה הם [=החולקים] גורמים הזק והפסד להאיש הזה שנעשה מפורסם קדם זמנו. או גם להדרך לעבודת השם שהיה זה רוצה לגלות בעולם. ואז גורמים מיתה לבעלי המחלוקת. ולפעמים שאין הפגם גדול כל-כך אזי גורמים עניות, וזה הסוד מבואר בהתורה בפסוק: "וכי ינצו אנשים יחדו" וכו'.

(קיצור ליקו"מ, שם)

חמשה בקר ישלם תחת השור (כא,לו)

עיקר הגניבה והרמאות דסטרא אחרא [=כוחות הטומאה, היצר הרע], הוא מה שהבעל דבר גונב לב האדם עד שמכניס מחלוקת על הצדיק האמת, שמזה עיקר אריכת הגלות, ועל ידי זה יכולה הסטרא אחרא להתגבר ולינוק מהעשירות דקדושה שהוא גבוה מאד בשרשו, עד שהוא מבחינה אחת עם נפשות ישראל. וכשהסטרא אחרא מתגברת, אזי לוקחים לעצמם כל העשירות והשפע של ישראל שהוא בחינת שה, ובחינת דלי"ת [=האות הרביעית בא"ב] כמבואר בפנים, והכל נמשך רק בכח הצדיק הגדול שהוא בחינת יוסף בחינת שור, והוא בחינת קוצא דאות דלת [=קוצה של האות ד]. ועל כן הוא בחינת 'הא' [=האות ה] בחינת חמשה כמבואר בפנים. ולפעמים נוגע פגם המחלקת שעל הצדיק רק אל העשירות של ישראל, ולפעמים נוגע הפגם גם אל הצדיק בעצמו, ויש בזה כמה בחינות כמבואר בפנים. וזה בחינת הפגם של המחלוקת שחלקו השבטים על יוסף, עד שנשתלשל מזה עשרה הרוגי מלכות כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שנהרגו על ידי זה צדיקים וקדושים כאלו, אבל באמת כל מה שמתגברת הסטרא אחרא בגניבתם וערמתם יותר ויותר, אזי כשמתגברת אמיתת קדושת האמת כנגדם, אזי [הם] מוכרחים להחזיר הכל, כל ניצוצות הקדושות שבלעו, אף גם מוכרחים להקיא ולהוציא עצמות חיותם ממש. וזה בחינת מה שהגנב, כשנמצאת הגנבה בידו, אזי משלם כפל. ואם טבח או מכר, אזי חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה, כי כל מה שהתגברו ביותר, עד שנוגע הפגם ביותר, אזי מוכרחים להוציא חיותם מקרבם עוד יותר ויותר. וזה מרומז בדברי רבותינו ז"ל שאמרו על פסוק תחת הנחושת אביא זהב, תחת הברזל כסף, תחת העצים נחושת, תחת האבנים ברזל, שזה בחינת כלל העשירות שכלול מזהב וכסף ונחושת וברזל, והכל יוכרחו העובדי כוכבים ומזלות להחזיר לישראל בכפלי כפלים, בבחינת תחת הנחושת אביא זהב וכו' כנ"ל, שזה בחינתארבע צאן תחת השה כנ"ל. ואמרו רבותינו ז"ל על זה, אוי להם להעכו"ם [=עובדי כוכבים ומזלות], כי תחת נחושת יביאו זהב וכו', אבל תחת רבי עקיבא וחבריו וכו' [=עשרה הרוגי מלכות] מה יביאו? היינו כי כל הנ"ל לא יספיק להם, רק [=אלא] נגד הפגם שפגמו בהעשירות, אבל מה שהתגברו עוד ביותר עד שנגעו בנקודת הצדיק בעצמו, במה אפשר להם לתקן זאת? כי על זה לא יספיק להם שום דבר, עד שיצטרכו להוציא כל עצמות חיותם מבטנם וקרבם, וכל מקום שנמצא בהם עוד איזה ניצוץ הקדוש, הכל יצטרכו להחזיר בעד מה שפגמו בקדושת הצדיק שהוא שורש הכל, שזה בחינת חמשה בקר תחת השור.

(אוצר היראה, צדיק רס; ע"פ: ליקוה"ל גניבה ה)

חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה

עיקר הבחירה של האדם הוא בענין האמת והשקר. כי אמת הוא עצם הקדושה והטוב, ושקר הוא עיקר הטמאה והסטרא-אחרא והרע. וצריך האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, היינו לקרב האמת ולרחק השקר. והנה השקר והסטרא אחרא הם הבל נידף, אין בהם שום ממשות כלל, מאחר שהם שקר ומלי דכדיבי [=דברי שקר]; וזה בחינת "כי כל אלהי העמים אלילים" אלילים ממש. אך אף על פי כן בשביל כוח הבחירה נתן כח להשקר, עד שיוכל להטעות את האדם ולומר עליו שהוא אמת, וכמבאר במקום אחר, שכשחוזרים [על] השקר שתי פעמים, נעשה אצלו אמת וכו'. ולא די שהאדם יכול להטעות את עצמו, [אלא] שיוכל להטעות גם אחרים בשקריו ובגנבת ערמותיו; ולא די בזה, עד שכביכול יכול להמשיך הסתרה כזאת, כאילו גם השם יתברך מסכים עמו, בבחינת "גנבא אמחתרתא, רחמנא קרי" [=גנב בעת שעומד במחתרת, מתפלל לה']; כי השם יתברך נתן כח להבחירה כל-כך, שעיקרה על-ידי השקר כנ"ל, עד שיש כח להשקר שהוא בחינת גניבה להעלים האמת כל-כך, עד שיהיה נדמה לכאורה כאלו העלים האמת גם למעלה כביכול. וזה שאמרו רבותינו ז"ל על הגנב, שעשה עין של מעלה כאלו אינו רואה, עשה ממש כביכול כנ"ל [חז"ל אומרים, כי הגנב גרוע מהגזלן: הגזלן אינו פוחד לא מהבורא ולא מבני אדם, ואילו הגנב, הגונב בהסתר על מנת שלא יראוהו בני אדם, מתנהג כאילו הבורא אינו רואהו: "עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה"]. וזה שמצינו גבי עשיו, שרצה להטעות את אביו ברמאותיו ושקריו עד שימשיך עליו את הברכות מלמעלה, עד שיעקב הוכרח לילך עמו במרמה גדולה, עד שחטף הברכות ממנו, וגם אף על פי כן התגבר עשו ואמר: "ברכני גם אני אבי", עד שברכו "ועל חרבך תחיה", שעל-ידי-זה מתארך הגלות כל כך כידוע. וזה בחינת 'חומר הגנב מהגזלן', כי הגזלן אינו מעלים על- כל-פנים האמת כל כך בערמותיו ושקריו, רק הוא בא וגוזל את חברו בזרוע ובאונס [=בגלוי]; והגנב בא בערמה ובמרמה כל כך, עד שמעלים האמת יותר ויותר, כביכול כאלו עשה עין של מעלה וכו' כנ"ל. ועל כן הגנב משלם כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כמו שאמרו רבותינו ז"ל. כי בודאי "ואתה מרום לעולם ה'", כי אף על פי שנתן כח להשקר להתגבר כל-כך, אף-על-פי-כן יד הקדושה והאמת תמיד על העליונה, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. ותכף כשמושך האדם עצמו להאמת לאמתו, אזי מאיר עליו אור השם יתברך, שהוא כביכול עצם האמת; ואז לא די שזוכה לצאת מהחושך והשקר, אף גם הוא זוכה להוציא מהם כל הטוב שהיה כבוש אצלם מכבר; וכל מה שהשקר והחושך מתגברים ביותר להחשיך עליו, חס ושלום הוא מוציא מהם הטוב שכבוש בתוכם יותר ויותר על-ידי שמתגבר ביותר להמשיך על עצמו אור האמת, שזה בחינת תשלומי כפל שמשלם הגנב כשנמצאת הגנבה בידו. ואם התגבר ביותר עד שכבר טבחו או מכרו אזי משלם ארבעה וחמשה כנ"ל, שזה בחינת מה שזכה יעקב אבינו, עליו השלום, על ידי האמת והתמימות שלו להוציא מיד עשו הבכורה ומיד לבן הוציא כל זיווגיו ושנים- עשר שבטי י-ה ועשירות גדול, והכל על ידי גודל האמת, שעל ידי זה לא די שהשקר אינו יכול להחשיך עליו, חס ושלום, אף גם האמת מאיר לו כל-כך עד שמוציא מהם כל הטוב שהיה כבוש אצלם מכבר כנ"ל.

(אוצר היראה, אמת עז; ע"פ: ליקוה"ל שם)

שנים ישלם (כב,ג)

כשהאמת מאיר ומבטל החושך, אזי נמשך על הקדושה בחינת כפל, כי לא די שהאדם בעצמו יוצא מתוך חשכת אפלתו על-ידי אור האמת, אף גם הוא עושה פתח גם לאחר להוציאו מחושך לאור ולהחזירו בתשובה. וזה בחינת מה שהגנב משלם כפל.

(אוצר היראה, אמת עז; ע"פ: ליקוה"ל שם)

על כל דבר פשע (כב,ח)

מה שדקדקה התורה על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה עד האלקים יבא דבר שניהם וכו', היינו שהתורה מגלה לנו ומודיעה לנו בכלל ופרט וחזר וכלל: שבכל הדברים שבעולם יש בו חיות אלקותו המחיה ומקיים את הדבר וזה עיקר הדין תורה כדי לחזור ולהביא כל הדברים שביניהם עד האלקים שהם הדיינים שפוסקין על כל העסקים שביניהם דין תורה. ועושין מכל עסקיהם תורה כנ"ל. ובזה אנו רואים שבכל הדברים שבעולם יש אלקות שהוא התורה כנ"ל. וזהו שהזכירה התורה רוב דברים שבעולם בפרטיות שהם על שור על חמור על שה על שלמה וכו' והשאר כללה בכלל בתחלה ובסוף, כמו שכתוב על כל דבר פשע וכו' אשר יאמר כי הוא זה וכו' (כמו שלמדו רז"ל כלל ופרט וכלל ממקרא זה) ועל כולם סיימה עד האלקים יבא דבר שניהם לידע ולהודיע ולהוודע שבכל הדברים שבעולם בכולם מלובש ונעלם אלקותו יתברך וצריך הכל להעלות עד האלקים שהם הדיינים שנקראים על שם זה אלקים מחמת שהם פוסקין דין תורה ומגלין האלקות והתורה שבכל דבר.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, דיינים ד,ג)

אם כסף תלוה את עמי (כב,כד)

יש ימי טוב וימי רע, שזה בחינת: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה", הינו שצריך לעיין ולראות ולהסתכל היטב, ואז ימצא טוב גם בימי הרע בעצמן, כי מלוא כל הארץ כבודו, ואפילו בכל לשונות העכו"ם מלובש בהם אותיות התורה, שהם בחינת ימי-טוב, רק מחמת שהימי-רע חופין [=מסתירים] עליהם, על-כן אין נראין כלל. אבל מי שזוכה לשבר את יצרו בשלמות, או שמקושר על כל פנים לצדיק כזה שזכה לכוף את יצרו בשלמות, על ידי זה זוכה שיוכל למצוא אותיות התורה המלובשים בכל הלשונות, שזה בחינת שמוצא הימי טוב המלובשים בתוך הימי-רע בעצמן. ואז בודאי לא יחסר לו פרנסתו, כי יהיה נמשך לו שפע טובה וברכה על ידי אותיות התורה שמברר ובונה מכל דבר, כי התורה היא מקור הברכה והשפע. אך מי שאינו זוכה לזה, כי הימי רע מתגברין ומעלימין ממנו הטוב המלובש בהם, על-ידי-זה אינו יכול למצוא אותיות התורה המלובשים בהמשא-ומתן והעסקים שלו, ואזי יורד השפע בצמצום גדול, ועל ידי זה מוכרח לבוא לידי הלוואות. כי כל הלוואה נמשכת על-ידי שיש ימי טוב וימי רע, כי רוב ההלוואות הן מחמת חסרון פרנסה, שאין לו עתה ומצפה שיהיה לו לאחר זמן, כי חושב שעתה הזמן אצלו בבחינת ימי רע, וכמורגל לשון זה בפי העולם לומר כך בכל פעם, ועל-כן הוא לווה מחברו עתה, שימתין לו עד שיעברו הימי רע ואז יוכל לסלק לו. ועל-כן באמת כיון שבא לידי הלוואות, קשה לו מאד שיצא מהם, ועל פי רוב אינו מסלק בזמנו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: הלואי שיפרע בזמנו, הלואי ודאי, כי מאחר שאינו מאמין בשלמות, שגם בימי רע בעצמו יש טוב, איך ישיג הימי טוב? כי באמת הימי טוב וימי רע הם בכל יום בעצמו גם כן, רק כל אחד כפי מה שמתגבר על יצרו להגביר הטוב על הרע, כן נמשך עליו בחינת ימי-טוב, ולהפך להפך, חס ושלום. והעיקר, שצריך להסתכל היטב ולהאמין שגם בהרע בעצמו, בחינת הימי רע, גם שם יש טוב, כי מלוא כל הארץ כבודו כנ"ל, ואז בודאי יוכל להשיג פרנסתו דבר יום ביומו, ולא יצטרך לבוא לידי הלוואות וחובות; אבל זה שנפל להלוואות על ידי זה שאינו יכול למצוא הימי טוב בתוך הימי רע, אז בודאי קשה לו לצאת מהחובות, כי הרע מתגבר בכל פעם ביותר, מאחר שאינו משתדל ומסתכל למצוא הטוב שבתוך הימי רע בעצמן, ועל ידי זה מתגבר הרע ביותר, ועל-כן באמת צריכין להיזהר מאד מלהיות בעל חוב. בפרט מי שכבר חטא ופגם ולא כבש את יצרו, והגביר הרע על הטוב, ועתה רוצה לשוב אל השם יתברך; ועיקר התשובה הוא על ידי שמוצא הטוב שבתוך הרע בעצמו ומאמין בעצמו שעדיין יש בו טוב ויש לו תקווה לשוב, בבחינת"ובקשתם משם את ה' אלקיך", משם דווקא, מכל המקומות שנידח שם בין העכו"ם. על כן מי שרוצה להיות בעל תשובה, צריך בודאי להיזהר מלהיות בעל-חוב. ועל כן מכנה הכתוב כל רשעת הרשע בשם "לוה רשע" וכו', כי עיקר הרשעות נמשך מהתגברות הימי רע על ימי טוב, שמשם כל ההלוואות ועיכוב הסילוק [=פירעון]. ועל-כן הזהיר הכתוב: "אם כסף תלווה וכו', לא תהיה לו כנושה" וכו', כי צריכין לרחם על העני להוציאו מכלל בעל חוב.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה פ"ה; ע"פ: ליקוה"ל הלוואה ה)

כי תראה חמור שונאך (כג,ה)

דרשו רבותינו ז"ל שונאך – שעבר עבירה וכו' וזהו רובץ תחת משאו שקשה להגביהו ולהעלותו מגודל המשא שמונח עליו שהוא בחי' משא העונות בחי' כמשא כבד יכבדו וכו'. ועל כן יכול להיות שיעלה על דעתך לחדול מעזוב לו בחי' וחדלת מעזוב לו כי ידמה לך שקשה להעלותו מגודל המשא שעליו. אבל השי"ת רחום וחנון ורחמיו רבים מאד על כן הזהיר ברחמיו עזוב תעזבו עמו: שאפילו נפש כזאת צריכין לעזוב ולעזור להשתדל בכל כוחו להגביהה ולהעלותה כי יש להצדיק כח כזה כנ"ל. וזה עמו דווקא כמו שדרשו רבותינו ז"ל יכול אפילו ישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה וכו' תלמוד לומר: עמו. היינו כי בודאי מצוה גדולה להטפל עמו ולעזור לו גם כן להעלות ולחדש נפשו, אבל כל זה עמו, דהיינו כשהוא בעצמו רוצה גם כן לעסוק בזה לרחם על עצמו, להשתדל בתקנת נפשו, לסלק המשא הגדול שעליו, אלא שאי אפשר לו בעצמו והוא מצפה למי שיעזור לו לזה; אזי מצוה גדולה לעזור לו בכל כחו להטפל עמו להעלותו, כי יש כח לחדש נפשו גם כן אם הוא בעצמו יש לו איזה רצון אמתי לזה לעסוק בתקון נפשו. אבל אם רוצה לסלק עצמו לגמרי ואינו רוצה להשתדל בתיקון נפשו כלל, רק רוצה שהצדיק בעצמו יעשה הכל עבורו, והוא לא יעשה כלל ולא ישתדל בזה כלל, אזי בודאי אין הצדיק צריך לעסוק עמו, כי אי אפשר לעזור לו כשאינו רוצה לעסוק בעצמו בתיקונו כלל כנ"ל, וכמו שאמר אדמו"ר ז"ל לאחד: אתה בלעדי אינך יכול לעשות כלל (דהיינו לתקן נפשו בעצמו) אבל גם אני בלעדיך איני יכול לעשות דבר, היינו שאם אתה לא תעשה כלל בודאי אי אפשר לי לעשות עבורך הכל כי האדם הוא בעל בחירה ואי אפשר להעלותו כי אם כשיש לו איזה התעוררות מעצמו וזהו יכול אפילו ישב לו וכו' ת"ל עמו וכו' כנ"ל.

(ליקוה"ל, אבידה ומציאה ג)