זאת תהיה תורת המצורע (יד,ב)

[ודרשו רבותינו ז"ל: אפילו הזבים והמצורעים עוסקים בתורה]

על ידי התורה הקדושה שהמשיך לנו משה רבינו עליו השלום, על ידי זה אנחנו מקושרין לעולם בו יתברך, כי אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון, ואפילו מי שנפל למקום שנפל ורחוק מאד מהשם יתברך על ידי מעשיו הרעים, אף על פי כן יכול להתקרב להשם יתברך בקל על ידי לימוד התורה הקדושה, כי התורה הקדושה יורדת אפילו למי שהוא בעמקי הקליפות בשאול תחתיות חס ושלום, ומעוררת אותו ומקרבת אותו להשם יתברך, בבחינת אבדון ומות אמרו באזנינו – שמענו שִמעה, שאפילו מי שהוא בדיוטא התחתונה חס ושלום במדור הקליפות שהם בחינת אבדון ומות, גם הם שומעים שִמעה של התורה הקדושה, שהיא נותנת לפתאים ערמה ומכרזת לפניהם עד מתי פתיים תאהבו פתי, וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל אין דברי תורה מקבלין טומאה. ועל כן אפלו הזבין והמצורעין וכו' עוסקין בתורה וכו', זה רמז שאפילו אלו שהם בסטרא דמסאבותא, גם הם צריכין לעסוק בתורה, כי התורה תוכל לקרב גם אותם להשם יתברך שזה בחינת והסתרתי פני מהם וכו', ואף על פי כן גם אז וענתה השירה הזאת לפניו וכו', כי התורה תרד עמהם למקום שהם שם, וגם משם תקרב אותם להשם יתברך ותחזירם בתשובה. וזה בחינת בשכבך תשמור עליך, ודרשו רבותינו ז"ל בשכבך – בקבר, היינו אפילו כשאתה שוכב בסטרא דמותא חס ושלום, גם אז התורה תשמור עליך לקרב אותך להשם יתברך. נמצא שמיום שזכינו לקבל התורה הקדושה, מיום ההוא אין שום הרחקה לישראל מהשם יתברך לעולם, כי תמיד הם סמוכים אליו יתברך על ידי התורה הקדושה שעולה ויורדת עימהם. וזה עיקר נתינת התורה לישראל, כי בודאי יש צדיקים גדולים שהיו יכולים לעבוד את השם יתברך באמת אפילו אם לא ניתנה התורה, כמו שראינו מאבות העולם וכן שאר הצדיקים הגדולים שהיו קודם מתן תורה, ואף על פי שבודאי גם לצדיקים כאלו הוא זכות וחסד גדול ענין נתינת התורה הקדושה, אף על פי כן עיקר החמלה והחסד של השם יתברך בנתינת התורה הקדושה, הוא שעל ידי התורה הקדושה כל ישראל יכולים להתקרב אליו יתברך. כי התורה היא דרך כבושה, שעל ידה יכול להתקרב אפילו הפחות שבפחותים ממקום שהוא שם להשם יתברך, ועל ידי שאנו מקושרין על ידי התורה הקדושה באחדותו יתברך תמיד, על ידי זה אין כח להקללה לחול על ישראל חס ושלום בשום אופן וכמבואר בפנים. וזה שאמר בלעם כשרצה לקלל ולא יכול אז, אמר מה טובו אהליך יעקב, אהליך דיקא, שעוסקין בהם בתורה, שעל ידי זה ישראל מקושרין בו יתברך תמיד, שעל ידי זה נתהפך גם הקללה לברכה. וזה שאמר שם:כנחלים נִטָיוּ ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: 'מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף דברי תורה כן', כי התורה מעלה את האדם אפילו מעמקי הטמאה חס ושלום ומטהרת אותו ומקרבת אותו להשם יתברך. וזה כְּגַנּוֹת עֲלֵי נָהָר, היינו רמז הגן שהוא אצל הנהר שמי הנהר משקין אותו תמיד ואינם נפסקין ממנו לעולם, כמו כן ישראל הקדושים הם קרובים אליו ומקושרים בו יתברך תמיד על ידי התורה, והחִיוּת דקדושה נמשך להם בתמידות ממנו יתברך על ידי התורה הקדושה.

(אוצר היראה, תלמוד תורה קג; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, חכירות וקבלנות ב,יב)

שתי צפרים חיות טהורות (יד,ד)

הנה מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא; וכששומע ממנגן כשר והגון, אזי טוב לו, כמו שיתבאר. כי הנה קול הנגינה נמשכת מן הצפרים, כדאיתא במדרש (ויקרא רבה, טז): מפני מה מצורע טהרתו תלויה בשתי צפרים חיות טהורות? יבוא קלניא ויכפר על קלניא. כי נלקה מחמת קולו, שדבר לשון הרע. נמצא, מי שהוא כשר, נמשכת הנגינה שלו מן השתי צפרים חיות טהורות (ויקרא דף נג:), שהשתי צפרים הנ"ל, יונקים מאתר דנביאים ינקין. לכך נקרא המנגן חזן, מלשון חזון, היינו לשון נבואה, כי לוקח הנגינה מאתר דנביאים ינקין. וכשהמנגן הוא רשע, אזי הוא לוקח הנגינה שלו מצפרים אחרות שבקליפה. וכתוב בזהר: כי הצפרים שבקליפה יונקין מדדי המלכות, וכד אתפליג ליליא כדין כרוזא כריז [=כאשר 'נחצה' הלילה, אזי כרוז קורא]: "כצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני אדם". והתקון הוא שיוכל לשמע נגינה מכל אדם, הוא על ידי שילמד בלילה תורה שבעל-פה, היינו גמרא שהיא בחינת לילה, כדאיתא במדרש (שוחר טוב תהלים יט), 'כשהיה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לא היה יודע מתי יום ומתי לילה, רק על ידי זה: כשהיה לומד תורה שבכתב, היה יודע שהוא יום, וכשלמד תורה שבעל-פה, היה יודע שהוא לילה'. נמצא, שהתורה שבעל-פה היא בחינת לילה וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין כד:) "במחשכים הושיבני" – 'זה תלמוד בבלי'. וכתיב "ולחשך קרא לילה" (בראשית א). היינו על-ידי שילמד ש"ס יתקן השית עיזקאין שבקנה, שמהם יוצא הקול וזהו (איכה ב): "קומי רוני בלילה", היינו שתהיה תקומה להרינה, היינו על ידי הלילה שהיא גמרא ש"ס. אך כשלומד שלא לשמה, הינו בשביל שיתקרא רבי, הלמוד אינו בחשיבות כל כך. וכשלומד בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ומגן עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ"ל. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל, כי צפרים שבקלפה הם מוחין שבמלכות דקליפה, והשתי צפרים חיות טהורות, הם בנין המלכות דקדושה. לפיכך נשתבח דוד לפני שאול (שמואל- א ט"ז): ויודע נגן, כי הנגינה היא בנין המלכות, לכך ראוי הוא למלכות. וזה שכתוב אצלו (תהלים ע"ח): מאחר עלות הביאו, הינו מאחר המיניקות, היינו נצח והוד, כי הם מניקים לנביאים, והם בנין המלכות. וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההיא אקרוקתא דהוי כאקרא דהגרוניא, ואקרא דהגרוניא כמה הוי? שתין בתי, אתא תנינא בלעה; אתא פושקנצא ובלעה לתנינא, וסליק יתיב באילנה. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא. לדידי חזי לי ההיא אקרוקתא פירש רבנו שמואל: צפרדע, היינו צפר דעה. דהוי כי אקרא דהגרוניא – מלשון 'קרא בגרון' (ישעיהו נ"ח) היינו שהנגינה נמשכת ממנו. ואקרא דהגרוניא כמה הוי שיתין בתי – היינו על ידי מה תתקן בחינת קרא בגרון? על ידי שיתין בתי, היינו על-ידי שיתין מסכתות. ופרש רבנו שמואל: תלמודא קאמר לה, הינו שילמד תלמוד. אתא תנינא בלעה – פרש רבנו שמואל: רבה קאמר לה, הינו על ידי שילמד שלא לשמה יבלע אותה הנחש. וזה שפרש רבנו שמואל 'רבה קאמר לה', היינו על ידי שילמד בשביל שיתקרא רבי. אתא פושקנצא – פרש רבנו שמואל: עורב, היינו על ידי שילמד בלילה, מלשון ערבית. ובלעה – היינו ומגן עליו מן הנחש הנ"ל. וסליק יתיב באילנא – פירש המהרש"א, שהוא בחינת אברהם, שכתוב אצלו (בראשית כ"א): 'ויטע אשל' שהוא בחינת חסד, היינו שהחוט של חסד שנמשך עליו מגן עליו מן הנחש הנ"ל. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא – היינו שרבה מתמיה את עצמו, שכל כך גבר עלינו חסדו, שאפילו על זה יכול להגן.

(ליקוטי מוהר"ן חלק א, תורה ג)

ועץ ארז ואזוב ושני תולעת (שם)

פירש רש"י: ונגעים באים על גסות הרוח וזהו בחינת ארבעה מראות נגעים כנגד ארבע בחינות שפלות (כמבואר בליקוטי מוהר"ן א, תורה יד) שישבר גאוותו מארבע בחינות שפלות, כי צריך האדם להקטין את עצמו לפני גדולים ממנו; ולפני בני אדם כערכו; ולפני קטנים ממנו; ולפעמים שהוא בעצמו קטן שבקטנים, וצריך להקטין עצמו כנגד מדריגת עצמו, שהם מכניעין ומתקנין בחינות ארבעה מראות נגעים שבאים על גסות.

(ליקוה"ל, יורה דעה, ערלה ה,יט)

ורחץ במים (יד,ח)

כל הטמאים אינם עולים מטומאתן כי אם על ידי מים, וכן אי אפשר לכנוס לשום קדושה כי אם על ידי מים, כגון הכהנים בעבודתם. וכן בבקר בקומו, וכן קודם תפלה ותורה צריכים לטבול או ליטול ידיו במים, וכל זה מחמת שהמים קדמו לכל הבריאה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. נמצא שעיקר חידוש העולם התחיל מן המים, ועל כן שם עיקר שורש הדעת של אמונת חידוש העולם, שעל ידי זה עיקר הטהרה, ורק על ידי זה נכנסים בעבודת השם, כי זה עיקר יסוד האמונה הקדושה, בחינת בראשית ברא אלקים שהוא התחלת התורה, וזה עיקר הקדושה והטהרה. ולהפך, כל הטומאות נמשכין מזוהמת הנחש, שהוא בחינת כפירה בחידוש העולם, חס ושלום. ועל ידי טהרה במים, על ידי טבילה או נטילה כפי הדין, זוכים להמשיך על עצמו הארת מימי הדעת שיתגלה לעתיד, בחינת כי תמלא הארץ דעה כמים לים מכסים, שעל ידי זה זוכין לאמונת חידוש העולם, שכל הקדושות וכל עבודת השם תלויים באמונה זו, כי זה יסוד התורה והעבודה, לידע ולהאמין שהוא יתברך יחיד וקדמון וברא את העולם יש מאין המוחלט.

(אוצר היראה, מקוה ה; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, נטילת ידיים בסעודה, ד,ד)

שבעת ימים לטהרתו וכו' ורחץ בשרו במים חיים וטהר (טו,יג)

והעיקר שצריך להאמין שבכל יום ויום נעשים חדשות לגמרי. על כן צריכין להמתין ולהמתין עד יגיע יום ישועתו. כי השם יתברך מצמיח ישועות בכל יום כמו שאומרים בברכת קריאת שמע בכל יום, עושה חדשות וכו' מצמיח ישועות וכו' רק אף על פי כן צריכין להמתין הרבה עד תצמח ותתגלה ישועתו בשלימות. וכל זה רמזה לנו התורה הקדושה בדיני טהרת הטמאים, שרוב טהרתן תלוי בימים ובזמן כפי ערך טומאתן. כגון הטמאים ביותר כמו טמא מת וזב ומצורע צריכין להמתין שבעה ימים. ובעל קרי וכיוצא צריכין להמתין יום אחד עד שיעריב שמשן ויתחיל יום שלאחריו. וכל זה הוא בחינת הנ"ל שבכל יום ויום נעשים חדשות לגמרי. ועל כן זה שנטמא ורוצה להיטהר צריך טבילה במקווה כדי להמשיך עליו קדושה וטהרה ממקווה העליונה שהוא המקווה של שבועות שהוא המקווה של שער החמישים כמו שכתוב בכוונות האריז"ל ומובא בהתורה וביום הביכורים-הסתרה (תורה נ"ו) עיין שם. כי משם נמשך הטהרה לכל הטובלים במקוה להטהר מטומאתן. ואחר שהתחילו להטהר על ידי המקוה הקדושה עדיין לא נגמר טהרתן בשלימות, וצריכין להמתין עד שיעריב שמשן של זה היום ויתחיל יום שלאחריו, כמו שכתוב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים. להורות שהמשכת הטהרה והקדושה תלויה בימים, שכל מה שבא ונתחדש יום אחר נתווסף ונתחדש קדושה יתירה מלמעלה. כי רק בשביל זה השם יתברך מקיים עולמות מששת ימי בראשית עד הסוף. ובכל עת הוא בורא יום ולילה וכו'. כי כל יום ויום של כל ימי עולם הוא בריאה חדשה ממש. כי יום הזה עדיין לא היה מעולם. וצריך כל אחד לשום לב לזה ולהודות לשמו יתברך בכל לב על זה בכל יום ויום, ולומר ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית בלב שלם בכל יום. ועיקר התחדשות בכל יום ויום הוא רק בשביל להמשיך ולהאיר מקדושתו העליונה עלינו מחדש, לעורר אותנו להתחדש בכל יום ויום ברצונות חדשים וחזקים וכו' להשם יתברך. ועל כן הטמא שטבל והתחיל להיטהר אינו רשאי לאכול בתרומה עד שיעריב שמשו ויבא היום שלאחריו. כי כפי טומאתו, אף על פי שהתחיל להיטהר וטבל במקוה אף על פי כן אינו יוצא מידי טומאתו בשלימות עד שימתין על התחלת היום שלאחריו שיהיה נמשך יום חדש, קדושה חדשה, רצונות קדושים חדשים, ואז דייקא יטהר לאכול מן הקדשים.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת השחר ה,מא)