וידבר משה אל ראשי המטות (ל,ב)

על פי מה שכתב רבינו ז"ל (ליקו"מ ב,עח) שבעת שהצדיק מתנהג בדרכי הפשיטות כמו איש פשוט ואינו עוסק בתורה, אזי הוא מחיה עצמו בבחינת קיום העולם קודם מתן תורה וכו', שאז היתה התורה נעלמה בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם וכו', והצדיק מחיה כל הפשוטים שכולם מקבלים ממנו וכו' עיין שם, וזה שהתחילה התורה פרשת נדרים וידבר משה אל ראשי המטות, מה שלא נאמר כן בשאר מצוות התורה, אך בכאן אצל נדרים נאמר ראשי המטות – ראשי המטות דייקא, כי עיקר מצוה זו של נדרים ושבועות הוא תלוי בראשי המטות שהם גדולי הדור.

(ליקוטי הלכות יורה דעה, נדרים ב)

איש כי ידור נדר (ל,ג)

פרשת מטות מדבר מענין נדרים, שעל ידי מצוה זאת של נדרים רואים ומבינים גודל עוצם כח הדיבור, שתיכף כשמבטא בשפתיו צריך לקיים ככל היוצא מפיו. כי באמת ענין נדרים הוא פליאה נשגבה בבחינת איש כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו', כי הם בחינת פליאות חכמה (כמובא בהתורה "שאלו את רבי יוסי בן קסמא" בסימן נז), כי בזה רואין גדולת האדם הבעל בחירה שיש לו כח בפיו לעשות לעצמו מצוות חדשות שלא נצטוה בהם, כגון כשאוסר עליו דבר המותר בפיו, אזי תיכף נאסר עליו הדבר המותר באיסור תורה (וכמבואר בדברינו מזה בהלכות נדרים) והוא פלאי. הלא באמת זה הדבר אין בו שום איסור בשרשו ואף על פי כן תיכף כשאומר בפיו שייאסר עליו הדבר, אפילו בלא הזכרת השם, נאסר עליו תיכף באיסור חמור מן התורה. אך בזה רואין גודל כח האדם הבעל בחירה. והעיקר הכח הוא בפיו ולבו, שכשלבו חושק לקדש את עצמו באיזה קדושה ופרישות וכיוצא ומוציא חשקו ורצונו בפיו אזי נעשה מזה תורה, כי אז נאסר עליו הדבר באיסור תורה. כי באמת נפש ישראל בשרשו הוא חלק אלוק ממעל והוא בעצמו בחינת התורה, כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד כמו שכתוב בזוהר הקדוש (אחרי עג.). ועל כן יש לו כח בפיו לנדור נדר ולעשות לעצמו מצות כנפשו. והעיקר נדרים הוא כדי לקדש את עצמו ולפרוש את עצמו מתאוות בבחינת (אבות פרק ג) נדרים סייג לפרישות, שאלו הנדרים הם מצוה לנדור בהם. וכן אמרו (נדרים ח) שרי ליה לאינש למינדר לזרוזי נפשיה. ועיקר הנדר כשמוציאו בפיו. ובזה רואין גודל כח הדיבור ומבטא שפתים של האדם, שעל ידי הדיבור הוא יכול להתגבר ביותר לפרוש את עצמו אפילו מן ההיתר, כמו שאמרו נדרים סייג לפרישות, וכמו שרואין בחוש מכל מי שרוצה להרגיל את עצמו באיזה קדושה ופרישות שנמצאים הרבה שעושים נדר או שבועה על זה, כגון להתענות איזה יום או שלא לאכול דבר מן החי איזה זמן או ליתן צדקה יותר מכחו וכיוצא בזה. ולכאורה הדבר תמוה: ממה נפשך, אם יש בכחו להתגבר על יצרו, יוכל להתגבר בלי נדר ושבועה; ואם מתיירא שיתגבר יצרו עליו, מה יועיל הנדר? אך בזה רואין גודל כח הנדר בשרשו והעיקר כשמוציאו בפיו שאז על ידי הנדר עולה לבחינת פליאות חכמה ששם שורש הבחירה, ומשם מקבל כח על ידי שמוציא הנדר בפיו שיוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר. ובודאי גם אחר כך כשעשה נדר עדיין יש כח להבחירה להטותו חס ושלום חס ושלום, כי הבחירה יש לה כח גדול מאד. ועל כן הזהירה התורה מאד שישמור לקיים את נדרו וככל היוצא מפיו יעשה. אבל העיקר הוא שעל ידי הנדר יש לו כח הרבה יותר להתגבר על יצרו. וכמו שמצינו בבועז שאמר (רות ג) חי ה' שכבי עד הבקר, ודרשו רבותינו ז"ל (רות רבה פרק ה) ליצרו נשבע. נמצא שבלא שבועה היה סברא שהיצר הרע יתגבר עליו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים ח') בזה, ועל ידי השבועה עמד בנסיון וכבש את יצרו. וכן מצינו בכמה כשרים וצדיקים, וכמו ששמעתי מפיו [של רבינו] הקדוש שאמר (שבחי הר"ן טו) שהיה רגיל בנדרים מאד בשביל קדושה ופרישות.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת השחר ה,צ)

אלו החוקים אשר ציווה ה' את משה בין איש לאשתו (ל,יז)

אמונת חכמים נמשך על ידי נדר וכולי (כמבואר בליקו"מ א,נז), וזה בחינת מה שהבעל מפר נדרי אשתו, כי כל חיות האשה ובנינה הוא על ידי בעלה כמובא, בבחינת אין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש וכו', ועיקר בנינה על ידי נדר, כי משם חיותה, כי אמונת חכמים, תורה שבעל פה, בחינת מלכות, בחינת אשה יראת ה', בנינה וחיותה ממקום הנדר כידוע, וכל שורש חיותה, שהוא בחינת נדר, הכל נמשך על ידו כי הוא כלול משתי הבחינות: מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי גם תורה שבעל פה שרשה בתורה שבכתב. נמצא ששורש חיותה שהוא בחינת נדר, נמשך גם כן על ידו כי אין מקבלת חיות כי אם על ידו, ועל כן הבעל תיכף כשנושא אשה הוא זוכה בהפרת נדריה, כי הנדרים שמשם שורשה וחיותה הכל נמשך על ידו, ועל כן בידו להקימם או להפר אותם, וזה שסיימה התורה בסוף פרשת נדרים אלה הדברים אשר צוה ה' בין איש לאשתו וכו', כי הנדרים הם הדברים שבין איש לאשתו, כי משם נמשך אליה החיות על ידי בעלה. וזה מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לב:) בעוון נדרים אשתו של אדם מתה חס ושלום וכו', כי עיקר קיום אמונת חכמים, בחינת אשה יראת ה', הוא על ידי נדר וכנ"ל. ועל כן יעקב כשהלך לישא אשה נדר נדר כי פסוק וידר יעקב נדר נאמר כשהלך לבית לבן לישא אשה.

(שם, אבן העזר, יבום ג,ג)

ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (לא,ח)

הברכות מסורות לכהנים, כי הם בחינת שומרי הברית, כמו שכתוב (דברים לג) יורו משפטיך ליעקב וכו' ובריתך ינצורו. ובני לוי לא טעו בעגל, שהיה בחינת פגם הברית, כמו שאמרו רבותינו ז"ל לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. כי כל התאוות, ובפרט תאוות ניאוף שהוא הרע הכולל של כל התאוות, הם באים משבירת כלי החסד כידוע, שמזה נתהווה התאוות שבאות מאהבות הנפולות. והכהן הוא בחינת איש חסד, שהוא בחינת שלימות האהבות העליונות, כמו שכתב רבינו ז"ל כל זה על פסוק חרפה שברה לבי(ליקו"מ א,לד) עיין שם. ומחמת שהם בבחינת תיקון הברית על ידי זה הם יכולים להמשיך הברכות, כי כליהם שלם, היפך בלעם הרשע שרצה להמשיך קללה על ידי קלקול הכלי, מחמת שהיה משוקע מאד בתאוה זו. כמו שאמר רבינו על פסוק בקרוב עלי מרעים (ליקו"מ א,לו). ועל כן נהרג בלעם על ידי פינחס דוקא, כי פינחס היה בחינת תיקון הברית, ועל ידי זה זכה לכהונה, על ידי שקנא קנאת ה' צבאות על פגם הברית, על כן על ידו דייקא נהרג בלעם שהיה הפכו ממש.

(שם, אורח חיים, נשיאת כפים א,א)

ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב

אמרו רבותינו ז"ל אצל בלעם הוא תפס אומנותם, כי אין כח לישראל אלא בפה וכו'. על כן תפסו אומנותו והרגו אותו בחרב. כי ישראל אין להם כח אלא בפה דהיינו תפלה שהוא בחינת רחמים ותחנונים, ועכו"ם עיקר כחם על ידי חרב שהוא בחינת דין, ובלעם היה לו יניקה מן הדעת כמובא, והיה רוצה לינק מן הרחמים בחינת תפלה ועל ידי זה היה רוצה להתגבר על ישראל בתאות ניאוף חס ושלום, כמו שכתוב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכו'. כי עיקר התגברות תאוה זו הוא על ידי שהם יונקים מן הרחמנות חס ושלום (כמובא בליקו"מ ב,ח עיין שם). ועל כן באו ישראל עליו על ידי בחינת דין, כי הכנעת בלעם, דהיינו תאות ניאוף חס ושלום, היה על ידי פנחס שהתפלל תפילה בבחינת דין. ועל כן גם בגשמיות הרג פנחס את בלעם בחרב, כמו שכתוב ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב ואמרו רבותינו ז"ל שפנחס הרגו, כי פנחס הכניע אותו תחילה על ידי התפילה בבחינת דין שהתפלל, בחינת ויעמוד פנחס ויפלל שעל ידי זה הוציא כל הקדושה מהסטרא אחרא, שזהו בחינת הכנעתה ואזי נכנע בלעם בשרשו, ואחר כך הכניעו אותו לגמרי גם למטה והרגוהו בחרב ממש שהוא בחינת דין, כי עיקר הכנעתו על ידי זה. כי עיקר התגברותו עלינו חס ושלום הוא כשהם יונקים מן הרחמים שהוא סטרא דילן, על ידי זה אנו צריכים לבוא עליהם על ידי בחינת דין, שהוא סטרא דידהו, היינו על ידי תפלה בבחינת דין שהוא בחינת חרב פיפיות, שעל ידי זה מוציאין כל הקדושות מהם ומכניעים אותם. וזה בחינתרוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים וכו', כי על ידי תפלה בבחינת דין של הבעל כח, שהוא בחינת חרב פיפיות, על ידי זה מכניעין אותם ועושין בהם נקמה, כי מוציאין כל הקדושה מהם.

(שם, יורה דעה, עבודת אלילים א,ג)

הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (לא,טז)

עיקר התגברות היצר הרע בכל אדם הוא בפגם הברית, ואחר כל היגיעות העצומות ורבוי מסירת הנפש שהצדיקים האמיתיים מוסרים נפשם ממש בכל דור ודור בשביל תקון נפשות ישראל, ועדיין השטן והיצר הרע מרקד בינן ומתגרה בישראל והעיקר בענין זה, כמו שמצינו בימי משה רבנו בעצמו, עליו השלום, שאחר כל היגיעות שהיה לו בשביל תיקון נפשות ישראל, ובסוף ימיו בא בלעם הרשע ימ"ש והכשילם בפגם הברית. ולפעמים מוכרח הצדיק להסתלק ולמות בשביל זה, כי לפי עוצם התפשטות הסטרא אחרא אי אפשר לו לגמור התיקון בשלמות בחיים רק לאחר הסתלקותו. ומזה הפגם באים כל המניעות והבלבולים והמלחמות והמחלוקת, המונעים את האדם מלהתקרב אל הקדושה, ומעכבים אותו מלהוציא החיות דקדושה שלו בשלמות מכח אל הפועל, כי כל המניעות מלהתקרב אל הקדושה באים מטמאת קרי, רחמנא לצלן, כי "קרי" לשון מניעה, כמו שפרש רש"י בפרשת בחוקתי על פסוק אם תלכו עמי קרי.

(אוצר היראה,ברית כג; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, הכשר כלים ד,טו-יז)

הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם

דע כי הדבורים של הרשע שהוא בר דעת, מולידים ניאוף בהשומע כי הזיווגים נמשכים מהדעת, כמו שכתוב (בראשית ד): והאדם ידע את חוה אשתו, וכתיב (במדבר לא): כל אשה יודעת איש. אך יש שני מיני זיווגים, היינו זיווג דקדושה, הוא התקשרות לצדיקים ואל התורה ואל השם יתברך, זה נמשך מדעת דקדושה; וזיווגים של עברה נמשכים מדעת דקליפה. והדיבור הוא התגלות הדעת, כי אין יודעים מה שבדעת, אלא על ידי הדבור, כמו שכתוב (תהלים יט): ולילה ללילה יחוה דעת, 'יחוה' מלשון דבור, שהדבור מדבר מה שבדעת. וכשרשע מדבר ומוציא מפיו הבלים, מוליד אוירים ארסיים של ניאוף. והשומע ממנו הדיבורים, ונושם נשימות, מכניס בגופו אלו האוירים. ולפיכך בבלעם שהוא בחינות דעת דקליפה, כמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה (ספרי פרשת וזאת הברכה, ובזהר שמות כ"א:, בלק קצ"ג:) על פסוק: לא קם כמשה וכו', בישראל לא קם, אבל באומות קם, ומנו בלעם. כי משה הוא דעת, ולזה נקרא דורו דור דעה (ויקרא רבה פ"ט). ולכך כשנטלו מואב עצה ממדין, אמרו להם: אין כחו אלא בפה, כי הפה הוא התגלות הדעת. אמר מואב, אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפה (כמובא בפרש"י בפ' בלק) כי הוא גם כן דעת דקלפה, כמו שכתוב (קהלת ז): את זה לעמת זה עשה אלקים. וזה שכתוב (במדבר כד): ויודע דעת עליון, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ז): שידע מתי הקדוש ברוך הוא כועס, כי כשהדעת אינו בישוב, אזי יש כעס, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים סו:): כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו. ולפיכך כשכעס משה רבנו, עליו השלום, על אנשי הצבא כשבאו ממדין, נסתלק ממנו הדעת, והוצרך אלעזר לומר הלכות טבילות כלים. וכשהדעת שלם, אזי אין כעס, כמו שכתוב (ישעיה יא): לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה. ובלעם היה מסתכל בדעת דקליפה, שהוא מותרות של דעת עליון; וכשמשתנה, ידע שהקדוש ברוך הוא בכעס, נמצא שבלעם הוא דעת דקלפה. ועל ידי דבוריו הוליד אוירים ארסיים של ניאוף. לזה כשבאו ממלחמת מדין, נאמר (פסוקים יד-טז): ויקצוף משה על פקודי החיל וכו' ויאמר החייתם כל נקבה וכו' הן הנה היו בדבר בלעם. 'בדבר' דייקא, כי על ידי דבריו, שהוא התגלות הדעת שלו, הוליד ניאוף במדין, ולפיכך כשבאו ממלחמות מדין, כתיב: ויקרבו אל משה (ראשי)הפקודים וכו', ויאמרו ונקרב את קרבן ה' וכו', לכפר על נפשותינו לפני ה'. ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת סד): שכך אמרו, אף-על-פי שמידי עברה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו'.

(ליקוטי מוהר"ן א,מג)

כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש (לא,כג)

מה שמדברים בינו לבין קונו, הוא בחינת רוח הקודש. ודוד המלך, עליו השלום, שהיה מעלתו גדולה מאד, יסד מזה ספר תהלים. וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקודש, כמו שכתוב (תהלים כז): לך אמר לבי, כמו שפרש רש"י: לך – בשבילך ובשליחותך, אמר לי לבי. שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש וצריך לחדש תמיד, לבקש בכל פעם בתחנונים ודברי ריצויים חדשים. ולזכות לזה, צריך טהרת הלב, וטהרת הלב הוא, על ידי שמתלהב ובוער לבו להשם יתברך, על ידי זה נטהר הלב. כי נגד שנתלהב ונבער לעברה או לתאוה רעה, חס ושלום, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו להשם יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו, כמו שכתוב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. וכשיש לו טהרת הלב, אזי זוכה לדבר בכל פעם דבורים חדשים, שהוא בחינת רוח הקודש. וזהו לב טהור ברא לי אלקים, אזי – ורוח נכון חדש בקרבי, שיזכה לחדש דיבורים חדשים, שהם בחינת רוח הקודש כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן א,קנו)

תרבות אנשים חטאים (לב,יד)

איתא במדרש: בשביל שאמר משה לבני גד 'תרבות אנשים חטאים', נענש שבן בנו עבד לפסל מיכה (הובא ב"ספר חסידים" סימן קל"ז וב"ראשית-חכמה" שער ענוה פרק ח') והדבר קשה, מה ענין זה של תרבות אנשים חטאים, לעונש שלו שיעבוד בן בנו עבודה זרה? והתרוץ, כי אמרו חכמינו ז"ל (כתבות קי:): כל הדר בחוץ לארץ כאלו אין לו אלוה; ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת צז):החושד בכשרים לוקה בגופו; ומשה היה חושד אותם שבני ראובן ובני גד אינם רוצים בארץ ישראל שום חלק, נמצא שאין להם אלוה, בשביל זה נענש בבן בנו שלא היה לו אלוה. כי הם כשרים היו בדבר, כי רצו ליטול חלק בארץ גם כן, כמובא.

(ליקוטי מוהר"ן א,קד)