לך לך (יב,א)

יש כמה מיני חושך ושקרים הנמשכים מהארץ והמדינה שנתגדל בה. כי אף על פי שבכל ארץ ובכל מקום יש בודאי טוב הרבה שהוא בחינת אמת, אבל הקליפה קדמה לפרי, וזה לעומת זה וכו'. ועל כן יש בכל מקום כמה מיני חשכות המחשיכים את האמת בכל מקום ומקום לפי בחינתו, וכן יש כמה מיני חושך ושקר הנדבק בהאדם מצד ההולדה, בבחינת הן בעוון חוללתיוגו'; ויש כמה מיני שטויות ושקרים שנדבק בו מצד משפחתו, כגון שמחזיקים עצמם למיוחסים גדולים, וכאלו כל הכבוד שייך להם, וכיוצא בזה שאר שטויות ובלבולים. ומי שרוצה לילך בדרך הקודש, הוא צריך לילך ולצאת ולהטות מדרך כולם, רק להמשיך עצמו אל נקודת האמת לאמיתה המושרשת בו מצד נשמתו שהיא חלק אלוק ממעל, שהוא עצם האמת. וזה עיקר עצמיות האדם, כי כשאומר האדם: "אני", או "לי", או "לך" מכוון הכל על עצם האדם שהוא נשמתו, ולא על הגוף שנקרא רק בשר ודם. וזה בחינת ויאמר ה' אל אברם לך לך – שנאמרלך דווקא, לעצמיותך, שהוא רק נקודת האמת לאמיתה המושרשת בך; וזה: מארצך וממולדתך ומבית אביך, כי צריך לפנות שכמו ולהטות לגמרי מכל השקרים והבלבולים הנאחזים בו מצד הארץ שנתגדל בה או מצד ההולדה או מצד המשפחה, רק ימשוך עצמו אל נקודת האמת לאמיתה, ואז יזכה לבוא אל תכליתו הנצחית, שזה בחינת אל הארץ אשר אראך וגו'.

(אוצר היראה, אמת ע"ד; על פי: ליקוטי הלכות, חושן משפט, גניבה ה,ז)

לך לך

וזהו לך לך, לך דייקא שכל הילוכך ונסיעתך יהיו לך ואליך לבד, היינו לעצם נקודת האמת שזה עיקרך וחיותך. כי עיקר האדם הוא הנשמה הקדושה שבו, שזה כל האדם כמו שכתוב בספרים ומובא בדברי [רבינו] ז"ל בתורה כ"ב, שמה שנקרא אצל האדם 'אני', הוא רק עצם הנשמה, כי בשר האדם נקרא 'בשר ודם' ועיקר האדם הוא הנשמה והנשמה הוא חלק אלוקי ממעל שהוא עצם האמת. וזה בחינת נשמות ישראל שהתחילו מאברהם שנאמר עליהם כולו זרע אמת.

וזהו לך לך, היינו שתלך לך, לעצמך, דהיינו לעצם האמת שלך המושרש בך שרק זה נקרא 'אני' כשהאדם מדבר על עצמו; וכן רק זה נקרא 'אתה' או 'לך' כשמדברים עמו לנוכח, היינו שבכל הילוכך בגשמיות ורוחניות תלך רק לך לעצמך לעצם נקודת האמת המושרש בך ולא תסתכל על שום הסתות ופיתויים של השקר המחשיך אנפי ברייתא עד שקשה מאד לעמוד עליהם מי שאינו משתדל לחוס על עצמו לחפש תמיד האמת לאמיתו לבל יטעה את עצמו.

וזהו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, כי כמה מיני חושך ושקרים הנמשכים מארצך דהיינו מהעיר והמדינה שנתגדל בה, כי זה ידוע שהקליפה קדמה לפרי ובכל ארץ ובכל מקום אף על פי שיש שם הרבה טוב אבל יש בכל מקום כמה מיני חשכות המחשיכים את האמת, דהיינו מה שבכל ארץ רובם רודפים אחר התאוות ובפרט אחר הממון והכבוד וכו' כאילו זה הדרך ניתן מסיני [=בהר סיני במתן תורה…] חס ושלום. וצריך להתרחק מזה ולצאת מארצך, ותלך לך לעצמך לנקודת האמת שזה עיקר עצמך, כי אם תסתכל על האמת תבין היטב כי לא זו הדרך לבא לתכלית הנצחי לעוה"ב; וכן וממולדתך דהיינו שיצא מהרע והחושך שיש בו מצד ההולדה בחינת הן בעוון חוללתי וכו', וכמו שכתוב על פסוק המה ואביהם וכו' (בתורה י). וכןומבית אביך שהוא משפחתו, כי יש כמה שטותים ושקרים שנדבק בו מצד משפחתו שמחזיקים עצמן למיוחסים גדולים, וכאילו כל הכבוד שייך להם וכיוצא בזה שאר שטותים ובלבולים, ומכולם צווה אותו השם יתברך שיצא וילך מהם, לְךָ דייקא, דהיינו לעצמך שהוא עצם נקודת האמת שהוא כל האדם כנ"ל, ואז תבא אל הארץ אשר אראך – שהוא ארץ ישראל; ואעשך לגוי גדול – זה שאומרים אלקי אברהם שהוא שלימות התפילה ואמונה וכו'; ונברכו וכו' – שהוא בחינת ניסים וכו', כי לכל זה תזכה על ידי האמת.

וכל זה אי אפשר לברר בכתב רק כל אחד החפץ באמת יבין. כי כבר מבואר בדבריו [של רבינו] ז"ל שבני אדם הם מונעים גדולים יותר מהיצר הרע, כמבואר שיחותיו הק' בזה עיין שם. ולא מבעיא [=ואין צריך לומר] שיש מונעים רשעים או קלי עולם וליצנים וכו' המונעים בדבריהם מן האמת, אף גם יראי ה' יכולים לפעמים לבלבל את האדם בעצתם שאינה טובה לפניו לפי דרכו. ויש בזה כמה בחינות בלי שיעור. על כן החפץ באמת צריך ליזהר למשוך עצמו תמיד לעצם נקודת האמת שלו כפי מה שהוא צריך באמת שזהו לך לך – לך דייקא, דהיינו לעצמך לעצם נקודת האמת השייך לך. וכמובא בהמעשה של החכם והתם (סיפורי מעשיות, מעשה ט), שאמר התם: זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, וכמובא מזה על פסוק וספרתם לכם, לכם לעצמיכם עיין שם בדברינו (בהלכות ספירה הנכללת בהלכות פסח הלכה ט'). על כן באמת צריכין תפילה ושיחה הרבה ולדבר הדיבור באמת, עד שיזכה תמיד למשוך עצמו אל האמת לאמיתו ויזכה לכל הנ"ל.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, גניבה ה,ז-ח)

אל הארץ אשר אראך (יב,א)

ופירש רש"י: ולא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר וכו'.

וכן (בראשית כב,ב) על אחד ההרים אשר אומר אליך. וכן (יונה ג) וקרא עליה את הקריאה וכו'. כל זה הוא בחינת מה שכתוב בסוף תורה יב שגם על גדולי הצדיקים עובר בחינה זאת שקודם כל תורה מוכרח לעבור דרך אלו הבלבולים וספיקות שהם בחינת לבי סחרחר וכו' וכו' כמו שכתוב שם. וזהו בחינת מה שהשם יתברך לא גילה לאברהם את הארץ מיד, כדי שיצטרך לחפש ולבקש אחר רצונו היטב. וזה עיקר הנסיון שלו וכן של כל הצדיקים. וכמו ששמעתי מפיו הקדוש שבשעת הנסיון של כל האדם, אין האדם בדעתו בשלימות בענין הנסיון כי אם היה דעתו שלם בזה, לא היה לו נסיון כלל. וכל זה הוא ענין הנ"ל שהשם יתברך ניסה את אברהם ולא גילה לו את הארץ מיד כדי שהיה נבוך ומסופק, ואף על פי כן יחפש ויבקש אחר רצונו ועל ידי זה דייקא יזכה שהשם יתברך יגלה לו רצונו וירבה שכרו על ידי זה כי על ידי הבקשה והחיפוש יזכה לעליה גדולה. וכן העקידה נאמר בו (שם כ"ב) על אחד ההרים וכו' וכן ביונה שנאמר בו (יונה ג')וקרא עליה את הקריאה. כי יונה לפי דעתו לא הוטב בעיניו שליחות זו לנינווה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מובא בפירוש רש"י יונה א), כי לא הבין עוצם רחמי השם יתברך עד היכן הם מגיעים, על כן התעה אותו השם יתברך כמו שאמרו רבותינו ז"ל לענין זה: הקדוש ברוך הוא מתעה את הצדיקים וכו'. ולא גילה לו מיד כדי שיחפש ויבקש הרבה, ועל ידי זה ישיג רצונו ומדת רחמיו המרובים שהוא יתברך מרבה להיטיב ורוצה בתשובה אפילו של אומות העולם מכל שכן של ישראל. ועל כן באמת כשהיה יונה במעי הדגה הודה להשם יתברך על ריבוי רחמיו כמו שכתוב שם מבטן שאול שוועתי שמעת קולי וכו' ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך וכו' כל משבריך וגליך עלי עברו וכו' אך אוסיף להביט אל היכל קדשך (יונה ב). שכל זה הוא ענין הבקשה והחיפוש הנ"ל, שגם מבטן שאול ממש צריכין לצעוק אל ה' כמו ששמעתי מפיו הקדוש שאמר (שיחות הר"ן שב) בזה הלשון: העיקר הוא 'מבטן שאול שוועתי'.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נפילת אפיים ו,ח)

וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו (יב,יז)

וזה בחינת לקיחת שרה לבית פרעה שנסמך לזה, שהצדקת הוכרחה לירד למקום טמא ומטונף כזה כדי שבעוצם כוחה תבקש ותחפש גם שם את השם יתברך ועל ידי זה תעלה עם אברהם בעליה גדולה בבחינת (בראשית י"ג) ויעל אברם ממצרים. ועל ידי זה הכינה הצלה וישועה גדולה לישראל בגלות מצרים שעל ידי זה לא יכלה טומאת מצרים לשלוט בהם ויצאו משם על ידי עשר מכות שהכה את פרעה ומצרים, שכל זה היה על ידי וינגע ה' את פרעה ואת ביתו כשלקח את שרה כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי על ידי זה המשיכה דרך לישראל שבכל מקום שיהיו בגלות אפילו במקומות המטונפים מאד גם שם יבקשו ויחפשו בבחינת אי"ה וכו', ועל ידי זה יעלו. וזהו גם כן בחינת לקיחת אסתר לבית אחשוורוש שאז צעקה אלי אלי למה עזבתני, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה ט"ו), ועל ידי זה היה מפלת המן עמלק שהוא תוקף זוהמת הסטרא אחרא, הכל בבחינה הנ"ל, כדי להורות לישראל שגם במקומות המטונפים יצעקו אל ה' ויחפשו ויבקשו אותו. וכמו שעשו אז מרדכי ואסתר שכינסו את כל היהודים לזעוק הרבה לה'. וכן צריכין בכל דור ודור, בכלליות ישראל, ובפרטיות כל אחד ואחד, לבקש תמיד את השם יתברך בכל מקום שהוא ולזעוק בכל עת להשם יתברך בבחינת מבטן שאול שועתי, ואל יתתיאש מן הצעקה ובקשה לעולם עד ישקיף וירא ה' משמים.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נפילת אפיים ו,ט)

במה אדע (טו,ח)

כל הפגמים שחשבו רבותינו ז"ל על גדולי הצדיקים אבות העולם כולם היו בבחינה הזאת שלפי בחינת קדושתם דחקו את השעה, כמו ענין אברהם אבינו שאמר במה אדע כי אירשנה שעיקר הפגם והשגיאה שהיה דוחק את השעה. כי תיכף כשהבטיחו השם יתברך אז על ירושת ארץ ישראל היה רוצה שיוגמר הדבר מיד ולידע מיד באיזה דרך ואופן יירשו אותה. כי זה כלל גדול שכל אבות העולם הסתכלו על הקץ האחרון שיתאחר מאד ורצו להשיגו מיד. ועל כן שאל אברהם במה אדע כי אירשנה כי ראה מרחוק ברוח קדשו שאף על פי שישראל יכבשו ארץ ישראל אבל אחר כך יגלו משם וארץ ישראל לא יהיה בידם ותארך הגלות מאד, על כן רצה לדחוק את השעה שהשם יתברך יודיע לו תיכף הקץ האחרון איך יירשנה לנצח, ועל כן פגם בזה, כי אסור לדחוק את השעה כנ"ל ובפרט בענין הקץ האחרון שהוא קץ הפלאות.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, גזילה ה,ח)

התהלך לפני והיה תמים (יז,א)

הערלה הוא בחינת מום, בחינת חסרון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: התהלך לפני והיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני, כי הערלה הוא מותרות גמור, כנראה בחוש, ומותרות הוא בחינת חסרון, בחינת 'כל המוסיף גורע', שזה בחינת הקליפות שנקראין מותרות, ומהם עיקר כל החסרונות. ועל כן כשמעבירין הערלה, שהוא בחינת מותרות, שזה בחינת כלל תאוות עולם הזה והבליו וחכמותיו, שכולם הם מותרות, ועל כן באמת הם חסרונות גמורים, כי על ידי זה העולם מלא חסרונות וכל אחד חסר לו תמיד. אבל כשמעבירין המותרות, אז דייקא נשלם החסרון, ואז דייקא נקרא תמים, בחינת התהלך לפני והיה תמים, כי אז דייקא יכול לדבק עצמו בחי החיים יתברך, ששם כל השלמות. ועל כן מצות מילה היא מצוה שקיבלו ישראל בשמחה, ועדין עושין אותה בשמחה, כי כשמבטלין המותרות, שהם החסרונות, שהם כלל תאוות עולם הזה והבליו, אזי זוכה לדבק עצמו בבחינת קול הישר המבואר בפנים, ששם שורש כל העשרה מיני נגינה, שהם כלליות השמחה, שעל ידי זה עיקר תיקון הברית. וזה בחינת מצות מילה ופריעה, כי כשמעבירין תוקף הזוהמא, שהוא הערלה גמורה, אז צריכין לתקן גם בחינת קליפת נגה, שיש בה עדיין אחיזת היגון ואנחה, ולכללה בתוך הקדושה, שזה בחינת מצות פריעה, היינו כי צריכין להפוך גם היגון ואנחה לשמחה, כמבאר בפנים.

(אוצר היראה, מילה ופדיון הבן מט; על פי: ליקוה"ל, אבן העזר, פריה ורביה ג,לה)