ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת כי תשא

ליקוטי הלכות לפרשת כי תשא

ד׳ באייר תשע״ט

לקט הארות וביאורים נפלאים ממעיינו העמוק של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב מלוקטים מספריו הקדושים ומספרי תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, לפרשת השבוע: פרשת כי-תישא (פרשת השבוע)

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (ל,יב)

כל מה שישראל נתרבים יותר, נתגדל כבודו ושמו יתברך ביותר. ונכללים יותר באחדותו יתברך. אך תיכף כשמתעורר בחינת מספר וחשבון, בחינת ריבוי, אזי מתעורר קטרוג הסטרא אחרא [=כוח הטומאה] שאחיזתם בבחינת ריבוי מנין וחשבון, בחינת חשבונות רבים, כי יאמרו מה אתם מתפארים בריבוי החשבון והמספר שלכם, הלא אנו מרובים יותר מכם כפלי כפלים כמה פעמים, כמו שנאמר כי אתם המעט מכל העמים, ועל-ידי זה יכול לשלוט סטרא דמותא [=מלאך המוות] חס ושלום, על ידי המנין והמספר, כמו שנאמר ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. אך על ידי האחדות שבישראל, בבחינתומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וכמאמר רבותינו ז"ל: יעקב היה לו שבעים נפש ונקראים כולם נפש אחד, על ידי זה כל הנפשות מתאחדים ומצטרפים יחד, בבחינת ריבוי הצירופים, בחינת שלשה אבנים בונים ששה בתים וכו' ששה אבנים בונים תש"ך [=720] בתים וכן להלן, עד שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב, על-ידי זה נתבטל ריבוי המספר של העובדי כוכבים ומזלות בביטול גמור, כלא ממש, נגד ריבוי הבתים הנעשים על ידי התקבצות והתאחדות נפשות ישראל שמצטרפים בצרופים הנ"ל כמבואר בפנים. כי העובדי כוכבים הם בבחינת עלמא דפירודא, ועל כן נקראים נפשות רבים, ואין להם שום יחוד וצרוף וכל אחד הוא נפרד ונספר בפני עצמו. אבל ישראל גוי אחד, כל מה שהקבוץ שלהם מתרבה הם מצטרפים בצרופים רבים מאד הנ"ל, ונכללים יותר במקור האחדות ששם מקור החיים, וכל הריבויים של העובדי כוכבים ומזלות מתבטלים כאין וכאפס נגדם. כל אחד מישראל צריך לחבירו להצטרף עמו בצירופים הנ"ל, כי כל אחד מישראל הוא רק בבחינת מחצית, ואין לו שלמות כי אם על ידי שמצטרף לחברו, שעל ידי זה נעשים ריבוי הצירופים הנ"ל. וזה בחינת מחצית השקל הנאמר בשקלים שנתנו כשמנו וספרו את ישראל. ועל כן יקר מאד הקיבוץ של ישראל, כי על ידי זה נתרבים צירופי הבתים עד אין חקר עד שנתכנסים לתוכן כל הרחוקים והנידחים (עיין גרים אות ג), ועל ידי זה מכניעים קליפת המן עמלק בכל אדם ובכל זמן שזה בחינת לך כנוס את כל היהודים שאמרה אסתר למרדכי.

(אוצר היראה, שלום ואחדות א-ב; על פי: ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות ציצית ז)

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל (ל,טו)

על כן נקראים שקלים, כי יש בזה משקל גדול. כי צריכים להיות עניו בתכלית הענווה, להיות אין ממש בלי שום טעות ופניה כלל, ואף על פי כן יהיה חזק ואמיץ מאד ולבלי להניח להפיל את עצמו בשום דבר. וזה בחינת (שמות ל') מחצית השקל תרומה לה'. כי הוא בבחינת מחצית השקל, כי הוא משקל גדול, כמו המשקל שעומד במחציתו ובאמצע, שאין יכולין להכריע לכאן ולכאן. ועל כן באמת נתקשה משה על השקלים, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: זה יתנו, כמו שפירש רש"י. כי היה קשה לו מאד איך יכולים לְזַכּוֹת את כל ישראל לבא לזה להיות ענווים באמת בתכלית, ואף על פי כן יהיה כל אחד חזק ואמיץ מאד בעזות דקדושה כראוי. וזה בחינת מה שנצטוו בשקלים (שמות ל') העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. דהיינו בחינת הנ"ל: שיזהר כל אחד שלא יבא לידי גאות, שהוא ריבוי וגדלות בחינת העשיר לא ירבה; וכן להיפך שלא יבא לידי ענוה פסולה שהוא בחינת מוחין דקטנות ממש שזהו בחינת והדל לא ימעיט. כי דרך העשיר להתגאות כמו שכתוב (משלי י"ח) עשיר יענה עזות, וכמו שכתוב (ירמיה ט') אל יתהלל גבור ועשיר וכו'. נמצא שעשירות הוא מהדברים שדרך להתגדל בהם. ודלות ועניות הוא בבחינת ענווה כמו שאמר דוד (תהלים פ"ו) כי עני ואביון אנכי. וזה עיקר מצות צדקה שצריך העשיר לרחם על העני ולהשתתף בצערו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו שזהו בחינת ענווה בשלמות. כי זה העשיר שאינו נותן צדקה, זהו מחמת גסותו, שאינו נותן דעתו כלל על דחקות העני – ועל ריבוי עשירותו שלו, ואינו משים אל לבו כלל מדוע מגיע לו כל כך עשירות וכלי כסף ומרגליות וכו' [ומצד שני,] העני יש לו דחקות כזה ובביתו אין לחם ושמלה. כי אם היה משים לב לזה באמת, בוודאי היה נותן לו בשפע גדול ובלב טוב, רק מחמת גסותו אינו נותן לב לזה כלל, ונדמה לו כאילו מגיע לו כל מה שיש לו, וחפץ עוד יותר ויותר, ונדמה לו שהעני הוא גזלן ורוצח מה שמבקש ממנו נדבה. על כן צריך כל אדם שחננו ה' באיזה עשירות, בין רב בין מעט ומכל שכן וכל שכן העשירים הגדולים שיש להם אלפים ורבבות, ובתיהם מלאים כל טוב בגדים ותכשיטים ואבנים טובות ומרגליות, שישימו אל לבם היטב שפלותם באמת, ויזכרו את עצמם היטב שיכול להיות שהעני הוא טוב וכשר יותר ממנו, וישתתף עצמו בצערו של העני ודחקו, ואז בוודאי יתן צדקה בשתי ידיים בהרחבה גדולה כפי ערכו ויותר. ועל כן על ידי צדקה זוכין לענוה (וכמו שכתוב בספר המידות). כי עיקר הצדקה הוא בבחינת ענוה כנ"ל. כי על ידי הצדקה מחיה את העני והאביון, שהוא בבחינת ענוה כנ"ל. אבל הענווה של העני אינה בשלמות. כי מחמת גודל עניותו בא לידי ענווה פסולה [וחושב] שהוא נבזה ועצל וכו' חס ושלום, במקום שאין צריכין להקטין את עצמו וכנ"ל, אבל על ידי שהעשיר משפיע לו נדבת לבו ומחיה אותו, על ידי זה מגביה את העני ומרים אותו מבחינת מוחין דקטנות שהיא ענוה פסולה; וכן העשיר שמגודל עשירותו היה יכול לבא לידי גאות גמור. אבל על ידי שמחסר ממונו ונותן צדקה לעני. על ידי זה משפיל את עצמו וממעט גסותו. ועל ידי זה, על ידי גודל המצווה של צדקה ששקולה ככל התורה, נתתקנים שניהם בחינת הענוה והגדלות שיהיו שניהם נכללים בקדושה. כי בשרשם שניהם אחד בבחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו כנ"ל. וכן אמר רבנו ז"ל במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן חלק א תורה ב) שצדקה היא בבחינת זה ישפיל וזה ירים, שהנותן משפיל את עצמו ומרים את העני, היינו כנ"ל: שמתקן את עצמו ומוציא את עצמו מגיאות דסטרא אחרא על ידי שמשפיל את עצמו ונותן לבו על צרות העני ודחקותו ונותן לו ממונו; וכן מתקן את העני, על ידי שנותן לו – שמרים אותו מבחינת מוחין דקטנות, הוא בחינת ענוה פסולה כנ"ל. ועל ידי זה נכללים הענווה והגדלות דקדושה יחד כנ"ל, שזה עיקר שלימות הענווה בתכלית כנ"ל. וזה בחינת מצות שקלים שהוא צדקה כנ"ל, שעיקר המצווה לזכות על ידי זה לבחינת העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, שהעשיר לא ירבה – היינו שלא יבא לידי גיאות שהוא בחינת ריבוי; והדל לא ימעיט – שלא יבא לידי מוחין דקטנות וכנ"ל. וזה שנאמר בשקלים (שמות ל') ולא יהיה בהם נגף, על ידי המנין שהוא בחינת ריבוי, שמשם אחיזת הגיאות, שמשם עיקר סטרא דמותא שהוא היפך חיים נצחיים. אבל על ידי מצות שקלים שהוא בחינת ענוה אמיתית, על ידי זה יכולים למנות את ישראל ולא יהיה בהם נגף על ידי המנין שהוא בחינת ריבוי, כי אדרבא על ידי ריבוי המנין זוכין לענווה יתירה יותר ויותר, בבחינת במקום גדולתו שם את מוצא ענוותנותו וכמבואר במקום אחר (בסיפורי מעשיות, מעשה ממלך עניו, על פסוק חזה ציון וכו')שדרך העניו, שכל מה שמגדלים אותו יותר, בא לענווה יתירה ביותר. ועל כן מצווה גדולה שיתרבו ישראל יותר ויותר. כי כל מה שנתרבים ישראל יותר ויותר, אינם באים לידי גיאות על ידי זה חס ושלום, רק אדרבא כל מה שנתרבים יותר עובדין את השם יתברך ביותר, ומכירין את בוראם ביותר. ועל ידי זה באין לידי ענוה יתירה כנ"ל. כי עליהם נאמר (דברים ז')כי אתם המעט וכו' שממעטין עצמן וכו' (חולין פ"ט) כנ"ל. וזה בחינת מצות שקלים שהיא בעת שרוצין למנות את ישראל, שלא יתעורר על ידי המנין בחינת הנגף שהוא סטרא דמותא שנאחז בריבוי וגיאות, רק אדרבא על ידי המנין יזכו לנשיאת ראש בחינת כי תשא את ראש בני ישראל. היינו התנוצצות המוחין שהוא בחינת ענוה אמיתית, שהוא עיקר החיים בחינת תחיית המתים, שכל זה זוכים על ידי השקלים שהם בחינת צדקה, שעל ידי זה זוכים לאור הפנים שהוא התנוצצות המוחין שעל ידי זה זוכים לענווה אמיתית בשלמות, ששם כל מה שנתגדלים ונתרבים יותר – זוכים לענווה יתירה ביותר, בבחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, שזה עיקר החיים האמיתיים והנצחיים של כל אבר ואבר.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות תפילין ו,כד)

ואמלא אותו רוח אלקים (לא,ג)

ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה – הם בחינת הארבעה מוחין כמבואר בהתורה "חיים נצחיים" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב, תורה ע"ב). נמצא שקורא המוח הרביעי – כל מלאכה, כי שם עיקר המלאכה והאומנות של האדם בזה העולם. כי כלל המוחין הם שלשה, שהם: חכמה, בינה, דעת. אך לפעמים נקראים ארבעה מוחין, מחמת שהדעת כלול משתיים שהם בחינת חסדים וגבורות. ואלו המוחין מבוארים בפסוק ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה – שהם חכמה ובינה; ובדעת ובכל מלאכה – זה בחינת מוח הדעת שכלול משתיים, שזהו בחינת "ובדעת", שהוא בחינת החסדים שבדעת, שהם בחינת דעת סתם כי הם עיקר הדעת. ובכל מלאכה זה בחינת המוח הרביעי, שהוא מוח הגבורות שבדעת, שהוא בחינת 'ובכל מלאכה', כי שם עיקר האומנות והמלאכה של כל אדם. כי זה ידוע שעיקר אחיזת הסטרא אחרא [="הצד האחר", היצר הרע] הוא בבחינת גבורות ודינים, ועל כן שם, בבחינת מוח הגבורות, שם נאחזים המחשבות זרות של הסטרא אחרא, ששם עיקר הבירור ושם עיקר המלחמה, ועל כן נקראים 'ובכל מלאכה'. כי שם עיקר המלאכה והאומנות של האדם להיזהר במחשבתו לנקותה ולטהרה מפסולת, כמו הבעל מלאכה שמזכך ומטהר את הכלי וחותך ומנסר סביב הכלי כל המותרות והפסולת כדי להוציא כלי למעשהו, כמו כן צריכים לזכך את המחשבה, ולגרש המותרות והפסולת שבמחשבה, כדי שיהיה כלי מוכן לקבל נפש רוח ונשמה דקדושה, כמו שמבקשים על זה בכמה תפלות.

(שם, שם, ו,לג)

וירא העם כי בושש משה (לב,א)

עיקר חטא העגל היה על ידי שפגמו בכבוד משה ותלמידיו, על ידי שלא האמינו שגם אחר הסתלקות משה שהוא בחינת הצדיק האמת, גם אחר כך דבריו חיים וקיימים לעד, וצריכים לקיים דברי תורתו לנצח תמיד, כי דבריו הם דברי אלקים חיים אשר הם קיימים לעד. וצריכין לקיים דברי תורתו לנצח תמיד, כי דבריו הם דברי אלקים חיים אשר הם קיימים לעולם כמו שכתוב ודבר אלקינו יקום לעולם. כי עיקר פגם העגל היה שהיו סבורים שכבר מת משה כמו שפירש רש"י על פסוק וירא העם כי בושש משה וכו'. ואז אמרו לאהרן קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. היינו שעשו עצמם כאלו אינם חולקים על משה בעצמו, רק הם אומרים שעניין משה אינם יודעים מה הוא, בחינת כי זה משה האיש לא ידענו וכו'. רק עתה שכבר מת לדעתם, צריכים לבקש אחר במקומו ונבוכו בדעותיהם המשובשות על ידי זה בעצת ראשי הערב רב שקיבלו אותם עליהם לרב ולראש, מחמת שהיו יכולים לעשות מופתים על ידי שמות הטומאה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש תנחומא, כי תשא יט), שהיו שם יוּנוּס ויוֹמְבְּרוּס, שהם השליכו השם לתנור האש וכו'. עד שאמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. ועיקר חטאם וטעותם הזה היה על ידי שלא האמינו במה שלפניהם אמת ברור וזך ומתוקן, שהוא תורת משה אמת שקיבלו בסמוך, ועדיין תלמידיו הקדושים קיימים, שהם אהרן וחור ויהושע וכו'. ואפילו לפי טעותם שמת משה היה להם לילך לתלמידיו הקדושים ולשאול מהם הדרך אשר ילכו בה. אבל ראשי הערב רב הטעו אותם עד שמאסו בתורת משה, שכתוב בה בפירוש לא יהיה לך אלהים אחרים וכו'. ובחרו לילך בעצת ראשי הערב רב, ועשו את העגל ולא רצו לשמוע לתלמידי משה שמיחו בהם על זה והרגו את חור, עד שנתיירא אהרן מהם והכרח לעשות חפצם שלא יהרגוהו חס ושלום [ואז] לא תהיה להם תקנה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ז.).

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, בשר בחלב ה,כב)

קום עשה לנו אלהים (לב,א)

יש בחינת תורות נפולות ולימודים פגומים וסברות מוחלפות, שעל ידי זה עיקר התרחקות האדם מעבודתו יתברך. ובענין זה יש בחינות רבות, כי יש שמהפך על ידי זה האמת לגמרי, ויש שנוטה על ידי זה מעט מן האמת, ויש שאינו נוטה על ידי זה מן האמת, כי אם מעט דמעט שאי אפשר להבחין כלל. וכל הקלקולים שהיה בעולם מקטן ועד גדול, הכל היה על ידי הלמודים פגומים הנ"ל, כי גם הפגם הראשון מאכילת עץ הדעת שהיה על ידי עצת הנחש, הכל היה על ידי פגם התורות הנפולות והלמודים פגומים הנ"ל, כי הנחש בא עליהם בערמה גדולה, ולמד עימהם למוד גדול ועמוק מאד, עד שהטעה אותם על ידי למודו הפגום, עד שהוסיפו על הציווי, ועל ידי זה גרעו אחר כך על ידי הלמוד של שקר ודמיון כוזב של הנחש, שאמר להם ולמד עימהם [ש]כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' עד שבאו למה שבאו. ומאז נפגם הדעת והמח ביותר, וכל העולם נתערב טוב ברע, עד אשר הלימודים פגומים הנ"ל הולכים ומתעים ומערבבים את כל העולם. ומזה נמשך אחר קבלת התורה חטא העגל על ידי לימודים הפגומים והרעים של הערב רב. כי יש בענין הלמודים רעים הנ"ל כמה וכמה בחינות, כי יש מי שפוגם בזה מעט, ויש יותר, ויש מי שפוגם חס ושלום כל כך, עד שבאו על ידי זה לידי כפירות ועבודה זרה ממש כמו ירבעם בן נבט וחבריו. עד אשר אפילו צדיקים גדולים יכולים לטעות לפעמים על ידי התורות הנפולות הנ"ל, עד שמהפך דעתם מן האמת. על כן צריכים לבקש מאד מהשם יתברך להינצל מכל זה, ולזכות לתורת אמת שאין בה שום אחיזה ותערובות מהלמודים הנ"ל.

(אוצר היראה, תלמוד תורה כז; על פי: שם, אורח חיים, ברכת המזון, ה,ד-ט)

אשר ילכו לפנינו (שם,שם)

רוב קלקולי הדורות הם על ידי הרחמנות דסטרא אחרא [=רחמנות שמקורה ברע]. שהסטרא אחרא מתלבשת באיזה אנשים רעים, והם מתאספים ומשתדלים בתקנת ההמון ועושים עצמן כמרחמים עליהם ומשתדלים בטובתם. ובאמת כל טובתם של רשעים רעה הוא אצל הצדיקים, כי רחמי רשעים אכזרי. ומזה היה כל חטא העגל כמבואר בפנים. בפרט הקלקולים המצויים עכשיו בדורותינו אלה בעונותינו הרבים על ידי רשעי ישראל החותרים להכניס זרה בבית ה', לפרש התורה על פי חכמות חיצוניות שלהם, ורוצים לפתות ולהסית ולהכריח את ישראל שילכו חס ושלום בדרכיהם המרים והזרים כנראה בחוש, אשר רוב הנמשכים אחריהם הם פורקי עול לגמרי. ואף על פי כן מחציפים פניהם ומלבישים כל רשעתם ברחמנות. כאילו יש להם רחמנות על נערי בני ישראל ורוצים להדריכם בדרך ישרה על פי פרושי התורה שלהם לשאול ואבדון וכו' רחמנא לצלן, ואומרים שכל כוונתם לטובת ישראל, שיש להם רחמנות עליהם וכו'. וכל זה נמשך ממה שהסטרא אחרא יונקת מן הרחמנות. ועל ידי זה מתגבר תאוות ניאוף ונתקלקל התפלה חס ושלום שאין יכולים להתפלל בבחינת רחמים ותחנונים. ועיקר התיקון לכל זה הוא על ידי צדיקי אמת כמבואר בפנים (ליקוטי הלכות, הלכות קריאת התורה הלכה ו אות ב). ועיין עוד מענין רחמנות דסטרא אחרא ומה שעל ידי זה מביאים את האדם לטרחות וטרדות גדולות בשביל פרנסה ומאומה לא ישא בעמלו.

(אוצר היראה, רחמנות, א)

ויחל משה (לב,יא)

עבודת הצדיקים היא להמתיק הדינים מכל ישראל, ועל ידי זה מוציאים אותם מעוונות שבאים על ידי יצר הרע, שיניקתו מהדינים. ועל כן הצדיקים מקבלים על עצמם ייסורים בשביל עוונות ישראל, כמו שנאמר אכן חליינו הוא נשא וכו', כי הם תולים כל החסרונות בעצמם, שאומרים שמחמת שאינם ממתיקין הדין כראוי, מחמת זה באין ישראל לעוונות חס ושלום ועל כן הם סובלים עוונות ישראל. כי הם צריכים לשמור את ישראל מעוונות. כי צריכים לעסוק בזה להמתיק כל הדינים שבעולם שעל ידי זה מבטלים כוח היצר הרע ומצילים ישראל מעוונות. ובבחינה זאת יש כמה חלוקים אפילו בין הצדיקים הגדולים מאד אבות העולם, כמו שהפליגו רבותינו ז"ל במעלת משה רבנו עליו השלום שזכה להמתיק כל תוקף הדינים יותר מנח ומאברהם. ועיקר שלימות בחינה זאת יהיה נגמר על ידי משיח שהוא משה בעצמו, שהוא מוסר נפשו עדיין בשביל ישראל וסובל עבורם כל ימי הגלות, עד שיגמור את שלו, שימתיק כל הדינים מישראל ויבטל כוח היצר הרע ויביא את הגאולה במהרה בימינו וישיב כל ישראל להשם יתברך באמת. כי זה עיקר עבודת משה משיח: להמתיק שורש הדין העליון למעלה למעלה, עד שיתבטלו ממילא כל הדינים של מטה וכל היצרים רעים שיונקים מהם, ועל ידי זה ישובו ישראל להשם יתברך ותבוא הגאולה במהרה בימינו.

(אוצר היראה, צדיק קמח; על פי: ליקוה"ל יורה דעה, שילוח הקן, ד,טז)

למה ה' יחרה אפך בעמך (שם)

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש שיר השירים א') שחורה אני במעשה העגל ונאווה אני במעשה המשכן. היינו אף על פי שיש לי חטאים הרבה. ונתרחקתי מאד ממנו יתברך, וזה בחינת מעשה העגל שכולל כל החטאים שבעולם. כי (רש"י במדבר טו,כג ועוד) כל המודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה. אף על פי כן ונאוה אני במעשה המשכן, היינו בחינת מעט טוב שאני מוצא עצמי עדיין. כי תיכף אחר מעשה העגל, נצטוו על מלאכת המשכן על ידי שנתרצה השם יתברך לישראל על ידי משה שמסר נפשו עליהם והתפלל בעדם. כי משה היה יכול זאת – למצוא נקודה טובה אפילו בהפחות שבפחותים, כמבואר בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה פ"ב ועוד) ועל ידי זה היה יכול להתפלל עליהם תמיד, אפילו כשפגמו בכל התורה כולה במעשה העגל, אף על פי כן מצא בהם נקודות טובות. ועל כן אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך וכו'. כי הוא מצא הטוב שבהם ואזי נדחה הרע לגמרי נ"ל ועל כן אמר למה ה' יחרה אפך בעמך, כי הרע אינו נחשב כלל כנגד מעט הטוב שיש בהם עדיין. והשם יתברך נתרצה לו וינחם על הרעה וכו'.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, השכמת הבוקר א,ג)

אולי אכפרה בעד חטאתכם (לב,ל)

גודל המעלה שאין למעלה ממנה, הוא ההתקרבות לצדיקים וליראים וכשרים אמתיים (שזכו לקבל עצות אמיתיות מרבותיהם הקדושים), כי הצדיקי אמת, הם מודיעים לנו בכל פעם אוצרי מתנותיו הטובים שהוא יתברך רוצה ליתן לנו ברחמיו, ומודיעים לנו בכל עת איך להכין עצמנו לקבלם, ונותנים לנו עצות איך לנקות ולטהר עצמנו ולבושינו מכל לכלוך ופגם, והם חופרים בארות ומעיינות חדשות, מעיינות הישועה שאינם פוסקים, באופן שיוכלו לטהר בהם כל הפגומים והמלוכלכים והמתועבים שבעולם, ולהתרפאות בהם כל מיני חולאים ומכאובות רעים בגוף ונפש, ולהתבסם על ידם בכל מיני ריחות טובות. כי אין מי שיודע החסדים הגדולים שהשם יתברך רוצה להמשיך עלינו בכל עת, כי אם הצדיק האמת, כמו שנאמר: יודיע דרכיו למשה וכו', רחום וחנון ה' וכו'.

(אוצר היראה, צדיק רכט; על פי: ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות מתנה ד,ח)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support