ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת כי תצא

ליקוטי הלכות לפרשת כי תצא

ד׳ בניסן תשע״ט

ליקוט ביאורים וחידושים נפלאים, מים תורתו הנפלאה של רבינו הקדוש, מלוקטים מספריו ומחיבורו רחב היריעה של תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, על פרשת השבוע: פרשת כי-תצא

כי תצא למלחמה על אויבך ושבית שביו (כא,י)

פירוש, כי תצא למלחמה על אויביך, שהוא היצר הרע, ונתנו ה' אלקיך בידיך, כלומר היצר הרע יתן, כמו ימסור, את 'ה' אלקיך בידיך', על דרך "צדיק מושל ביראת אלקים"  (עיין מסכת מועד קטן טז:) נותנת התורה עצה על זה, ושבית שביו, כלומר עם מה שהוא רוצה להתגבר עליך, היינו בגדלות, בזה תתגבר עליו, הינו שתאמר לו איך אני מושל כשיש לי גאוה, ואין הקדוש-ברוך-הוא שורה עמי, ודי למבין.

(ליקוטי מוהר"ן א,קז)

כי תצא למלחמה

כשהולך לאדם שלא כסדר, זהו התנגדות הרצון: אני רוצה שיהיה כן הדבר, והדבר להפך, שלא כסדר. וזה בחינת מלחמה, כי כל מלחמה הוא התנגדות הרצון, הוא בחינת שלא כסדר וזהו: כי תצא למלחמה – כשהולך לך שלא כסדר, היינו התנגדות הרצון, ונתנו ה' אלקיך בידך – שיתבטלו כל רצונות נגד רצונך, שילך לך כסדר כרצונך, אימתי, כד ושבית שביו – כשתהיה בבחינת מה, כשתמשיך לך אלקות, הוי"ה במלוי אלפין. וזה פרוש מחשבה – חֲשֹב מה (זהר בראשית כ"ד ותקון סט). כשתקשר תמיד במחשבתך אלקותו. וזה בחינת (שיר השירים ז) מלך אסור ברהטים – ברהיטי מחין דילך. וזהו: ושבית שביו – שתמשיך מ"ה בתוך מחשבתך, שתקשר אלקותו במחשבתך, כי כל דבר שנמשך ממקום גבוה נקרא שבי, כמו שכתוב (תהלים ס"ח): עלית למרום שבית שבי, ועל ידי זה יתבטלו כל המלחמות וכל הרצונות נגד רצונך. וזה הסוד נרמז בעץ החיים בהקדמה בכלל יט ובכוונות של ראש חדש אלול.

(ליקוטי מוהר"ן ב,פב)

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו (כב,ב)

והבן היטב פירוש המקרא הזה לענין הצדיק שהוא עיקר המשיב כל האבידות של כל באי עולם שהוא מתייגע בעבודתו עד שמוצא כולם. והוא חפץ בכל עת להשיב כולם לבעל האבידה מיד, אך כל זמן שהם רחוקים ממנו מוכרח לאספם אליו והם עמו עד דרוש אחיך אותו, בבחינת ואם לא קרוב אחיך אליך. וכמו שכתוב בתורה קפח (ליקוטי מוהר"ן א) שצריכין לבא אל הצדיק לחזור אחר אבידתו שאבד ושכח מיד כשיצא לאויר העולם וכו' עיין שם. נמצא שכל אלו הנפשות הבאים אל הצדיק שיקרבם להשם יתברך הם באים אליו לבקש אחר אבידתם, והצדיק לוקח כל אלו הנפשות ומעלה אותם ומחדשם בבחינת עיבור וממשיך על ידם חידושי תורה נפלאים ונוראים (כמובא בליקוטי מוהר"ן א,יג עיין שם) ובזה משיב ומחזיר להם אבידתם, כי עיקר אבידתם הוא התורה ששכח כשיצא לאויר העולם (כמו שאמרו רבותינו ז"ל שם – נדה ל) שהוא אבידה, כמו שכתוב שם בתורה קפח הנ"ל. ועתה בכל פעם שבאים אל הצדיק הוא מעלה נפשותם ומחדשם וחוזר וממשיך להם תורה, היינו בחינת התורה שנשכח ונאבד מהם הוא מחזיר להם עתה ביתר שאת על ידי החידוש שחידש נפשותם בבחינת עיבור. וגם על ידי התורה שממשיך להם הוא מאיר עליהם אור גדול עד שיש להם כח בעצמם לחפש ולבקש אחר שארי אבידתם שעדין לא מצאו. כי בודאי אי אפשר להחזיר להם כל אבידתם המרובות מאד בפעם אחת שלא יזיק להם ריבוי האור חס ושלום, כי ריבוי השמן גורם כיבוי הנר, ובהכרח להחזיר להם מעט מעט כפי הכנתם וכפי התעוררותם אל האמת. ובכל פעם על ידי כל תורה ותורה שהם מקבלין מהצדיק בעת שבאים אליו על ידי זה נמשך להם אור ונר לחפש על ידם אחרי שארי אבידתם כי התורה נקראת אור ונר כמו שכתוב כי נר מצוה ותורה אור, והאבידות צריכין לחפש אחריהם והחיפוש הוא בנרות כמו שאמרו רבותינו ז"ל, היינו על ידי אור ונר של התורה והמצוות שהחכם מזכה אותם על ידי זה מאיר אור נשמתם ועל ידי זה יכולין לחפש ולמצוא את אבידתם בבחינת נר ה' נשמת אדם חופש וכו'.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, אבידה ומציאה, ג,ב)

הקם תקים עמו (כב,ד)

הצדיק האמת בגודל כחו, בודאי יכול להעלות ולהגביה את הכל אפלו הנמוכים והירודים מאד הרובצים תחת משא עוונותיהם בכבדות גדול, ובאמת בודאי הוא משתדל להעלות ולהקים את כולם, בבחינת עזוב תעזוב לו הקם תקים עמו. אבל כל זה עמו, דהיינו כשהוא בעצמו רוצה גם כן בזה לרחם על עצמו ולהשתדל בתקנת נפשו, לסלק המשא הגדול שעליו, רק שאי אפשר לו בעצמו והוא מצפה למי שיעזור לו לזה. אבל אם רוצה לסלק עצמו לגמרי ואינו רוצה להשתדל בתיקון נפשו כלל, רק רוצה שהצדיק בעצמו יעשה הכל עבורו, והוא לא יעשה כלל ולא ישתדל בזה כלל, אזי בודאי אין הצדיק צריך לעסוק עמו. כי אי אפשר לעזור לו כשאינו רוצה לעסוק בעצמו בתקונו כלל, כי הבחירה חופשית.

(אוצר היראה, צדיק רמא; על פי: חושן משפט, אבדה ומציאה ג,טו)

לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה (כב,ה)

יש לבושי אמת ולבושי אמונה, שזה בחינת לבושי איש ולבושי אשה, אך דרך הסטרא- אחרא, שהם היכלי התמורות, שהם ממירין ומחליפין ורוצים להסתיר ולהעלים את האמת דקדושה, היינו מה שהשכל דקדושה משיג ומבין שכך הוא האמת, והם רוצים לסתרו בהאמונות כזביות שלהם, שזה בחינה שמלבישים ומעלימין האמת על ידי לבושי אשה. וכן במקום שמבינים על פי האמת שצריכין להאמין, הם רוצים לסתור האמונה דקדושה על ידי האמת המדומה והמוטעית שלהם, כי מה שהשכל והידיעה מסכים לזה, זה בחינת אמת, ומחמת שאין השכל המשובש שלהם מסכים להאמונה הקדושה, על כן רוצים לסתרה ולהעלימה, חס ושלום, שזה בחינה שמלבישין האשה, שהיא בחינת אמונה, שמלת גבר, כי במקום שהשכל האמת מבין שאי אפשר להשיג, רק שצריכין לסמוך על אמונה, שם הם רוצים דייקא להבין בשכלם, שזה שורש כל הכפירות והאמונות כזביות. וזה שפרש רש"י שדבר זה גורם לנאוף, כי עיקר הניאוף נמשך מכפירות, כמבואר בפנים. אבל השם יתברך הבדילנו מהם והאיר בנו נקודת האמת על ידי הצדיקים אמיתיים שמלבישין את האמת והאמונה בבחינת 'חלוקא דרבנן', לבושי קודש, שהם חדושי תורתם הנוראים, שעל ידי  זה הם מכניסין בנו אמת ואמונה, שעל ידי זה אנו זוכין להסתכל על האמת, היינו על הסכמת השכל האמיתי, בכדי לסור על ידי זה מאמונות כזביות, שבשביל זה עיקר שלמות האמונה הוא על ידי אמת כנ"ל. וכן על ידי האמת הזה אנו זוכין להתחזק באמונה הקדושה במקום שאי אפשר להשיג ולהבין בשום שכל, אף על פי כן הם מבינים מרחוק שכך הוא האמת, רק שאי אפשר להבין ולהשיג, וצריכין להתחזק רק באמונה הקדושה, כי באמת אי אפשר לדעת ולהשיג בשלמות אותו יתברך וטעמי המצות של התורה הקדושה, וכן קדושת הצדיקים אמתיים, רק על ידי אמונה.

(אוצר היראה, אמונה פח; על פי: יורה דעה, גילוח ד,יא-יג)

כי יקרא קן ציפור לפניך (כב,ו)

יש נשמות שנפלו על ידי מעשיהם הרעים, ורחוקים מן הקדשה ומטלטלים בגלות, בזלותא דגלותא, והם בבחינת כי יקרא קן צפור לפניך וכו' והאם רובצת וכו'. כי כל הנפשות שרשם בכבוד השם יתברך, והכבוד הוא בחינת אם כל חי, והכבוד רובץ ומרחף על הנפשות הנ"ל כאם על הבנים, להגן עליהם לבל ישתקעו חס ושלום לגמרי בזלותא דגלותא. וצריכין להשתדל לזכות באלו הנפשות ולהוציאם מהגלות, לקרבם להשם יתברך, ואזי לפי בחינת יציאת הנפשות מהגלות, כן יוצא הכבוד כביכול מהגלות, כי שם שרש נפשם, היינו בכבוד כנ"ל. ועל זה מזהיר הכתוב: לא תקח האם על הבנים, היינו שיזהר לבל יקח הכבוד לעצמו עם הנפשות, היינו שלא יקרב אלו הנפשות בשביל לגדל כבודו, חס ושלום, כי אז לא יוכל להוציא הנפשות מהגלות, כי אי אפשר לקרב אלו הנפשות להשם יתברך כי אם על ידי התורה, שהיא שרש כל הנפשות; ולתורה אי אפשר לזכות, כי אם על ידי ענוה ושפלות בתכלית, היינו שיהיה בורח מן הכבוד ולא יסתכל על כבוד עצמו כלל, ואז דייקא יוכל לזכות לתורת חסד ולהעלות על ידה אלו הנפשות ולהוציאם מזלותא דגלותא, ולגדל כבוד השם יתברך על ידי זה ולהחזירו לשרשו, כמבאר בפנים.

(אוצר היראה, כבוד טו; על פי: יורה דעה, שילוח הקן ג)

לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו (כב,יא)

הצדיקים אמיתיים, כל עסקם לתקן לבושי דמלכא, להמשיך תיקונים להלביש האור העליון בכמה צמצומים ולבושין, באפן שנזכה כולנו לקבל האורות העליונים כדי שנדע ונאמין בו יתברך; כי זה כל עבודתם, להכניס בעולם ידיעת אמיתת אלקותו יתברך, למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד, שזה אי אפשר כי אם על ידי שממשיכין האור העליון ומלבישין אותו בכמה לבושין, עד שעל ידי זה מודיעין בעולם דרכי רחמיו וטובו יתברך, עד שיש תקוה לכל הרחוקים להתקרב אליו יתברך. והלבושין אלו הם בחינת לבושי צמר, שנמשכין מהאור העליון של תליסר מכילין דרחמי, תליסר תקוני דיקנא, שהם בחינת צמר כידוע. אך אי אפשר לקבל האור הנפלא הזה של הצדיקי אמת כי אם על ידי שזוכין לשבר המניעות והתגברות ההעלמה של זה העולם, שמונע מאד מלראות אור הצדיקים והתורה הקדושה. וכשזוכין לשבר כל המניעות, אזי הם לטובה גדולה, כי נעשה על ידם דייקא כלים ולבושין לקבל בתוכם את האור. והלבושין האלו שנעשו על ידי שבירת המניעות הם בחינת בגדי פשתן, כמבואר בפנים (ועיין צדיק קנז). ובאמת כל העולם הזה הוא פחות מגרגר החרדל נגד אור הגדול של הצדיקים והתורה הקדושה, כי האור שלהם גדול מאד בלי שיעור וערך כלל; אך עיקר הכח שיש לעולם הזה למנוע מלראות את האור של הצדיקים והתורה הקדושה הוא רק מחמת שהעולם הזה הוא סמוך מאד לעיני האדם, על כן הוא חוצץ וסותם בפני עיניו מלראות האור הגדול והנורא הזה, ומזה באים כל המניעות וההעלמה, שהם בחינת פשתים כנ"ל, המונעים מלראות האור הקדוש של הצדיקים, שהם בחינת צמר כנ"ל. ובאמת אור העינים בשרשו נמשך גם כן רק מהצדיק האמת, כמבואר בפנים; אך אף על פי כן, מחמת גודל כח הבחירה יוכל האדם לתור אחר עיניו, חס ושלום, ולהסתכל בעיניו רק על הבלי עולם הזה הסמוכין אליו, עד שעל ידי זה נעלם ונסתר ממנו לגמרי אור הצדיקים והתורה הקדושה, שמשם עיקר שורש מאור העינים. על כן צריכין להזהר מאד להתחכם בזה להטות עיניו קצת מהעולם הזה, באפן שיתרחק העולם הזה ממנו קצת, שלא יעמוד כל כך לנגד עיניו בסמוך להם כל כך, ואזי יוכל להאיר לו האור הנפלא של התורה והצדיקים (שהוא בחינת צמר), ואז יראה שכל העולם הזה (שממנו כל המניעות שהם בחינת פשתים) הוא כאפס ואין ממש נגד אור הנפלא הזה, ואז ממילא יתבטלו ממנו כל המניעות והמסכים המבדילים, עד שיתהפכו לטובה גדולה, שיהיו נעשין מהם כלים ולבושים נפלאים לקבל בתוכן את האור כנ"ל. וזה בחינת איסור שעטנז, שאסור לחבר צמר ופשתים יחד בהלבושים, כי כל זמן שהפשתים (שהוא בחינת גשמיות העולם הזה, שמשם כל המניעות) הוא רחוק מהצמר (שהוא בחינת אור הצדיק, שממנו נמשך עקר אור העינים), אזי אינו יכול להעלים ולהסתיר האור כל כך; אבל כשמקרבים ומחברים הפשתים להצמר, אזי עומד הגשמיות בפני העינים ומעכב ביותר מלראות אור הצדיק, עד שנתעלם ממנו לגמרי, חס ושלום, כי גשמיות העולם הזה חוצץ בפני עיניו מלראות אור הצדיק כנ"ל. מובן מזה, כי על ידי לבישת שעטנז, חס ושלום, מתגבר עליו כל המניעות והמסכים המבדילים הבאים מגשמיות עולם הזה, והם משתטחים כל כך לפני עיניו בסמוך להם ממש, עד שעל ידי זה אינו זוכה לראות כלל האור הקדוש של התורה והצדיקים אמתיים, ואז ממילא העין רואה והלב חומד, ויוכל לבוא על ידי זה למה שיבוא, רחמנא לצלן.

(אוצר היראה, בגדים כא; על פי: יורה דעה, כלאי בגדים, ד,ב-ד)

כי תבוא בכרם רעיך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן (כג,כה)

כי כשאוכל יותר מצרכו זה המאכל מזיק לו, כי כל דבר יש לו שורש שיש לו חיות ממנו, כגון סמי הרפואה יש להם חיות ממה שהאדם לוקח אותם לרפואה, וכן המאכלים יש להם חיות מזה שהאדם אוכל אותם ומקבל חיות מהם, מזה יש חיות להמאכלים אבל כשאוכל יותר מצרכו אין לזה המאכל ממי לקבל חיות, מאחר שאין האדם צריך אליו, והוא דומה כאלו הניחו האדם לתוך כלי שבודאי אינו מקבל חיות משם, ועל כן המאכל מבקש לו חיות להחיות עצמו ואזי הוא מוציא החיות של האדם ועל ידי זה הוא מזיק להאדם, ומחמת זה נצטרפין עמו אפילו שאר המאכלים ומזיקים לו, וזה: ואכלת כנפשך שבעך, לא יותר וזה: ואל כליך לא תתן, היינו שלא תאכל יותר מצרכך שזה דומה כנותן לתוך הכלי מאחר שאין צריך לו כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן א, רנז)

זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים (כד,ט)

עקר התגלות הנפש הוא על-ידי כבוד דקדושה (עיין פנים). על כן צריכין להזהר מאד לכבד את כל אחד מישראל בכל מיני כבוד, כדי שיתגלה הנפש והזכרון שלו. וביותר צריכין להזהר שלא לדבר בגנות חברו, כי על ידי שמבזה אותו, על ידי זה אינו יכול להתגלות הנפש והזכרון שלו. ועל כן על ידי לשון הרע נפגם הזכרון ובא שכחה, חס ושלום, גם להמדבר הלשון הרע. וזה בחינת זכירת מעשה מרים, "זכור" דיקא.

(אוצר היראה, כבוד ו; על פי: אורח חיים, ברכת הפירות ג)

ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו(כד,טו)

עבדות הוא בחינת זוהמת הנחש, שמשם באים כל העוונות, רחמנא לצלן; וחירות הוא בחינת דעת דקדושה של כלליות בן ותלמיד, שהוא בחינת הארת הרצון, שהוא ההפך מעוונות, כי נמשך מבחינת המקיפים שהם שפע הכתר, בחינת יום כפור, סליחת עוונות. ועל כן כל התורה תלויה ביציאת מצרים, שהוציאנו מעבדות לחרות, כי כל התורה תלויה בזה להכניע בחינת עבדות, שמשם כל העוונות, ולזכות לחירות, היינו לבחינת הארת הרצון, שהוא בחינת סליחת עוונות. ועל כן הזהירה תורה על כל אחד מישראל שלא יהיה עבד, כמו שכתוב: כי לי בני ישראל עבדים, כי עיקר קדושת ישראל הוא בחינת מלכות וחרות, בחינת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, שנאמר לישראל קודם מתן תורה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: כל ישראל בני מלכים הם. ובאמת אי אפשר לישראל לישא עליהם עול עבדות אפילו יום אחד, כי עול העבדות הוא בחינת עול העונות ממש, שהוא עול הכבד והמשא הגדול מכל מיני המשאות, שאי אפשר להם לישראל לשא עליהם עול משא העונות אפילו יום אחד. ועל כן היה תמיד של שחר מכפר על עברות של לילה, ושל בין הערבים על עברות של יום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכמו כן ממש בעול העבדות בגשמיות גם כן. ועל כן החמירה התורה מאד להקל עול העבדות מאחינו בני ישראל, אפילו מעבד עברי הנמכר, כמו שכתוב: לא תרדה בו בפרך, ואמרו רבותינו ז"ל: הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, כי איש הישראלי אינו יכול לשא עליו כלל עול העבדות. ועל כן אפילו בשכיר יום שאינו עבד ממש, רק מאחר שבא לידי זה שהוכרח להשכיר עצמו לעבודת ומלאכת חברו, זה גם כן קצת מבחינת עבדות, ועל כן הזהירה התורה לשלם לו שכר פעלתו תכף על כל פנים בזמנו, בכדי שעל ידי זה יוכל השכיר להעביר מעליו ולרחוץ עצמו מפגם עול העבדות; ולא עוד, אלא שהירידה הזאת תוכל להיות אצלו תכלית העליה, כי זה נשכר לעבודת חברו כדי להחיות את נפשו, כדי שיהיה לו מה לאכל, ועיקר הארת הרצון זוכין לקבל על ידי הפרנסה והאכילה דייקא, כמבואר בפנים, נמצא שעל ידי השכירות והפרנסה שמקבל בעד פעולתו, על ידי זה זוכה לבחינת הארת הרצון וסליחת עוונות, נמצא שהעבדות שלו שהשכיר עצמו לעבודת חברו, שבודאי הוא בחינת ירידה גדולה, אבל זאת הירידה הוא תכלית העליה, כי על ידי זה קיבל פרנסתו, ועל ידי זה זכה להארת הרצון שהוא בחינת חרות, הפך העבדות. ועל כן צריכין להזהר לשלם לו השכירות תיכף ביומו, בכדי למהר לסלק מעליו פגם עול העבדות, שאי אפשר להם לישראל לשא עליהם על הזה אפילו יום אחד כנ"ל. ועל ידי השכירות שמקבל תכף, על ידי זה זוכה להארת הרצון, ומעביר מעל עצמו תכף פגם העבדות כנ"ל.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה רי; על פי: חושן משפט, שכירות פועלים ב,ב)

זכור את אשר עשה לך עמלק … אשר קרך בדרך (כה,יז-יח)

קרך מלשון מקרה חס ושלום, בחינת פגם הברית שזה עיקר היצר הרע. וזהו קרך לשון קרירות, היינו שהוא מקרר לב האדם מלהתחזק בתפילה שצריכה להיות בחמימות דקדושה בחינת חם לבי בקרבי וכו' דברתי בלשוני וכו', כי הוא המסית למה שמסית והעיקר בפגם הברית הוא המחליש הדעת מלהתחזק בתפלה על זה, מאחר שרואין שזה כמה שצועקין ואינם נושעים חס ושלום. וזהו ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, שהוא מתגבר רק על החלושי כח שבישראל. וזהוואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים, ירא אלקים זה בחינת תפלה שהיא בחינת יראה כמו שכתוביראת ה' היא תתהלל, היינו שאתה עייף ויגע ואינך מתחזק בתפלה שהיא בחינת יראת אלקים. וזה בא ממנו בעצמו שהוא מחליש דעתך וכו'. והזהירה התורה לזכור זאת היטב, כי צריכין לזכור זאת היטב היטב בלבו כי התגברותו בחלישת הדעת הזאת הוא בלי שעור, וצריכין לזכור את עצמו בכל פעם בגודל האזהרות של הצדיקים אמיתיים שהזהירונו בכמה לשונות לבלי לייאש עצמנו מן הרחמים בשום אופן.

(חושן משפט, נחלות ד,יא)

ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע (שם)

על ידי שמוצאים הטוב, על ידי זה נכנע עמלק שהוא תוקף הסטרא אחרא שמתגבר חס ושלום להפיל את החלושי כח שבישראל כאילו אין להם תקוה עוד חס ושלום. בבחינת ויזנב בך כל הנחשלים וכו' ואתה עיף ויגע וכו', שרוצה לזנב את הנחשלים, דהיינו חלושי כח, להפילם למטה חס ושלום, שזהו בחינת ויזנב בך וכו'. אבל כשזוכין למצוא בעצמו הנקודה טובה אפילו בעת נפילתו ח"ו. על ידי זה נכנע עמלק.

(אורח חיים, השכמת הבוקר, א,יב)

והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויבך מסביב (כה,יט)

עיקר מפלת קליפת עמלק לגמרי יהיה רק כשיבואו ישראל אל המנוחה ואל הנחלה, כמו שכתוב:והיה בהניח ה' אלקיך לך וכו' תמחה את זכר עמלק וכו'. כי כל זמן שאין באים אל המנוחה הקדושה בשלמות הוא מתגבר בכל פעם, אבל מכניעין אותו בכל פעם בכח התורה והצדיקים, ובפרט על ידי צדיקים שוכני עפר שכבר באו אל המנוחה בשלמות, כמו שכתוב יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך ניכחו (ישעיה נז) וכתיב: ושם ינוחו יגיעי כח (איוב ג) שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על הצדיקים, וכמו שכתוב ואתה לך לקץ ותנוח וכו'

(אורח חיים, נטילת ידיים לסעודה ובציעת הפת, ה,מח)

 

חלק מהחומר נאסף בסיוע חומש דברים עם ליקוטי הלכות של הוצאת "קרן רבי ישראל בער אודסר"

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support