והיה כי תבוא וכו' ושמחת בכל הטוב (כו,א-יא)

צריכין לעלות לארץ ישראל בשמחה, כמו שמבקשים שתעלנו בשמחה לארצנו. וכתיב ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, וכתיב כי בשמחה תצאו. ועל כן בשמיני עצרת ושמחת תורה, שאז עיקר גמר תיקון המלכות בשלמות שזה מרמז על ארץ ישראל שנזכה לכנס בתוכה במהרה בימינו, על כן אז השמחה גדולה מאד, כי עיקר השמחה כשכובשין ארץ ישראל וכנ"ל. וכמו שכתוב: והיה כי תבוא אל הארץ וכו' ושמחת בכל הטוב וכו' וכן הרבה.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים ד,טו)

היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה (כו,טז)

היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה), זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה, כי כשרוצין להכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמור מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי היום אם בקולו תשמעו, 'היום' דיקא, והבן.

(ליקוטי מוהר"ן א,רעב)

היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה

עיקר הקדושה הוא לזכור בכל יום ויום שזה היום מנוי וספור, וצריכין לצאת בו חובת היום בזה היום דייקא. ועל כן אסור להאדם לדחות את עצמו מיום ליום, רק לידע היטב כי זה היום לא יהיה לו כל ימי חייו, כי יום המחר הוא ענין אחר לגמרי, והלואי שיזכה למחר לצאת ידי חובתו, לפרוע להשם יתברך חובת היום של יום המחר בעצמו. וזה בחינת: היום אם בקולו תשמעו, היינו: אם תרצו לשמע בקולו, צריכים אתם להזהר בזה, לידע היטב שהעיקר הוא היום הזה דייקא שאתם עומדים בו, ושלא לדחות עבודת השם מיום אל יום, חס ושלום, וכמו שכתוב: היום הזה אנכי מצוך לעשות, היום הזה דייקא, וכתיב: אשר אנכי מצוך היום דיקא. וזה בחינת:למנות ימינו כן הודע, כי צריכין לבקש על זה מהשם יתברך, וכן להזכיר את עצמו בכל פעם בפה מלא, כי הדיבור יש לו כח גדול לעורר את האדם ולהזכירו שידע היטב כי כל ימי חייו מנויים וספורים, וצריכים להזהר לפרוע חובת כל יום בזמנו. כי באמת כל יום ויום יש בו חכמה ושכל מיחד, שזה עיקר אור היום שהוא השמש, שהוא בחינת השכל דקדושה, וכמבואר בפנים. אבל בכל יום יש חושך שקודם לאור, כי הלילה קודם ליום בסדר הבריאה, כמו שכתוב: ויהי ערב ויהי בקר. ובשרשו בקדושה הוא תיקון גדול מה שהחושך קודם לאור, כי החושך הוא בחינת העדר הדעת, בחינת צמצום המוחין, שעיקר תיקון וקבלת המוחין על ידי זה דייקא כנ"ל. אבל מחמת פגם מעשי בני אדם, שזה בחינת פגם מיעוט הלבנה, על ידי זה נמשך להסטרא אחרא, בחינת מלכות הרשעה, יניקה חס ושלום מבחינת חושך וצמצום הנ"ל, ואזי מתגבר חס ושלום חושך ממש, שרוצה להחשיך אור היום לגמרי, היינו שרוצה לבלבל את הדעת ולהחשיך את אור האמת, שהוא אור השכל והחכמה האמתית המאיר בכל יום ויום, שהוא עיקר אור יום. ומזה נמשכין כל המניעות והעיכובים והבלבולים שבכל יום, שמזה נמשכים כל הטעויות הנ"ל, שהאדם רוצה לדחות זה היום, עד שעל פי רב נדמה לו להאדם כאילו אין זה היום נמנה ונספר כלל בימי חייו, כאלו היום הזה אי אפשר לעבוד את השם יתברך. ובאמת בודאי, כפי השתטחות והתפשטות הסטרא אחרא שבכל יום ויום, בודאי קשה מאד לעסק בעבודת השם, בפרט בתפלה, ששם עיקר התגברות הבלבולים. אבל צריכין לידע היטב, כי אף על פי כן זה היום הוא יום ועולה בחשבון, ובודאי יש בו טוב ויש בו חכמה ושכל מיוחד דקדושה, שצריכין להמשיכן בזה היום דייקא, רק שהחושך מכסה עליו, כי הקליפה קדמה לפרי, וזה בחינת המניעות והבלבולים וכו' שמתגברים ומשתטחים בכל יום, וצריך האדם להתגבר להשתדל לשבר הקליפה שקדמה לפרי, ולידע ולהאמין שדייקא בזה היום יכול להתקרב להשם יתברך לפי בחינתו, ואם תדרשנו ימצא לך, ואז יזכה למצוא הטוב שבזה היום דייקא. וזה בחינת מה שמובא בזוהר הקדוש: לית יום דלית בה טוב וכו', וכל יומא אית לה גדר מלבר, דלא יעול כל בר-נש לההוא טוב, כגון חשוכא דכסיא לנהורא וכו'. ומזה נמשך כל הטעויות והדחיות של כל אדם שבכל יום, שנדמה לו כאלו היום הזה אינו כלום וכאילו אינו מימי חייו, וכאלו היום אי אפשר להתקרב להשם יתברך כלל, כאשר נמצא זה ברוב בני אדם שאינם מפקחים על דרכיהם היטב; בפרט כשיש לו איזה סיבה ומאורע לטוב או להפך, חס ושלום, שאז היום מתבלבל אצלם לגמרי, עד שרוב ימיהם כלים בזה להבל ולריק, רחמנא לצלן, כגון ביום זה הוא יריד ויומא דשוקא, וביום זה צריך לחשוב חשבונותיו, ובזה היום יוצא לדרך, ובאלו הימים הוא בדרך נע ונד ומטלטל, ובזה היום בא מן הדרך וצריך להרים המשאוי מעל העגלה ולסדר הסחורה ולחלקה כראוי וכו', וביום זה נזדמן לו איזה מריבה וקטטה עם אחד, וביום זה נקרא על איזה סעודה, וכיוצא בזה בטולים ובלבולים שונים בכל יום ויום, עד שכמעט בכל יום נמצא בו בטול ובילבול גדול. ואפילו בשאר הימים שאין בו מאורעות כאלה, נדמה לו גם כן על פי רב בכל יום, כאלו היום הזה אינו כלום וכנ"ל. וכל זה נמשך מהגדר מלבר שיש על הטוב שבכל יום ויום, שזה נמשך בשרשו מבחינת החושך שקדם לאור. וזה שכתוב (מיכה ז): יום לבנות גדריך, יום ההוא ירחק חק. יום הוא ועדיך יבוא למיני אשור וכו' (עיין רש"י שם), היינו, שישראל אומרים לעובדי כוכבים ומזלות, שהם בחינת הסטרא-אחרא והקליפות המסבבים את הקדושה, שמהם כל המניעות והבלבולים הנ"ל, והם מעקמים ומבלבלים לב האדם כל כך עד שיוכל לטעות חס ושלום כאלו היום הזה לא בא רק בשביל הסיבות והמאורעות והמניעות והבלבולים, שהם בחינת הגדר מלבר הנ"ל, וכאלו אין בו טוב כלל, חס ושלום. וזה הוא: יום לבנות גדריך, יום ההוא ירחק חק, שאתם אומרים, שהיום הזה לא בא רק בשביל לבנות הגדרים והמסכים, שהם המניעות והדחיות שבכל יום, אבל הוא רחוק לעסוק בזה היום בתורה שנקראת חק. וזה "יום ההוא ירחק חק", שבזה היום ירחק חק, שהיא התורה, כי אי אפשר לעסוק בתורה ועבודה בזה היום מחמת המניעות והדחיות הנ"ל; אבל באמת אינו כן, כי "יום הוא ועדיך יבוא", כי בודאי זה היום הוא יום גמור, ובודאי נשתדל ונתגבר לעסוק בזה היום דייקא בתורה ועבודת השם ולשבר את הגדרים שלכם, עד שנזכה להתקרב להטוב שבזה היום דיקא.

(אוצר היראה, יראה ועבודה קמה; על פי: חושן משפט, פקדון וארבעה שומרים ד,ה-ז)

את ה' האמרת היום (כו,יז)

כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, ומתודה ומתחרט על גודל הפגמים שעשה, אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה ומנחמת אותו, כי כל פגם ופגם שפגם בנשמתו, פגם אצלה גם כן כביכול, וזה בחינת את ה' האמרת וה' האמירך וכו', והיא מנחמת אותו שתבקש תחבולות לתקן כל הפגמים.

(ליקוטי מוהר"ן א,רנט)

אשר אנכי מצוה אתכם היום (כז,ד)

עיקר העצה לעבודת השם יתברך לחשוב בכל יום ויום שאין לו רק זה היום בלבד, שזה בחינת היום אם בקולו תשמעו, כמבואר במקום אחר. וצריכים שלא לחשוב רק אותו היום, בבחינת זה היום עשה ה', ועל ידי זה יזכה לעבודת השם, וכמו כן יזכה שממנו לא יהיה עיכוב משיח, כי עיקר ביאת המשיח תלוי בזה, כמו שאמרו חז"ל: אימתי יבוא מר? היום; היום אם בקולו תשמעו. וכפי עבודת ישראל המקיימים זאת ועובדים בדרך זה את השם יתברך בכל יום, כן מתנוצץ קרן משיח בכל יום, עד שסוף כל סוף תבוא על ידי זה הגאולה בשלמות, וכל אחד כפי חלקו בהתקרבות משיח, כן יזכה אז להתענג על ה' ולשבוע מטובו הגדול שישפיע עלינו אז.

(אוצר היראה, יראה ועבודה קלז; על פי: חושן משפט, מתנה ה,מז)

תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה (כח,מז)

שמחה דקדושה הוא בוודאי דבר גדול מאד, דהיינו לשמוח בה' ובתורתו הקדושה, שזה עיקר שלימות העבודה. כמו שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וכו'. כי שמחה דקדושה הוא הנקודה הקדושה של כל המצות שכמו שכתוב (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. כי העיקר הוא לזכות לשמוח בה' בבחינת (שם ק"ד) אנכי אשמח בה'. וכמו שכתוב (שם ל"ג) כי בו ישמח לבנו וכו'. וכתיב (שם מ"ג) ואבואה וכו' אל אל שמחת גילי. וכתיב (שם ל"ב) שמחו בה' וגילו צדיקים. וכתיב (שם צ"ג) ה' מלך תגל הארץ וכו', ישמחו השמים ותגל הארץ וכו'. ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ח') ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם וכו' כי אם לאכול ולשתות ולשמוח שדרשו רבותינו ז"ל לאכול ולשתות ולשמוח בשבתות וימים טובים. כי באמת מי שהוא בכלל האמונה הקדושה האמיתית יש לו לשמוח כל ימיו בכל עת ובכל רגע. כשיזכור את עצמו הטובה והחסד הנפלא שעשה השם יתברך עמנו על ידי משה רבינו עליו השלום אשר פתח את עיניו והמשיך עלינו את האמונה הקדושה להאמין בה' ובמשה עבדו. לקיים תורתו ומצותיו הקדושים בכל יום. אשר אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. וכולנו מאמינים באלקים חיים ומלך עולם, חי לעד וקיים לנצח. אדון כל לעילא מן כולא ולית לעילא מיניה [=עליון על הכל ואין עליון ממנו]. יתברך שמו בפי כל חי לנצח. ואי אפשר לבאר בכתב ובעל פה עוצם השמחה הזאת. כי לגדולתו אין חקר. כי השמחה הזאת הוא לכל חד כפום מה דמשער בליבי [=כפי שמשיג בליבו] בבחינת נודע בשערים בעלה וכו' כמבואר מזה במקום אחר.

(אורח חיים, תפילה ד,ח)

והפלא ה' את מכותך וכו' מכות גדולות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים (כח,נט)

העיקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה כי יש סובלי חלאים, שיש להם מכות מפלאות, והם סובלים החלאים רק בשביל נפילת האמונה, בבחינת: והפלא ה' את מכתך מכות גדולות ונאמנות וחליים רעים ונאמנים, 'ונאמנים' דייקא, כי הם באים על ידי פגם אמונה, כי על ידי נפילת האמונה באים מכות מופלאות, שאין מועיל להם לא רפואות ולא תפילה ולא זכות אבות.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, ב,א)