זאת חוקת התורה (יט,ב)

פרשת פרה אדומה מגלה לנו שאי אפשר להשיג ולהבין שום טעם במצוות הבורא יתברך שמו. ואסור להרהר בזה כלל כמו שכתוב זאת חוקת התורה וכמו שפירש רש"י שם: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתוב חוקה לומר חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה. וזאת המצוה של פרה אדומה לא 'ללמד על עצמו' יצא אלא 'ללמד על הכלל כולו' יצא, לגלות ולהורות על כל מצות התורה שאסור להרהר אחר טעמים כלל. ועל כן גם שאר המצוות נקראים חוקים, כמו שכתוב (בראשית כו)והחוקים והתורות ופירש רש"י גם שם: כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וכו' שאומות העולם משיבין עליהם כי אין שום טעם בדבר וכו'. כי באמת טעמי המצוות נעלמים ונסתרים ואי אפשר להשיגם בדעת אנושי כלל. רק צריכין לקיימם באמונה בלבד להאמין בה' ובמשה עבדו כמו שכל ישראל מאמינים בפשיטות בלי דרכי החכמות והשטות שלהם שרוצים לחקור ולהבין איך דיבר השם יתברך עם משה. שאסור להעלות על הכתב, מכל שכן על הפה, דבריהם ודעותיהם הזרות והסרוחות והמטונפות המלאים קיא צואה יותר מבית הכסא, ואין סרחון וריח רע גרוע מהם בעולם. ועל כן מצוות פרה אדומה מטהרת מטומאת מת. כי פרשת פרה הוא בחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז') כי היא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים שזה וודאי אי אפשר להשיג ולהבין בשום דעת אנושי כלל. והיא דייקא מטהרת מטומאת מת. שעיקר הטומאה היא בחינת חקירת המחקרים והכופרים הם סטרא דמותא, כי הם עיקר זוהמת הנחש כנ"ל. ועל כן על ידי מצות פרה שהיא בחינת חוקת התורה שמגלית לנו שהתורה היא בחינת חוקה בחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה בחינת חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה, על ידי זה נטהרין מטומאת מת. כי על ידי זה נתבטל סטרא דמותא על ידי שמאמינים בהשם יתברך ובמצוותיו ואין חוקרין אחר שום טעם כלל רק מקיימין אותם בדרך חוקה לבד שזה עיקר האמונה.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נפילת אפיים ד,יט)

ויקחו אליך פרה אדומה (שם)

על ידי הנקודות טובות שמוצאין, על ידי זה נכנע הרע בחינת עמלק. ועל ידי זה זוכין באמת לתשובה. וזה בחינת (זוהר חוקת דף ק"פ ע"ב) פרה אדומה תמימה. אדומה דא דינא קשיא; תמימה דא דינא רפיא. דהיינו כשהוא בבחינת דינא קשיא שמתגבר הרע חס ושלום שזה בחינת דינא קשיא חס ושלום, אזי צריך לרפות הדין על ידי שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין. וזה בחינת (במדבר י"ט) אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. כי הנקודה טובה היא בחינת יונה תמה שאין בה שום מום, כי היא נאה ויפה, בחינת שחורה אני ונאוה. וזה בחינת (פיוט לפרשת פרה) מטהר טמאים ומטמא טהורים, כי זאת הבחינה, מה שדן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו נקודות טובות, זאת הבחינה מטהרת טמאים ומטמא טהורים, כי מי שהוא במדריגה התחתונה צריך דווקא למצוא זכות בעצמו כדי שלא יפול לגמרי חס ושלום, ועיקר טהרתו ותשובתו על ידי זה דייקא. אבל מי שהוא טהור, כשיחזיק עצמו במדריגת הטוב, בודאי [יהיה] נפגם על ידי זה כי יפול לגדלות חס ושלום, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע. על כן אמרו כרשע, ולא רשע גמור חס ושלום. כי אסור להחזיק עצמו לרשע גמור חס ושלום, רק אדרבא כשנדמה לו שהוא רשע גמור, חס ושלום, ואפילו אם האמת הוא כך חס ושלום, אף על פי כן צריך לחפש ולבקש למצוא בעצמו נקודה טובה לבל יהיה חס ושלום רשע גמור, ועל ידי זה נטהר וזוכה לתשובה. וזה בחינת מטהר טמאים ומטמא טהורים.

(שם, אורח חיים, השכמת הבוקר א,יב)

והוציא אותה אל מחוץ למחנה (יט,ג)

פרה כל מעשיה בחוץ שזה בחינת מה שהצדיק מתבטל לפעמים מן התורה ויוצא מבית קדושתו, ומדבר עם העולם בעסקי חול ובזה דייקא הוא מקרבם להשם יתברך. כי כל הקרבנות מעשיהן בפנים, בתוך בית המקדש, ששם התגלות הקדושה, אבל פרה מעשיה בחוץ, זהו בחינת ביטולה של תורה, כי התורה הוא בחינת בית, בחינת בית דבראשית, בחינת ראש בית, וכשבטלין מן התורה זהו בחינת שיוצאין לחוץ, אבל הצדיק האמת, אפילו בשעה שבטל מן התורה, מחיה עצמו עם התורה הנעלמת וכו' (כמבואר בליקוטי מוהר"ן חלק ב, תורה ע"ח, עיין שם) וזהו בחינת פרה שכל מעשיה בחוץ, בחינת ביטולה של תורה שהיא בחינת תורה הנעלמת. כי פרה אדומה נעלם מעין כל כמו שכתוב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, בחינת התורה הנעלמת. ועל כן הפרה מטהרת מטומאת מת שהוא ראש לכל הטומאות, כי הוא אבי אבות הטומאה שזהו בחינת עמלק שהוא זוהמת הנחש שהביא מיתה לעולם, שהוא בחינת תאות ניאוף שהוא סטרא דמותא כמו שכתוב ואחריתה דרכי מוות וכמו שכתוב מוצא אני מר ממות את האשה וכו'. אשר מי שנופל לטומאה זאת אי אפשר לו להטהר כי אם על ידי הצדיק האמת שיודע להמשיך עליו חסד חנם מהאוצר מתנת חנם שהצדיק מקבל משם בעת שבטל מן התורה. וזהו בחינת התורה הנעלמת בכל הדברים שבעולם. וזהו בחינת סוד פרה אדומה שכל מעשיה בחוץ שהיא בחינת תורה הנעלמת שהיא מטהרת מטומאת מת הנ"ל. ועל כן פרה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, כי הצדיק כשמבטל עצמו מן התורה, שעל ידי זה מחיה כל הפשוטים וכל הרחוקים, ומטהר אותם מטומאתם הגדולה, אבל אצל הצדיק הוא בחינת ביטול מן התורה ונקרא אצלו ירידה וטומאה קצת לפי ערך גודל קדושתו בעת שדבוק בהתורה וכמובן בדברי רבינו ז"ל במ"א(בליקוטי מוהר"ן ב, תורה לח) בהמאמר המתחיל 'לפעמים הצדיק נוסע', שמה שהצדיק מוריד עצמו לפעמים לעסוק עם העולם הוא בחינת ירידה אצלו לפי שעה, אך אחר כך חוזר ועלה למקומו, אבל להעולם הוא עושה טובה לעולם וכו'. וזהו בחינת פרה שהוא בחינת ביטולה של תורה של הצדיק האמת שהוא מטמא טהורים ומטהר טמאים. כי אצל הצדיק נחשב זה הביטול לבחינת טומאה קצת לפי שעה ואחר כך מטהר עצמו מיד. כי הטומאה שהפרה מטמאה את העוסקים בה הוא רק לפי שעה עד הערב אבל הוא מטהר את הטמאים בטומאה גדולה מאד שהוא טומאת מת שהוא טומאה חמורה, והוא מטהר אותם לעולם על ידי בחינת פרה שמעשיה בחוץ שהוא בחינת ביטולה של תורה זהו קיומה.

(שם, חושן משפט, מתנה, ג,יב)

זאת התורה אדם (יט,יד)

כשמקיימין את רמ"ח מצות התורה אז נקראין אדם כמו שכתוב זאת התורה אדם. כי אם לאו חס ושלום, הוא רק חיה בדמות אדם. וזה עיקר הרחמנות להשתדל שיהיה העולם מיושב מבני אדם. ועל כן קריאת שמע, שהיא התגלות אלקותו, שזה עיקר רחמנות כנ"ל, על כן יש בה רמ"ח תיבות, כנגד רמ"ח מצות שהם בחינת רמ"ח אברים, כי זה עיקר הרחמנות [המילה רמ"ח, 248, מספר מצות התורה ומספר האיברים, מרכיבה גם את המילה רחם, רחמנות]. ועל כן אנו מבקשין קודם קריאת שמע 'אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו' וכו'. כי זה עיקר הרחמנות לדעת ממנו יתברך ולקיים מצוותיו.

(שם, אורח חיים, קריאת שמע, ג,ד)

זאת התורה אדם כי ימות באוהל

צריך לעמול בתורה ביגיעה גדולה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. וכמו שאמרו אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה, עמלים דייקא. ועיקר העמל והיגיעה שצריכין בעסק התורה, הוא בשביל לברר עסק התורה, שיהיה הלמוד לשמה באמת רק לעשות נחת רוח ליוצרו יתברך, ולא יהיה למודו חס ושלום בשביל תועלת עצמו, בשביל שיתקרי רבי או כיוצא באלו הפניות חס ושלום. ועיקר היגיעה והעמל בהלימוד הוא רק בתורה שבעל פה כמובן לכל, וזה מחמת שמשם עיקר אחיזת הלימוד שלא לשמה חס ושלום כנ"ל, וכמבואר בפנים. ועל כן צריכין להתייגע מאד בעסק התורה שבעל פה, לברר ולהכניע ולדחות ולבטל לגמרי המחשבות של גסות ופניות וערמומיות שרודפין אחר מחשבתו, ורוצים להטות לבבו מן האמת חס ושלום לעסוק בתורה שלא לשמה חס ושלום, היינו בשביל איזה פניה של שטות והבל חס ושלום, וצריכין להתאמץ בכל עוז לבטל אלו המחשבות, ולבקש מהשם יתברך שיזכה שיהיה למודו להשכינה, דהיינו שיעסוק בתורה רק בשביל רצון השם יתברך לבד, ואז על ידי זה זוכה לברר ההלכה מאחיזת המוץ ותבן שהם הקושיות שיש בהלכה, ואז זוכה להלכה ברורה ומשנה ברורה, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. כי כשעוסק בתורה לשמה, היינו בשביל השם יתברך לבד, אזי ה' עמו ואזי הלכה כמותו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: וה' עמו – שהלכה כמותו.

(אוצר היראה, תלמוד תורה וקריאת התורה נח; על פי: שם, יורה דעה, תלמוד תורה ג,ב)

ודיברתם אל הסלע (כ,ח)

מי שאינו משתדל להתבודד ולדבר בינו לבין קונו לעורר לבו להשם יתברך, זה בחינת מחלוקת, בחינת חלק לבם, כי לבו חלק מפיו, מבחינת הנקודה הקדושה, שהוא בחינת פי ידבר חכמות. וכן כשחס ושלום אין שלום בישראל, ואפילו כשאין מחלוקת, רק שאין האהבה שביניהם בשלמות, אז אינם יכולים לדבר זה עם זה כראוי ולהאיר זה בזה אור הנקודה הקדושה. מכל שכן כשחולקין חס ושלום על הצדיק האמת, שהוא עיקר נקודה הכללית של ישראל, וכשחולקין עליו, אז אין יכולין לקבל אור הנקודה שלו. ולפעמים מתגבר פגם המחלוקת כל כך, עד שמבלבל חס ושלום גם דעת הצדיק, ויוכל לגרום חס ושלום הסתלקות הצדיק על ידי זה. וזה גרם מה שנכשל משה בהכאת הצור על ידי המחלוקת, כמאמר רבותינו ז"ל, ועל ידי זה לא הכניס את ישראל לארץ, שמזה נמשך כל הקלקולים והגלויות, וכן הוא בכל דור ודור. השם יתברך ירחם ויתקן הכל לטובה.

(אוצר היראה, מחלוקת ה; על פי: שם, אורח חיים, נשיאת כפיים ה,טז)

ואשד הנחלים (כא,טו)

הבא לטהר מסייעין לו, כי הסיוע הוא משורש הקדושה הזאת שהוא רוצה להשיגה. וכן היא בכל המצוות. ולולי זאת לא היה באפשרי להאדם לעמוד כנגד המניעות העומדים כנגדו למנעו מן הקדושה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו היה נופל בידו. והעזר והסיוע הוא מזאת הקדושה בעצמה כנ"ל. ובפרט כשאדם רוצה להשיג איזה קדושה הנוגעת לכלל יהדותו כגון להתקרב לצדיקים וכשרים אמתיים, שעיקר בירור המדמה, שעל ידי זה עיקר האמונה, תלויה בהם; או כשרוצה לבוא לארץ ישראל שהיא כלליות הקדושה, שאזי מתגברים כנגדו המניעות בלי שיעור. ואם לא היה הקדוש ברוך הוא עוזרו לא היה אפשר לו לשבר המניעות ולבוא להצדיק או לארץ ישראל. אך ה' יתברך עוזרו ומסייעו בכל פעם והסיוע הוא ששולח עליו הארה וקדושה מהצדיק בעצמו או מארץ ישראל בעצמה ועל ידי ההארה הזאת יש לו כח לשבר המניעות ולבוא לארץ ישראל ולהצדיק האמת כנ"ל. וזה בחינת מה שפרש רש"י על פסוק: ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער, שכיון שרצו ישראל להכנס לארץ, חרד ההר של ארץ ישראל ובא לקראתם כחתן לקראת כלה וכו', היינו כנ"ל, שמחמת שרצו להכנס לארץ ישראל באה קדושת ארץ ישראל לקראתם וסייעה אותם להכניע האמורי והאומות שהם בחינת המונעים מארץ ישראל, ואז מחמת שרצו כל ישראל להכנס לארץ ישראל, נתעוררה קדושת ארץ ישראל ויצאה לקראתם בהארה גדולה כל כך, עד שגם בגשמיות נתקרב ההר ובא לקראתם כמו שפרש רש"י שם.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת הריח ד,יד)

ויכהו ישראל לפי חרב (כא,כד)

משה רבינו כבש בעצמו את ארץ סיחון ועוג, אף על פי ששאר ארץ ישראל לא כבש. כי ארץ סיחון ועוג עומד על המיצר של א"י, וזה עיקר תוקף המלחמה לכבוש המיצר, ואז ממילא כובשין ארץ ישראל. ועל כן באמת לא אבה סיחון ועוג להעבירם בארצו, כי אמר 'כל עצמי איני עומד כאן, כי אם בשביל לשמור הגבול' וכו' כמו שפרש רש"י שם. היינו כי כל השלושים ואחד מלכים של ארץ ישראל, שכרו אותם שיעמדו על הגבול, מחמת שסיחון ועוג היו קליפות קשות ועצומות מאד ועמדו על הגבול והמיצר של ארץ ישראל כדי שלא יוכלו ישראל להכנס לארץ. ומעוצם כוחם לא היה מי שיוכל לכובשם כי אם משה רבינו בעצמו בחייו ואז [אחרי שכבשם משה] בקל כבש יהושע את כל ארץ ישראל כי עיקר המלחמה לבטל המיצר וכנ"ל. ועל כן רצה משה לעבור דרך ארץ אדום, כי רצה לבטל עיקר המיצר הגדול, שהוא אדום, שהקליפה שלו קשה מכולם, וראה שעיקר חורבן בית המקדש ואריכת הגלות יהיו על ידו ורצה לבטלו. אבל השם יתברך הזהירו כי לא אתן לך מארצו עד מדרך כף רגל. וכל זה גרמו ישראל בעוונותיהם, על ידי שחלקו כמה פעמים על משה ואהרן, במרגלים וכו' ואמרו נתנה ראש וכו' ופגמו בהראש בית ומאז נגזר עליהם בכיה לדורות בליל תשעה באב, שעל ידי זה לא היה להם כח לכבוש מיצר אדום, שאז היתה מתבטלת הקליפה לגמרי וכמו שפרש רש"י בפרשת דברים על הפסוק ונפן ונסע המדברה, אילו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר להכנס לארץ וכו'. וכן פרש רש"י מקודם, על הפסוק פנו לכם שנאמר בענין חטא המרגלים כמובא שם בפרשה, וגם שם פרש רש"י וזו לשונו: אמרתי להעביר אתכם דרך רוחב ארץ אדום לצד צפון ליכנס לארץ, קלקלתם וגרמתם לכם עכוב. כי העיקר לבטל מיצרי הקדושה שהוא מיצר ארץ ישראל, אבל מחמת חטאיהם לא יכלו לכבוש ולבטל עיקר המיצר שהוא אדום רק נכנסו לארץ ישראל על ידי שכבשו המצרים של סיחון ועוג, וגם זה בגודל עוצם כחו של משה.

(שם, חושן משפט, מצרנות ד,ה)