וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו וכו' עם לבן גרתי (לב,ד-ה)

[ופירש רש"י: עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי]

כי האבות הן הן המרכבה וזכו להכלל בו, [בהשם] יתברך בבחינת שאומרים 'אלהי אברהם' וכו' ועל ידי שנכללין בו יתברך ונכלל השליח בהמשלח כביכול, אזי יש לו ממשלה על מלאכים שהם בחינת שלוחים, שמשם נמשך כח הבחירה שמשם נשתלשל אחיזת עץ הדעת טוב ורע שמשם אחיזת הסטרא אחרא. ומי שהוא ציר נאמן לשולחיו ועושה שליחותו בזה העולם בשלימות אזי מזכך בחינת השליחות שהוא בחינת בריאת העולם כנ"ל, ואזי נתבטל אחיזת הסטרא אחרא שאחיזתה בבחינת שליחות דייקא, בבחינת מלאך, שמשם אחיזת עץ הדעת והסטרא אחרא כידוע, ואזי זוכה על ידי זה להכלל בשרשו ונכלל השליח בהמשלח כנ"ל ואזי נעשה הוא בבחינת המשלח ואזי הוא מושל על כל בחינת השלוחים. וזה בחינת הממשלה על המלאכים שתהיה להצדיקים לעתיד שזהו עיקר התכלית כמובא בדברי רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן ב,א) כי המלאכים הם בחינת שלוחים כי מלאך לשון שליח וכשהאדם זוכה לעשות שליחותו בשלימות בזה העולם אזי נכלל בהמשלח כביכול ואזי הוא בעצמו בבחינת משלח, ויש לו ממשלה על כל השלוחים שהם בחינת מלאכים, ואזי נכנע הסטרא אחרא כנ"ל. וזהו וישלח יעקב מלאכים כי יעקב זכה שתהיה לו ממשלה על המלאכים וזכה לעשות שליחות עם מלאכים ממש. כי הוא נכלל בשרשו בבחינת משלח כנ"ל, ועל כן שלח אותם אל עשיו שהוא הסטרא אחרא כי על ידי זה שזכה לזכך בחינת השליחות עד שנכלל בהמשלח כביכול עד שהוא מושל על השלוחים שהם המלאכים – על ידי זה נכנע הסטרא אחרא שהוא עשו שאחיזתם משם מבחינת שליחות כנ"ל, וזהו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, כי כל זה זכה על ידי ששמר התרי"ג מצות אצל לבן דייקא דהיינו בתוך התגברות הסטרא אחרא שמתגבר על הצדיק מהגוף העכור והעולם הגשמי. ועל ידי שזוכה לשמור התרי"ג מצות שם דייקא – בבחינת לבן שהוא התגברות הסטרא אחרא – על ידי זה דייקא מזכך בחינת השליחות כי זה עיקר בחינת השליחות כשעושה המצות עם הגוף ומשבר התגברות הסטרא אחרא הנאחז בהגוף ואזי דייקא האדם הוא בבחינת שליח כנ"ל. ואז, כשהוא ציר נאמן לשולחיו בבחינת עם לבן גרתי ותריג מצות שמרתי, על ידי זה מזכך בחינת השליחות ונכלל השליח בהמשלח. ואזי נעשה בבחינת משלח ויכול לעשות שליחות עם מלאכים שהם בחינת שלוחים בבחינת וישלח יעקב מלאכים וכו' כנ"ל.

(שם, חושן משפט, הלכות שלוחין ה"ב)

ויפגע במקום (כ"ח,י"א) עם לבן גרתי (ל"ב,ה)

וזה בחינת כל המלחמות והמחלוקת שהיה ליעקב אבינו שבתחילה היה עליו מחלוקת עשו ולבן. ואחר כך כשניצל מהם וביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'וישב יעקב' וכו'. כי יעקב הוא בחינת כלליות התורה בבחינת 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'. כי דרך התורה הנ"ל התחיל מאברהם אבינו שהוא גילה אלקותו בעולם והתחיל להמשיך דרך התורה בעולם כמו שאמרו רבותינו ז"ל קיים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא ניתנה. ואחר כך מסרה ליצחק ויצחק ליעקב. אך אברהם ויצחק לא היתה מיטתם שלימה כי יצאו מהם עשיו וישמעאל שהם היפך התורה שהם בחינת כל החולקים על חכמי התורה האמיתיים שמהם כל החורבנות. אך יעקב היתה מיטתו שלימה והוא הוליד כל שנים-עשר שבטי ישראל שקיבלו את התורה אשר אנו כולנו נקראים על שמו בני ישראל. על כן עיקר המשכת קדושת התורה הוא על ידי יעקב אבל היה עליו מחלוקות גדולות מעשו ולבן שהם בחינת החולקים על חכמי התורה אמיתיים ויעקב אבינו כל מה שהיו חולקין עליו יותר התגבר לשוב בתשובה יותר על פגם אמונת חכמים ולתקן חטא אדם הראשון שפגם בזה כנ"ל ופגם הדורות שאחריו שפגמו בזה. והוא שב בתשובה בשבילם. עד שחיבר ועשה על ידי זה ספרים רבים שזהו בחינת מה שנטמן בבית שם ועבר ארבע-עשרה שנה בעת שברח מעשו ושם עסק בתורה. ובוודאי חיבר על ידי זה ספרים קדושים בענין האמונה הקדושה כמובא (בליקוטי מוהר"ן ב,לב) וכמו שסיפר מזה אדמו"ר ז"ל [רבי נחמן] כמובא בדברינו שזהו בחינת 'וספר כתב איש ריבי' שכל מה שרואין שהמחלוקת על האמת מתגבר יותר צריכים להתגבר לשוב בתשובה על פגם אמונת חכמים שלו ושל העולם או מה שפוגם מה שאינו מאמין בעצמו וכו' (כמו שכתוב שם). ועל ידי כל תשובה נעשה ספר כנ"ל בבחינת וספר כתב איש ריבי כנ"ל. וזה נהג יעקב תמיד שכל מה שראה המחלוקת מתגבר עליו יותר היה שב בתשובה ועסק בתורה יותר עד שחיבר ספרים הרבה לאין קץ ועל ידי זה המתיק כל הדינים על ידי בחינת 'אבן שתיה' וכו' שזהו בחינת מה שכל האבנים נכללו באבן אחת שזה זכה יעקב בעצמו שבעת שיצא מבית שם ועבר פגע במקום. ושם נכללו כל הי"ב אבנים באבן שתיה בקדש קדשים שזה זכה על ידי ריבוי הספרים שזכה על ידי עסק התורה (כמו שכתוב שם, עיין שם בהתורה חדי ר' שמעון, בליקוטי מוהר"ן א,סא, היטב ותבין כל זה). ועל כן שלח יעקב לעשיו כשיצא מבית לבן בשלום. [וזה פירוש] עם לבן גרתי ודרשו רז"ל 'ותרי"ג מצוות שמרתי'. זה בחינת 'וספר כתב איש ריבי' הנ"ל. שדייקא על ידי הריב ומחלוקת נכתבין ספרים קדושים הרבה. שזהו בחינת 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות' – שהם כלל ספרי התורה – 'שמרתי', שדייקא על ידי שגרתי עם לבן וסבלתי ממנו מה שסבלתי שביקש לעקור את הכל ח"ו. על ידי זה דייקא זכיתי 'ותרי"ג מצוות שמרתי' שזכיתי להשיג כל התרי"ג מצוות שהם כלל ספרי התורה שהשיג קודם שניתנה. שכל זה זכה על ידי עוצם תשובתו ששב דייקא על ידי המחלוקת שהיה לו מלבן. כי דייקא על ידי המחלוקת נעשין ספרים הרבה כשזוכין לשוב בתשובה על ידם כנ"ל.

(שם, אורח חיים, הל' עירובי תחומין ה"ז)

ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן וכו' לשני מחנות וכו' והיה המחנה הנשאר לפליטה (לב,ח-ט)

כשרואין שקשה להשיג העצה השלימה, צריכין להתנהג לפי חלוקת העצה, על כל פנים, הנשאר לפליטה ולא יהיה נאבד לגמרי ח"ו. שלא יאמר שילך ויתהנה וכו' רחמנא ליצלן. רק ישתדל שעל כל פנים ישאר מה שישאר וכו'. היינו כשרואה אדם שהיצר הרע מתגבר עליו כמו שמתגבר ונדמה לו שאין בכחו לעמוד כנגדו כראוי. וכל מה שחושב עצות ותחבולות אינו עולה בידו כראוי ומחמת זה עצתו חלוקה תמיד. אזי כל עצתו העיקרית שיסמוך על כח הצדיק האמת שבאיזה דרך שילך ימצא בו השם יתברך כנ"ל. ולעת עתה יתנהג כפי חלוקת העצה. שזה בחינת ויחץ את העם וכו' והיה המחנה הנשאר לפליטה. היינו שיקבע בלבו ש"איך שיהיה אף על פי כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מהשם יתברך ולא אייאש את עצמי לעולם. ולא אהיה ח"ו מהחסידים הנפולים שהם גרועים וכו' רחמנא ליצלן כמו ששמענו מצדיקים. רק אני על משמרתי אעמוד לחטוף מה שאוכל למען יהיה המחנה הנשאר – הפליטה". למשל שהאדם חפץ שילמד הרבה ויתפלל וירבה בהתבודדות ויהיה נקי מעתה מכל חטא והרהור וכו' ורואה שקשה עליו וכו'. יהיה חזק בדעתו ש"על כל פנים מה שאוכל לחטוף בחיי, אתייגע בכל כוחי לחטוף איזה טוב כל יום מימי חיי. ואם חס ושלום לא אוכל להתפלל כלל אראה לדבר אחר כך איזה דיבור של תחינה ובקשה וכו'. ואם ימנעני חס ושלום [היצר הרע] גם מזה – מה לעשות… (כמו ששמעתי מפי רבינו ז"ל), אף על פי כן אלמוד מעט או הרבה ועל כל פנים אתגבר ברצונות חזקים [להתקרב] להשם יתברך ואצעק על כל פנים 'רבונו של עולם הושיעה' וכיוצא בזה ואם עצתי חלוקה אם ליסע או ישב בביתי, ואיני יכול לתת עצה לנפשי, על כל פנים אני חזק בדעתי. שבין בביתי בין בדרך אחטוף טוב מה שאוכל". וכן בשארי דברים שאי אפשר לפורטם. וכל זה בחינת והיה המחנה הנשאר לפליטה. וזה שפירש רש"י "[והיה המחנה הנשאר לפליטה:] בעל כרחו כי אלחם עמו". כי בזה אני חזק שבעל כרחו יהיה מוכרח להניחני, שיהיה נשאר לי על כל פנים מחנה הנשאר לפליטה, כי אלחם עמו על זה בכחו של הצדיק וכו'. וכמו שפירש רש"י שם "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון ולתפלה ולמלחמה". לדורון זה בחינת המנחה ששלח אליו; ובענין מלחמת היצר הרע הוא בחינת סוד שעיר המשתלח וסוד מים האחרונים שהוא בחינת סוד המנחה ששלח יעקב לעשיו (כמובא בספרים) שזהו בחינת דברה תורה כנגד יצר הרע וכו' (פרשת כי תצא) 'לתפילה' פירש רש"י: אלקי אדוני אברהם וכו', זה בחינת שיחה וצעקה להשם יתברך שאני אצעק תמיד שיצילני בזכות אבותינו שהם הצדיקים האמיתיים וכו'. למלחמה: והיה המחנה הנשאר לפליטה כנ"ל

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות ר"ח ז,נ"ב)

ורווח תשימו (לב,יז)

לפעמים נתבלבל דעת האדם בשעת יסורין וצער, רחמנא לצלן, ונדמה לו כאלו כל העולם נפל עליו, וכאילו חס ושלום כל הצרות נתקבצו ובאו עליו יחד, חס ושלום, בלי הרחבה כלל, ועל ידי זה נתעקם לבו מהשם יתברך ואינו יכול לצעוק אליו יתברך באמת, ואזי על ידי זה מתרבים עליו הצרות באמת, רחמנא לצלן, כי כל הנמשך אחר צערו, הצער נמשך אחריו, על כן צריכין להזהר מאד לתן רוח בדעתו, למצוא הרחבות גם בתוך הצרות בעצמן, ולהביא תודה והודאה על זה בכל עת. כי באמת בכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה, בחינת בצר הרחבת לי כנ"ל, שזה בחינת ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, הנאמר ביעקב אבינו, שדרשו רבותינו ז"ל על הצרות והגלויות, שכוון יעקב לתן רווח בין הצרות והגלויות. ועל ידי זה מכניעין קליפת שור וחמור, שהם בחינת קליפת עשיו וישמעאל, שהם כלל כל הצרות והגלויות, והם רוצים לעקם את הלב בעת צרה כאלו אפס תקוה, חס ושלום, שזה עיקר הצרה הגדולה ביותר מכל הצרות עצמן, שזה בחינת ברצח בעצמותי חרפוני צוררי, באמרם אלי כל היום: איה אלקיך, וכתיב: כל היום כלימתי נגדי וכו'. אבל יעקב אבינו המשיך תיקון זה, לתת רווח בין עדר לעדר, שאפילו בעת צרה, חס ושלום, יסתכלו על הרווח ועל ההרחבה שהרחיב השם יתברך עמו עד הנה, וגם בהצרה בעצמה מרחיב לו כנ"ל, ועל ידי זה יוכל לצעוק להשם יתברך, ויהיה ניצול לגמרי מכל הצרות בחסדו ונפלאותיו יתברך.

(אוצר היראה, יסורין וישועה כג; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, כלאי בהמה ד,ח)

ויוותר יעקב לבדו (לב,כה)

צריך כל אדם להזהר מאד לשמור ממונו וחפציו כבבת עין. כי אף על פי שהתאוות ממון מגונה מאד, אף על פי כן אדרבא, מחמת זה גופא שתאוות ממון מגונה כל כך ויש סכנה גדולה ועצומה כשיוצא לשוק בשביל פרנסתו, שלא יפול לתאות ממון, אך אף על פי כן הוא מוכרח במר נפשו לצאת לשוק בשביל פרנסה, על כן זה הממון שכבר הרויח בהשגחתו יתברך, בודאי צריך לשמרו מאד מכל הפסד והיזק ואבידה חס ושלום, מאחר שסיכן נפשו בגשמיות ורוחניות בשביל זה. ומי שפוגם בשמירת הממון כראוי, הוא פגם גדול מאד, כמבואר בפנים. ועל כן חזר יעקב אבינו על פכים קטנים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: צדיקים חביב עליהם ממונם וכו', וכל זה מחמת הנ"ל.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה קסה; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, אבידה ומציאה ג,ט-י)

ויאבק איש עמו (שם)

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שהוא שרו של עשיו, כי זה ידוע שכל מלחמתם היתה בענין הגלויות שהאיש הנ"ל רצה להתגבר להאריך הגלויות ורצונו היה להגביר כל כך עד שחס ושלום לא יוכלו לצאת משם, כי מחמת שרואים שקץ הגאולה סתום ונעלם מאד מאד, על כן הם אומרים שיתגברו חס ושלום עד שחס ושלום אפס תקווה, ועיקר התגברותם הוא גלות הנפש מה שמתגברים בכל פעם על כל נפש ונפש של ישראל כמו שמתגברים, שמזה עיקר אריכות הגלות הכללי כידוע. וכבר מבאר שעיקר התגברות הקליפות הוא על ידי העצבות כנ"ל, ולא היה אפשר להתגבר עליהם מחמת הענין שכתבנו לעיל שהא בהא תליא: כל מה שמתגברין בעצבות, מתגברין התאוות משגל וממון וכעס וכו', וכן להיפך כל מה שהתאוות מתגברין העצבות מתגבר. וכפי התגברותם אי אפשר לעלות ולעסוק בתפלה ותקוניה כראוי לעלות למקום שצריכין לעלות ששם מקור השמחה וכו'. על כן כמעט אבדנו בעניינו לולא ה' עזרתה לנו ששולח לנו בכל דור צדיקי אמת שהם עוסקים בתקוננו ולוחמים עבורנו. וזה בחינת מלחמת יעקב הנ"ל שממנו עיקר התחלת קדושת ישראל.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הודאה ו,כה)

ויברך אותו שם (לב,ל)

עיקר השמחה שהיא החיות של ישראל, הוא על ידי נקודת האמת שבלב איש הישראלי, שנפשו יודעת מאד קדושת אמונת ישראל שזה כל שמחתנו בחינת אנכי אשמח בה'. וכל אדם כפי מה שהוא אם יזכור את עצמו שאף על פי כן הוא מזרע ישראל, והבדילנו מן התועים בכמה בחינות, יכול לשמח את עצמו בכל מקום שהוא על ידי זה. ועל כן עיקר השמחה הוא בחינת קדושת יעקב, בחינת יגל יעקב ישמח ישראל, כי יעקב הוא בחינת אמת כידוע, שהוא בחינת נקודת האמת שמושרש בכל אחד מישראל, שעל ידי זה עיקר השמחה. אבל הבעל דבר מתגרה על זה ביותר. ובתחילה מסית את האדם ומחטיאו ומטרידו בטרדת הפרנסה וכיוצא ומונעו מעבודת ה', ואחר כך הוא מוסיף להתגרות בו בעצבות ומרה שחורה מאד, ובפרט בעת שמתעורר איזה התעוררות דקדושה לעשות איזה דבר שבקדושה, שאז מתגרה בו בעצבות יותר, שזה מזיק מאד להאדם. וזה עיקר מלחמת יעקב עם שרו של עשו, שהוא הבעל דבר שרוצה להאריך הגלות מאד על ידי התגרות העצבות, ויעקב נלחם עמו בכל דור. והנה ביעקב בעצמו שהוא הצדיק האמת בודאי אין להבעל דבר כנגדו שום כח, כי הוא קדוש מאד בפרט בקדשת הברית, ואין להעצבות, שעיקרו נמשך מפגם הברית, שום אחיזה בו, רק עיקר המלחמה בעבור יוצאי ירך יעקב שהם הנפשות הקטנות בחינת רגלין שבהם עיקר אחיזת העצבות. אך אף על פי כן, הצדיק בגודל כחו מתגבר עליו על ידי שממשיך השמחה ממקור השמחה שהוא בחינת כתר עליון, ועל ידי זה יכול לשמח גם הנפשות הנפולות והיורדות והחלושות מאד לרפאותן מצליעתן, עד שתגדל אור השמחה עליהם כל כך עד שיהפכו כל היגון ואנחה לשמחה, שדווקא מתוך עומק חלישותם ופחיתות מדרגתם יתגברו את עצמם ביותר, להחיות את עצמם ולשמח את נפשם בתכלית שלמות השמחה במעט נקודתם הטובה ובקדושת יהדותם. ועל ידי זה מכניעין את היכלי התמורות כל כך, עד שהם בעצמם מוכרחים להחזיר ולהוציא ולהשיב אל הקדושה כל הניצוצות הקדושים שהיו ביניהם. שעל ידי זה נתגדל קדושת השמחה ביותר, עד שעולין מדרגא לדרגא עד שבאין באמת לתכלית מקור השמחה בחינת ושמחת עולם על ראשם כנ"ל. וזה בחינת מה שיעקב הכריח את שרו של עשיו עצמו להודות לו על הברכות.

(אוצר היראה, שמחה יד; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, הודאה ו,כה-כז)

ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות על כן נקרא שם המקום ההוא סוכות (לג,יז)

וקשה לכאורה: הלא גם בית בנה, ולמה קרא המקום על שם סוכות דייקא? אך יעקב אבינו בודאי עסק כל ימיו בלימוד, להמשיך אמונה בעולם. ועל כן כל הבית שבנה – כמו שכתוב ויבן לו בית – היה רק בשביל התורה הקדושה שמתחלת בבי"ת דבראשית, להמשיך דרך התורה בעולם על ידי בית ישיבתו הקדושה. אבל ראה שאי אפשר על ידי בחינת בית לבד לקבץ ולאסוף העם, על כן ולמקנהו עשה סוכות. מקנהו הם בחינת המון העם הרחוקים עדיין מישיבתו הק', שהם בחינת בהמות, כי כל מי שאין בו דעה אינו מן הישוב והוא בהמה בדמות אדם, ובשבילם עשה סוכות בחינת סוכה הנ"ל שעל ידי זה עיקר ההתקרבות אל הישיבה הק' כנ"ל, על כן קרא שם המקום סוכות דייקא, מחמת שעל ידי זה, על ידי בחינת סוכות, על ידי זה עיקר ההתקרבות אל הישיבה הק' שהוא בחינת בית. שכל בנין הבית שהוא בית הישיבה שהוא עיקר הבית האמיתי הוא על ידי זה – שמאספין הרבה נפשות מחוץ לפנים, כל הנפשות שהיו בתחילה בבחינת תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות. אבל אי אפשר לאספם לתוך בית הקדושה כי אם על ידי בחינת סוכה, על כן קרא שם המקום סוכות דייקא כי גם עיקר שלימות בחינת הבית הוא על ידי בחינת סוכה וכנ"ל. וזה כל האזרח בישראל ישבו בסוכות שכל ישראל מתאספין אל הסוכה כי שם מתוועדין יחד.

(שם, חושן משפט, נזיקין ה)