ויקהל משה (לה,א)

זהו בחינת ויקהל משה וכו', הזהירם על מלאכת המשכן. ומקודם הזהירם על שמירת שבת להורות שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י שם). ולכאורה קשה, מהיכן עלה על הדעת שמלאכת המשכן דוחה שבת, הלא אין שום מצוה שאין זמנה קבוע דוחה שבת. אך הענין, כי מלאכת בנין המשכן וכליו זה בחינת בנין היכל הקודש [זאת אומרת: לקרב נפשות לבורא יתברך], כי על ידי בנין המשכן שרתה השכינה בישראל, והתקרבו ישראל לאביהם שבשמים ושבו בתשובה, שכל זה הוא בחינת בנין היכל הקודש המבואר בהתורה 'היכל הקודש' (ליקוטי מוהר"ן א, תורה נט) כי כמו שנבנה המשכן בגשמיות, שעיקרו היה בשביל ההיכל הקודש שהוא לפני הכפרות אשר שם הארון, כמו כן נבנה משכן והיכל הקודש ברוחניות, מנפשות ישראל שהתקרבו להשם יתברך על ידי משה שהחזירן בתשובה. נמצא שבנין המשכן הוא בחינת בנין היכל הקודש, שזה העסק יקר וחשוב מאד מאד אצל השם יתברך, יותר מכל העבודות שבעולם; כי זה עיקר גדולתו וכבודו של השם יתברך, כשהרחוקים ביותר מתקרבים אליו, כמו שמובא שם בהתורה הנ"ל, מאמר הזוהר הקדוש: (יתרו סט.) כד אתי יתרו כדין אתייקר ואתעלי שמא דקודשא בריך הוא עילא ותתא [=כאשר בא יתרו – והתגייר – אזי התכבד שמו של הקדוש ברוך למעלה ולמטה] וכמו שמובא בזוהר הקדוש עוד בכמה מקומות(תרומה קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא. וזה העסק של בנין היכל הקודש מנפשות ישראל המתקרבים על ידו להשם יתברך, שהוא בחינת בנין המשכן כנ"ל, זהו בחינת שמירת שבת, כמו שמובא בהתורה הנ"ל על מאמר הזוהר (בראשית ה:) את שבתותי תשמורו דא עיגולא ורבוע דִּלְגוֹ וכו' עיין שם היטב. ועל כן היה עולה על הדעת שמלאכת המשכן הוא דוחה שבת מאחר שמלאכת המשכן הוא בחינת בנין היכל הקודש, שזהו בעצמו בחינת שמירת שבת בחינתאת שבתותי תשמורו הנ"ל. על כן הזהירנו השם יתברך מקודם על שמירת שבת, ובכל מקום שהזהיר על מלאכת המשכן הזהיר מקודם על שבת, להורות שאין מלאכת המשכן דוחה שבת.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות תערובות ה,ה)

וביום השביעי (לה,ב)

עיקר הזביחה והשחיטה של היצר הרע וחילותיו, שעוסקים לטבוח ולשחוט בני האדם, העיקר הוא על ידי שעוסקים להכניס בהם מחשבות רעות, שעל ידי זה עיקר הזביחה והשחיטה שלהם. והעיקר לוכד היצר הרע את האדם במחשבות של תאוות ממון, כי בזה האדם טרוד מאוד במחשבתו כל ימי חייו, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, וכל מה שיש לו יותר חסר לו ביותר ואינו ממלא תאוותו לעולם. והנה מחמת שהמחשבות כרוכים וקשורים זה בזה מאד, על ידי זה הולכים מרעיון לרעיון וממחשבה למחשבה, עד שבאים על ידי זה למה שבאים חס ושלום. והעצה הכללית לזה הוא, שפתאום יעמוד האדם וינוח וישבית מחשבתו, ויהיה שב ואל תעשהבמחשבתו. וזה בחינת שבת, שבתוך כל הטרדות והבלבולים והרעיונות הרבים והמחשבות, יבטל את עצמו לגמרי וינוח וישבות בבחינת שבת, כי באמת המחשבה ביד האדם תמיד להטותה כרצונו, רק כשנתבלבל במחשבות ורעיונות הרבה, נדמה לו שקשה לו לשוב ולצאת מהם, אבל עיקר העצה, שפתאום יעמד וישבות ויבטל עצמו, כי זה כלל גדול בעניין המחשבות, שהעקר הוא שב ואל תעשה, כי אם ירצה לעמוד נגדם ולסתרם, יהיה נלכד יותר [כעין מה שאמר האור החיים ז"ל, ומובא בספר המידות: "אל תיכנס עם פיתוייך בטוען ונטען"], על כן העיקר להיות שב ואל תעשה לפחות מעכשיו, שבתוך תוקף בלבול המחשבות יעמוד וינוח – ולא יחשוב עוד. ולפעמים צריך לזה בטול דקדושה באמת, היינו שיבטל עצמו לגמרי וייזכר בהשם יתברך, ויבטל את עצמו לגבי אור האין סוף יתברך. וזהו בחינת שבת, שצריך האדם לזכור תמיד ולהמשיך על עצמו קדושת שבת גם בימי החול, הינו שבתוך כל הבלבולים יעמוד וינוח בבחינת שבת, ועל ידי זה ינצל מכל המחשבות רעות.

(אוצר היראה מחשבות והרהורים ז; על פי: ליקוה"ל הלכות שבת ו,ח)

יהיה לכם קודש שבת (לה,ב)

הצדיק האמת הוא בחינת שבת, כמו שאמרו החבריא לרבי שמעון בן יוחאי אנת [=אתה] הוא שבת וכו'. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל לעניין קדושת שבת, שמי שמהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת מונה ששה ימים ומקדש השביעי. ואמרו שם שגם בכל הששה ימים אסור לעשות מלאכה כי אם מה שהוא לצורך חייו בלבד, וביום השביעי עושה גם כן מלאכה רק מה שלצורך חייו. ומאי נפקא מינה במה שמקדש שביעי – היא רק לקדושי ואבדלתא [ההבדל בין ה"שביעי" שמקדש, לשאר הימים, הוא רק בקידוש והבדלה, אותם הוא עושה רק בכניסת ומוצאי השביעי, ולא בשאר ימים]. כמו כן גם לעניין ההתקרבות אל הצדיק עכשיו, אחר שנתבלבל העולם מאוד על ידי הקטגוריה שבין התלמידי חכמים, עד שאין אחד יודע האמת לאמיתו מי הוא הצדיק האמתי שיוכל לתקן אותו בשלמות, ומחמת זה יש שחולקים לגמרי על כל הצדיקים שהיו מימות הבעל שם טוב זצ"ל, ואומרים שמאמינים לכל דבריהם של החולקים זה על זה, ועל כן אינם מאמינים בכולם. אבל באמת לא כך הוא המידה. כי אדרבא אנו צריכים להאמין בכולם. כי רק מכת העוסקים בחכמות חיצוניות ומעמידים יסודות על דברי האפיקורסים המפורסמים, אריסטו וחבריו יימח שמם, ופונים עורף מהגמרא הקדושה ומדברי רבותינו ז"ל, מהם צריכים להתרחק בתכלית הריחוק. אבל כל אלו הצדיקים והכשרים המתנהגים על פי דברי רבותינו ז"ל בגמרא ומדרש וזוהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל והבעל שם טוב ותלמידיהם זצ"ל, בוודאי אסור לחלוק על שום אחד מהם, רק להאמין בכולם. וזה ממש עניין הנ"ל שאמרו רבותינו ז"ל שמי שאינו יודע מתי שבת, הינו מי הוא הצדיק האמת שהוא בחינת שבת, אזי צריך לקדש כל הימים בקדושת שבת, דהיינו שצריך להאמין בכולם ויחזיק את כולם בבחינת קדושת שבת, ואסור לעשות מלאכה כי אם כדי חייו: היינו, כי צריך לפרוש את עצמו מטרדות עולם הזה, ולא יעשה מלאכה ועסק כי אם זמן מעט כדי חייו בצמצום, ושאר כל היום יעסוק בתורה ותפלה וכו', ולבקש הרבה מהשם יתברך שיזכה למצוא את הצדיק האמת מבחר הצדיקים, שעל ידו עיקר תיקון נפשו. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל אף על פי שמקדש את כולם לעניין אסור מלאכה רק כדי חייו, אף על פי כן מונה שישה ומקדש שביעי. כי אף על פי שהוא צריך להאמין בכל הצדיקים, אף על פי כן יבחר לו אחד מהם שיהיה קדוש אצלו בבחינת שבת לגמרי להתקרב אליו ביותר, עד שיזכה למצוא באמת את הצדיק השלם בתכלית השלמות שעל ידו עקר תיקונו כנ"ל.

(אוצר היראה, צדיק ע"ו; על פי: ליקוה"ל, שבת ד,יג)

אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה (לו,א)

אמר: שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה וזה בחינת (שמות לו,א): כל אשר נתן ה' חכמה בהמה, היינו שהוא חכמה לעשות עצמו כבהמה. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה(חולין ה:): על פסוק (תהלים לו): אדם ובהמה תושיע ה' – אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה וכמו שאמר אסף (תהלים עג): ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ועיין במקום אחר מזה (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה יט, ותורה מד).

(שיחות הר"ן טו)

אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה (לו,א)

הבעל דבר והסטרא אחרא מהפכים כל דבר מהיפך אל היפך, כמו שכתוב: המהפכים אָרְחוֹת יֹשֶׁר וכו'. כי באמת צריכים להשתמש בכל דבר במקומו ובשעתו בקדושה ובטהרה כראוי, היינו, כי באמת צריך האדם להיזהר מאד שלא יעשה מעשה בהמה, חס ושלום, ובשביל זה השם יתברך חונן לאדם דעת, כדי שיתרחק על ידי זה ממעשה בהמה, כי הדעת, שהוא גדר האדם, הוא בהיפך ממש מכל התאוות, שהם בחינת כסילות ושטות ושיגעון ומעשה בהמה ממש. וכשזוכה על ידי הדעת לגרש התאוות הבהמיות, אזי נתרחק ונתרומם שכלו, וכפי הכנעת התאוות הבהמיות, כן נתרומם שכלו, כי כשזה נופל זה קם. ואזי כשמגיע אל השכל, אז צריך הוא לידע האמת, שעדיין הוא רחוק מחכמה, בבחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, כי עיקר החכמה, שישכיל שרחוק ממנו החכמה, ואז צריך דווקא לעשות עצמו כבהמה וכאילו אין בו שום דעת כלל, כמו דוד המלך, עליו השלום, שוודאי היה חכם אמיתי, ואף על פי כן אמר: ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, וכמבואר במקום אחר (שיחות הר"ן טו) על פסוק: אשר נתן אלהים חכמה בהמה, שהוא חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה, כי על ידי זה עיקר קבלת הדעת והמוחין האמיתיים, שאי אפשר לקבלם ולהמשיכם בשלמות כי אם על ידי צמצום המוח בקדושה, שזה בחינת שמשים עצמו כבהמה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כאינו יודע, ואז על ידי זה דייקא זוכה לקבל את השכל והמח בהדרגה ובמידה. וגם כשמקבל איזה שכל ודעת, צריך לידע בכל פעם שעדיין אינו יודע כלל, ועל ידי זה זוכה לקבל מח ודעת חדשים בכל פעם. וזה בחינת מלכות דקדושה, שהוא בחינת מדה וצמצום הדעת, שזה בחינת בהמה בקדושה, שמצמצם דעתו כאלו אינו יודע כלל, ועל ידי זה דייקא עיקר קבלת המוחין והדעת, שהוא גדר האדם. וזה בחינת: אדם ובהמה תושיע ה', וכמו שדרשו רבותינו ז"ל, שערומים בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה, הינו שמתרחקים לגמרי מכל מעשה בהמיות, ואז שיכלם ודעתם בשלמות, ואף על פי כן משימין עצמן כבהמה, כי יודעים שעדיין הם רחוקים מתכלית שלמות הדעת. וזה בעצמו עיקר שלמות הדעת, כי על ידי בחינת זה הצמצום זוכים לקבל בכל פעם מוחין חדשים כנ"ל. אבל הסטרא אחרא והקליפות מסיתים את האדם מהיפך אל היפך, חס ושלום, כמו שנמצאים כמה בני אדם שמשוקעים בכל התאוות, כאשר הם יודעים בעצמם, ועושים מעשה בהמה ממש, ואף על פי כן הם חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים; בפרט הרשעים הגדולים המפורסמים, העוסקים בספרי חיצונים, אשר בריבוי זוהמת תאוותיהם הם גרועים מבהמות, כמפורסם, ואף על פי כן הם חכמים בעיניהם, אדרבא, רוצים להטיל מום בקדשים, וקוראים את הכשרים והיראים אמתיים בשם כסילים ופתאים, ועליהם נאמר: הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים, וכתיב: הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. וכמו כן הסטרא אחרא מהפכת אורחות יושר כנ"ל, עד שנשתלשל ונמשך פגם הטעות הזה גם בין הכשרים קצת, שיש שעדיין לא יצאו לגמרי כלל ממעשה בהמה, ואף על פי כן הם חכמים בעיניהם ואומרים דעות זרות וחכמות שקר בדרכי עבודת השם, שזה בחינת החכמות הרבים של שטות המצויים עכשיו בעונותינו הרבים, שהיצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומעקם לב הרבה מישראל ומבטל אותם מתורה ותפלה על ידי החכמות וההמצאות החדשות, ובאמת כולם המה מהבל יחד. וכל זה מחמת הנזכר לעיל, שמהפכים האמת ועושים מעשה בהמה, ואף על פי כן רוצים לידע חכמות והמצאות, שכל זה הוא בחינת פגם המלכות והצמצום דקדושה הנ"ל, ועל ידי זה אין יכולים לקבל המוח והדעת האמיתי בהדרגה ובמידה, ואזי יוצא הדעת חוץ מהגבול, עד שתועים ונבוכים על ידי זה בחכמות של שטות והבל; כי רק על ידי שמתרחקים באמת מכל מעשה בהמה, ואף על פי כן עושים עצמן כבהמה ומצמצמים דעתם בקדושה כנ"ל, על ידי זה זוכים לקבל המוחין בהדרגה ובמידה, שזה עיקר תיקון השכל כנ"ל.

(אוצר היראה, יראה ועבודה קמד; על פי: ליקוה"ל, הלכות פקדון ד,ד)