ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת האזינו

ליקוטי הלכות לפרשת האזינו

כ״ד באייר תשע״ט

לקט הארות וביאורים נפלאים ממעיינו העמוק של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב מלוקטים מספריו הקדושים ומספרי תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, לפרשת השבוע: פרשת האזינו

האזינו השמים ואדברה (לב,א)

שירת האזינו היא לעד, כי לא תשכח מפי זרעו, אפילו בתוקף ההסתרה שבתוך הסתרה, כמו שכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וכו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד וכו'. כי כלל השירה הזאת הוא להזכיר ולהודיע את כל מעשה ה' אשר עשה עמנו ואשר הוא עתיד לעשות עמנו נפלאות ונוראות עד שסוף כל סוף יגמור כרצונו להחזיר לנו ארץ ישראל עם כל הקדושות ותפארת הגוונין המאירין שם כמו שהתחיל בהנחל עליון גוים וכו' יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו וכו' ירכיבהו על במתי ארץ וכו' דהיינו ארץ ישראל, וכן הולך וסובב כל סיפור השירה הנוראה הזאת את כל אשר עבר ואת כל אשר יעבור על ישראל בכל העיתים שיעברו עליהם, עד שסיים שסוף כל סוף וכפר אדמתו עמו שהשם יתברך ירצה אדמתו ועמו כי הם בחי' אחת. וכל זה יגמור השם יתברך על ידי הצדיקי אמת שדבריהם ומעשיהם מלאים רזין, שכולם כלולים במשה שהודיע מקודם ריבוי ההסתרות, שיהיו הסתרות בתוך הסתרות עד שיהיה קשה למצוא האמת לאמיתו אבל אף על פי כן יגמרו הצדיקי אמת, בחינת משה, את שלהם ויודיעו אלקותו בעולם כמו שכתוב שם ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה וכו'ואין מידי מציל. וזה שהתחיל האזינו השמים ואדברה, לומר דעו כי דברי אינם פשוטים כי הם עמוקים מאד מאד והם מלאים רזין עמוקין, עד אשר אני קורא את השמים שהם כלליות דרי מעלה שיאזינו מה שאדבר, כמו שכתוב ותשמע הארץ אמרי פי, שצריכין כל באי עולם שבארץ הזאת לשמוע ולהבין היטב אמרי פי, כי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וכו' היינו שדברי אינם פשוטים רק הם כמטר וכטל שנראים שהם מים ולחלוחית פשוט אבל באמת יש בהם כוחות נפלאים ונוראים כי הם מגדלים כל מיני צמחים ועשבים שונים לאין מספר וכמו שאמר שם כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב וכו', כמו כן הם דברי כי אף על פי שנראים כפשוטים אבל הם עמוקים מאד ומלאים רזין ויש בהם כח לגדל ולחזק את כל אחד ואחד ולהצמיח אותו עד שיתפאר וישתעשע השם יתברך עם כל אחד ואחד בהתפארות ושעשועים נפלאים. כי שם ה' אקרא, היינו דעו והאמינו שכל מה שאני מדבר ומוציא מפי בכולם שם ה' אקרא שכל דברי ושיחותי הם רק לקרות שם ה' לגדל ולקדש שמו בעולם ועל כן אתם הבו גודל לאלקינו, כי על ידי שתאמינו בכל זה על ידי זה תתנו גודל לאלקינו שתבינו ממני גדולתו ונוראתו ית' לעד. כי על ידי צדיקי אמת, ע"י חדושי תורתם הק' וע"י שיחותם הנפלאות יכולים להבין גדולות ה' כמבואר במ"א וכמובן כ"ז לכל הזוכים להתקרב אליהם. כי הצור תמים פעלו וכו' ובוודאי פעל ועשה ויצר וברא הכל בחכמה נפלאה כ"ש כולם בחכמה עשית והכל נברא בשביל הצדיקים העושים רצונו שהם יודעים רזי עולם עד שכל מעשיהם ודבוריהם מלאים רזין ועל ידם יכולים להבין גדולת ה'.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, חזקת מטלטלין ה,יד)

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (לב,ד)

עיקר תיקון כל אדם הוא על-ידי בחינת תיקון המשפט. כי צריך כל אדם לכלכל דבריו במשפט, הינו שישפוט את עצמו על כל דבר, וכל הפגמים חס-ושלום הם בחינת קלקול המשפט שאינו מתנהג כמשפט התורה, ועיקר קלקולו על ידי חכמות רעות של העולם שהם בחינת פגם המשפט, דהיינו מה שנדמה לכל אחד כאלו השם יתברך אינו מתנהג עמו במשפט היושר והצדק, ומזמין לו נסיונות שאינו יכול לעמוד בהם, כגון חסרון פרנסה וכיוצא. ובאמת צריכין להאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו, ואינו מנסה שום אדם במה שאינו יכול לעמוד בו, אף על פי שלפי שכלו קשה לו לעמוד בענינים אלו שעוברים עליו, אף על פי כן צריך להשליך שכלו וחכמתו, ולהאמין בתמימות כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו, ובודאי הוא צריך לעבור בזה העולם בענינים אלו, שהשם יתברך מתנהג עמו, בעשירות או בעניות, או בהתגברות התאוות והרעיונים וכו', וכמו שאמרו רבותינו ז"ל הלל מחייב העניים, רבי אליעזר בן חרסום מחייב העשירים, יוסף מחייב את הרשעים. נמצא שכמו שהצדיק זוכה על ידי התמימות שלו שמשליך עצמו לכל מיני רפש וטיט בשביל השם יתברך כנ"ל, על ידי זה זוכה לבחינת תיקון המשפט בשרשו, דהיינו להשיג השגת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כמבאר בפנים, כמו כן גם אצל אנשים פשוטים, על ידי שמשליכים כל חכמתם ושכלם ומאמינים בהשם יתברך בתמימות, על ידי זה זוכים לבחינת תיקון המשפט, היינו שאינם מהרהרים אחר משפטיו יתברך, ומתגברים בכל עוז לעמוד בכל מה שעובר עליהם, ולכלכל דבריהם במשפט. כי על ידי התמימות, על ידי זה הצדיק מקשר אותם לדרכי תמימות, ומעלה אותם ממקום שנפלו לשם, על ידי פגם המשפט שנפל לתהומות חס ושלום. ואם אף על פי כן יצרם מתגבר עליהם ביותר צריכים ביותר להתחזק בדרכי התמימות, ולצעוק להשם יתברך מעמקי תהומות, בבחינת ממעמקים קראתיך ה', עד שסוף כל סוף יזכה על ידי זה לצאת ולעלות מעמק נפילתו שנפל וירד עד תהום, והכל בכח וזכות הצדיק הנ"ל.

(אוצר היראה, תמימות ט; על פי: ליקוה"ל, חו"מ, נזיקין ה,י)

עם נבל ולא חכם (לב,ו)

אמר רבינו ז"ל שכל זמן שנשאר להאדם שום שכל עצמו אינו מקורב כלל כמבואר על פסוק(דברים ל"ב) עם נבל ולא חכם – עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו (ליקוטי מוהר"ן א, סימן קכ"ג) שעיקר קבלת התורה היה רק על ידי זה, על ידי שסילקו את חכמתם לגמרי. כי אם היו מעמידים על חכמתם ושכלם לא היו יכולים לקבל את התורה וכו' עיין שם. כי כל השכל של כל העולם, אפילו של היראים והכשרים, כל זמן שלא זכו לשבר תאוות לבם לגמרי לגמרי בבחינה הנ"ל כמו עור המעובד ממש בלי שום שמץ ריח בעלמא כנ"ל, עדיין אין להם שום שכל כלל וכל שכלם הוא רק בבחינת המדמה שהוא כח הגוף, כח הבהמיות. מאחר שלא פשטו את גופם עדיין לגמרי מהבהמיות. וגם המדמה שלהם אינו מבורר עדיין לגמרי כנ"ל. על כן עיקר תיקונם להתקרב להשם יתברך הוא על ידי אמונת חכמים בחינת (שמות י"ד) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, דהיינו להתקרב לצדיקים אמתיים ולהאמין בם ולבטל דעתו נגדם לגמרי כאלו אין לו שום שכל כלל

(ליקוה"ל, אורח חיים, תפילין ה,לה)

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור (לב,ז)

שכחה היא בחינת הסתלקות הדעת, ששם עקר אחיזת הזמן. אבל זכרון הוא בחינת דעת, שעל-ידי-זה נתבטל הזמן. כי אפלו בשכלנו אנו יכולין להבין קצת, שאין שום זמן כלל, כנראה בחוש, שהזמן הולך והומה, והוא עף ופורח כצל עובר, עד שבאמת לפי פריחת המחשבה רואין כמעט בחוש שאין זמן כלל, כי היכן הוא הזמן של כל העולם? ועקר הזמן הוא רק מחמת השכחה, מחמת שעוברים ימים ושנים, וברבות הימים נשכחים הימים הראשונים, ומחמת שכחה נדמה כאלו הוא כבר זמן ארך ונמשך מאד. אבל כשזוכרין היטב מה שנעשה מתחלה עד עכשו, והיום שעבר לפני כמה שנים כאלו הוא עומד עכשו, על-ידי-זה רואין שאין שום זמן כלל, רק שבשכלנו בודאי אי אפשר להבין דבר זה בשלמות, רק איזה התנוצצות והעברה בעלמא. והכלל, שעקר הזמן הוא מחמת שאין לנו שכל, דהינו מחמת השכחה, שהוא בחינת שנה והסתלקות הדעת. וזה שמזהיר הכתוב (דברים לב): "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר", כי כל ימות עולם ושנות דור ודור, שהם בחינת כלל הזמן, צריכים להעלותם ולקשרם לבחינת בינה וזכרון, שהוא בחינת למעלה מהזמן. ועל-כן ראש-השנה, שאז אנו עוסקין בזה, כמבאר בפנים, על-כן נקרא יום הזכרון.

(אוצר היראה, זכרון ח; על פי: ליקוה"ל, או"ח, ראש השנה ה)

כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף (לב,א)

כל הגלויות מכנים בשם גלות מצרים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועקר הגלות הוא מה שהטוב של נשמות ישראל כבוש בגלות תחת יד האמות והסטרא-אחרא, שמזה באין כל התאוות והעברות, רחמנא לצלן, כמו שכתוב "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". ועקר הגאלה היא על-ידי שמשמיעין להטוב הכבוש בגולה את מעלתו, שישמע במקום שהוא שם את דברי הצדיק עד שיתעורר לשוב לשרשו. וזה נעשה על- ידי צדקה, שעל-ידי-זה נעשה אויר נח וזך, עד שעל-ידי-זה שומע הטוב גם מרחוק את כל דבוריו הקדושים של הצדיק האמת. וזה בחינת "כי הנה הסתו עבר" וכו', הינו שנעשה אויר נח וזך, ועל- ידי-זה "וקול התור נשמע בארצנו", הינו קול התיר הגדול, שהוא הצדיק האמת, נשמע על-ידי-זה למרחוק, אפלו בבחינת ארציות וגשמיות ודיוטא התחתונה. ופסוק זה נאמר על גאלת מצרים שהיה בניסן, שאז האויר נח וזך, בחינת "מוציא אסירים בכושרות", בחדש שכשר לצאת בו, כי כבר עברו ימי החרף, שאז מצוי רוח סערה ובלבול האויר. ומחמת שעקר התגלות האמונה, שהוא בחינת יציאת מצרים, הוא על-ידי הצדקה והחסד, שעל-ידי-זה נעשה האויר נח וזך, על-כן פסח הוא בחינת חסד, בחינת אברהם. ועל-כן נותנין מעות חטין קדם פסח, וכן "מצת" ראשי-תבות: צדקה תציל ממות, כמובא במקום אחר; ובתחלת סדר ההגדה מתחילין לומר: כל דכפין ייתי ויכול, שכל זה הוא בחינת חסד וצדקה, שעל-ידי-זה נשמע להטוב במקום שהוא שם את דבורי אמונה של הצדיק האמת, עד שעל-ידי- זה נצול ממות, שהוא הסטרא-אחרא, ושב לשרש קדשתו, שזה עקר הגאלה כנ"ל. ועל-כן אברהם אבינו עליו השלום, שעסק בזה לגלות האמונה הקדושה בעולם, על-כן נקרא איש החסד

(אוצר היראה, פסח-ספירה צח; על פי, ליקוה"ל יו"ד, סימני בהמה וחיה טהורה ד,י)

כי גוי אובד עצות המה (לב,כח)

עיקר תיקון התשובה הוא על ידי שלמות תיקון העצה, כי באמת הכל חפצים ליראה את שמך ומתגעגעים לשוב להשם יתברך, אך אין יודעים עצה שלמה איך לשוב מיני חושך אשר כל אחד נלכד בו כפי בחינתו. ובאמת עיקר תיקון העצה צריכין רק בעבודת ה', כי כל החכמות והעצות של העולם שאינם פועלים על ידי אלו העצות להתקרב להשם יתברך ולזכות לחיים נצחיים, כל אלו העצות אינם עצות כלל. מכל שכן כשמתרחקים על ידי אלו העצות מהשם יתברך רחמנא לצלן. ועל עצות כאלו נאמר: כי גוי אובד עצות המה וכו'. וכתיב: ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה', היינו זאת החכמה ותבונה ועצה שהוא נגד רצון השם יתברך אין נקרא בשם חכמה ועצה כלל. כי מי שיש לו איזה מח בקדקודו ראוי לו שיבין מאליו כי עיקר העצות והתחבולות שצריך לחשוב כל אחד הוא רק איך להנצל משאול תחתיות ומתחתיו. בפרט איך שרואים גודל גנות זה העולם שהוא מלא יגונות וכל ימיו כעס ומכאובות וסופו לעפר ישוב ומה יתרון לו להאדם בכל עמלו. ובודאי היה ראוי לכל החכמים, אפילו לחכמי אומות העולם, שיתקבצו כולם יחד ויחשבו מחשבות וחכמות ותחבולות ועצות אמיתיות מה הוא התכלית של זה העולם, ובשביל מה נברא האדם, ולבלות ימים ושנים על מחשבות ותחבולות אלו כמו שעשה אברהם אבינו וכל האבות הקדושים. בפרט עכשיו שכבר זכינו לקבל התורה הקדושה הכלולה מתרי"ג עצות הקדושות. בודאי ראוי לנו לשום כל חכמתנו ודעתנו, רק לקיים את דברי התורה הקדושה בפשיטות ובתמימות, וזה היא החכמה הגדולה מכל החכמות, וזה עיקר שלמות תיקון העצה האמיתית כשזוכים על ידה לבוא לקיום התורה. ועל כן התחיל דוד המלך עליו השלום ספרו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, כי זה העיקר להתרחק מעצת רשעים בתכלית הריחוק, ולחשוב תמיד רק עצות איך לעבוד את ה' באמת, ולקיים את התורה שנקראת עצה ותושיה, שזה בחינת תרי"ג עטין דאורייתא.

(אוצר היראה, עצה יז; על פי: ליקוה"ל, או"ח, סוכה ז,ב)

ראו כי עתה אני אני הוא ואין אלהים עמדי (לב,לט)

מי שיש לו איזה שכל קצת, יוכל להבין כי אין הזמן כלום, כי העבר אין, והעתיד עדין, וההוה כהרף עין; נמצא שעקר הזמן של האדם הוא רק זו הרגע קלה שהוא עומד בה, כי העבר כבר עבר ואיננו, והעתיד מי יודע אם יהיה ומה יולד בו, ואין לו לעת- עתה רק זו הרגע. ועל-פי דרך זה יוכל כל אחד מכל מקום שהוא, אפלו משאול תחתיות ממש, רחמנא לצלן, לדבק עצמו בהשם יתברך בכל רגע שירצה. וזה בחינת: "ראו עתה כי אני אני הוא" ראו 'עתה' דיקא, כי על-ידי בחינת 'עתה' הנ"ל תוכלו לראות כי אני אני הוא, ותוכלו בכל עת ורגע להתחיל לקשר עצמו ולדבק אל השם יתברך, בבחינת "ובו תדבקון". ודברים כאלו אי אפשר להסביר בפה, מכל-שכן בכתב, רק כל חד כפם מה דמשער בלבה. וצריכין לזהר מאד לקים מקרא שכתוב (ישעיה כו): "לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבר זעם", כי העקר להתחבא עצמו הרגע קלה שהוא בה עכשו ולדלג באותה הרגע על מה שצריך לדלג, להמתיק החרון-אף, שמשם בא בחינת נשיכת עקרב, חס ושלום, שהם המחשבות הטורדות ומבלבלות את האדם בכל עת, כמבאר במקום אחר (עיין יסורין וישועה, אות כח), ולזכות למצא הטוב האמתי שיכולין למצא בכל רגע ורגע. וזה גם-כן בחינת: "כי רגע באפו חיים ברצונו, בערב ילין בכי ולבקר רנה". ואחר-כך מבאר יותר איך שבני- אדם טועין בזה מאד, מה שמעמיקין במחשבותיהם על הזמן הבא והעתיד, כי לא ידע האדם כלל מה ילד יום, בבחינת "ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם וכו', הסתרת פניך הייתי נבהל". על-כן אין עצה ותחבולה, כי אם "אליך ה' אקרא וכו'" להרבות בתחנונים לפני השם יתברך ולהקדים תפלה לצרה, ולבלי להטריד את מחשבתו כלל, רק לשמח בו תמיד, בחינת "ותאזרני שמחה", בחינת "כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו", ולידע היטב כי אין לו לעת עתה אלא זו הרגע שעומד בה, ולקשר עצמו עכשו להשם יתברך.

(אוצר היראה, יראה ועבודה קלט; על פי: ליקוה"ל, חו"מ,  מתנה ה,סג-עא)

וכפר אדמתו עמו (לב,מג)

על ידי קדושת ארץ ישראל זוכין לסליחות עוונות, בחינת וכפר אדמתו עמו – אדמתו דיקא, שעל ידי אדמתו, בחינת ארץ ישראל, אדמת קודש, על ידי זה נתכפר עמו, כי על ידי זה מעוררין רחמי ה' יתברך שיסתכל לדון כל אחד ברחמיו לפי מקומו שיזכור כי אדמה ועפר אנחנו שירדנו למקום מגושם כל כך.

(ליקוה"ל, חושן משפט, ערב ה,לז)

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support