אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל (א,א)

שמעתי בשמו, שהצדיק הגדול בהדבור שהוא מדבר, נכללין בו כל הדבורים הצריכין אל כל ישראל, וכל הדברים שצריך כל אחד מישראל. וזהו (דברים א א): "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". שהדבורים שדבר משה נעשה ממנו דברים אל כל ישראל. כי כל אחד מישראל מצא בו מה שצריך כנזכר לעיל.

(שיחות הר"ן ר"צ)

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה

ופרש רש"י: מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפניו וכו'. כי התוכחה של משה היתה תוכחה של חסד, כמו שכתוב בהתורה תקעו תוכחה (ליקו"מ ב,ח) עיין שם, שאמר משה תוכחתו באופן שלא יעורר חס ושלום על ידי תוכחתו הריח רע של המעשים רעים שעשו ויחליש אותם חס ושלום על ידי זה, רק אדרבא על ידי תוכחתו יחזק אותם, יוסיף ויתן בהם ריח טוב וכו' כמו שכתוב שם. ועל כן הזכיר כל המקומות שהכעיסו לפניו, 'כל המקומות' דייקא. כי בזה הזכיר להם זכות וחסד, כי הוא [משה רבינו] קיים אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, כי הוא זכה לאחוז בכסא הכבוד, בחינת מאחז פני כסא שעל ידי זה היה בבחינת מקומו של עולם. ועל כן ידע שכל אלו המקומות שהכעיסו בהם לפני המקום ברוך הוא, המקומות בעצמן גרמו להם לחטוא, כי עברו במדבר מקום נחש שרף ועקרב וצמאון וכו' שהם מקום תוקף הקליפות והסטרא אחרא כידוע, והיו צריכים ללחום עם קליפות קשות ועצומות שהיו במקומות כאלו, וזה גרם להם שכמה פעמים לא יכלו לעמוד בנסיון ונכשלו במה שנכשלו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק וישב ישראל בשטים וכו' שהמקום גרם להם לחטוא כמו שכתוב בזוהר הקדוש. נמצא שבזה שהזכיר את המקומות דייקא שהכעיסו לפניו, בזה המציא להם זכות בחינת הזכות של ראש השנה, שהוא אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. וכן סובב והולך כל ספר דברים על קוטב זה, להזכיר את ישראל כל מה שהכעיסו לפניו, ואף על פי כן לא יתייאשו עצמן מן הרחמים לעולם. כי רחמיו לא כלים, כאשר ראו בעיניהם: שאף על פי שעשו את העגל, אף על פי כן לא מנע רחמיו מהם, וכן אחר שאר החטאים היטיב עמהם בחסדו עד שהם מוכנים עתה להכנוס לארץ ישראל. על כן ידעו לדורות שבכל מה שיעבור עליהם עד ביאת משיח בכלל, ועל כל אחד ואחד בפרט, יהיה איך שיהיה, לעולם אל יתייאשו עצמן מן הרחמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ואמרו יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. וזה שסיפר [להם משה רבינו] תפילותיו, איך התפלל והתחנן לפני השם יתברך. כמו שכתוב ואתנפל לפני ה' וכו' ואומר וכו', הכל כדי להורות לבני ישראל שיתחזקו בתפילה וצעקה להשם יתברך תמיד, כי רחמיו אינם כלים לעולם.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות ערלה ה"ד)

אלה הדברים אשר דיבר משה

על הפסוק דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים אומר רש"י: כל מקום שנאמר דברי הם דברי תוכחה. כי שם במקרא חושב כל המקומות שהכעיסו למקום: במדבר, בערבה וכו'. כי איתא בדברי רבינו ז"ל שאסור לומר תוכחה, דהיינו להזכיר עוונות ישראל להוכיחם עליהם, כי אם מי שיכול להוכיח כמו משה רבינו ע"ה, שעל ידי תוכחתו נותן בם ריח טוב, בבחינת נרדי נתן ריחו, עזב לא נאמר אלא נתן(1). נמצא שמשה רבינו על ידי תוכחתו שהזכיר עוונות ישראל, על ידי זה דייקא נתן בהם ריח טוב, כי היה יכול להפוך העוונות לזכויות, כי זכה ל'נעשה ונשמע' בשלימות, כי השיג בחינת דברי תורה, שהם בחינת נשמע שעל ידי זה העוונות נתהפכין לזכויות כנ"ל. וזהו שנקראת התוכחה דברי דייקא. וזהו אלה הדברים אשר דבר משה וכו' דברים דייקא בחינת דברי דייקא, בחי דברי תורה. דהיינו בחינת נשמע, שעל ידי זה דייקא היה יכול להוכיח את ישראל ולהזכיר עונותיהם במדבר בערבה וכו', כי על ידי בחינת דברים, בחינת דברי תורה, בחינת נשמע, על ידי זה היה מהפך כל העונות לזכויות. ועל כן הזכיר שם כל עונותיהם, כי כולם נתהפכו לזכויות על ידי בחינת הדברים אשר דיבר משה דהיינו בחינת דברי תורה בחי' נשמע שהשיג, שעל ידי זה כל העוונות נתהפכין לזכיות כנ"ל, שאז דייקא יכולין להוכיח את ישראל כנ"ל. וכן כל הצדיקים שהוכיחו את ישראל נקראת תוכחתם דברי, בחינת דברי קהלת כמו שפירש רש"י שם, כי כולם לא הוכיחו את ישראל כי אם בבחינת התוכחה של משה שהיא בבחינת דברי תורה בחינת נשמע, שעל ידי זה נתהפכין העונות לזכיות, שעל ידי זה דייקא יכולין להוכיח.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, ספר תורה ב)

—————————-

(1) כן מובא במדרש על הפסוק (שיר השירים א,יב) עד שהמלך במסיבו, נרדי נתן ריחו, ואמרו חז"ל: שהפסוק מדבר על חטא העגל, ועדיין, "נתן סירחון" או "עזב ריחו" לא נאמר, כי אם "נתן ריחו", והוא מטעם חיבתו של הבורא לעמו. וכאן מפרשו על תוכחתו של משה רבינו, שידע איך להוכיח – שעל ידי התוכחה יהפוך החטא "עד שהמלך במסיבו" המדבר על החטא, לזכות ויעלה ריח טוב, "נרדי נתן ריחו".

אלה הדברים

בעת הגלות, אזי חוזרין העכו"ם והקלפות לומר שארץ-ישראל וכל ההשפעות התלויות בה הכל שלהם; אדרבא, אפלו מה שבתחלה היתה ארץ- ישראל זמן רב בידינו ורשותנו, אומרים גם-כן שהיה חס-ושלום בגזלה, בבחינת 'לסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה עממין'. ועל-כן בימים שבין המצרים, שהם ימי החרבן והגלות, צריכין לחזר ולכבש הדרך לארץ-ישראל ולהמשיך בחינת "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", וכמו שדרשו רבותינו ז"ל: ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, שכל זה נמשך על-ידי הצדיק הגדול שמחיה בעת פשיטותו על-ידי האוצר-מתנת-חנם, שזה בחינת החסד- חנם שעל-ידו נתקים העולם קדם מתן תורה, שזה עקר הדרך לכבש ארץ- ישראל, עד שאפלו משה רבנו עליו השלום בעת שהתפלל לבוא לארץ- ישראל אמר "ואתחנן אל ה'", הינו לגלות ולהמשיך האוצר-מתנת-חנם הנ"ל, שעל- ידי-זה מחיין את כל העולם, אפלו אנשים פשוטים ממש, שקורין 'פראסטאקיס'. וזה בחינת הבכיה והאבלות שבוכין ומתאבלין בימים הללו, כי גלינו מארצנו ונחרב בית מקדשנו, ששם עקר המחין, ועתה אין לנו שום מח ודעת ואנו אנשים פשוטים ממש, שזה בחינת הבכיה והאבלות, שהוא בחינת הסתלקות המחין; בפרט בתשעה באב שאז עקר החרבן, על-כן אז מסלקין כל המחין, ואין מניחין אפלו טלית ותפלין בבקר, רק בוכין ומתאבלין על החרבן, ואז אנו כלנו כמו עמי הארץ ובורים גמורים, ואין לנו שום חיות רק מבחינת קיום העולם קדם מתן תורה; ולא די לנו שנחרב בית מקדשנו, אף גם הצדיקים אמתיים נסתלקו בעונותינו הרבים, ששקולה מיתתם כפלים כחרבן בית-המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל כל זה צריכין לבכות הרבה לפני השם יתברך בתמימות ובפשיטות, בפרט בימים הללו שבין המצרים, ועל-ידי-זה אנו מעוררין רחמי השם יתברך, שימשיך עלינו גם עתה כח הצדיקים הגדולים שזכו להמשיך האוצר-מתנת-חנם, עד שעל-ידי-זה נזכה לשוב לארצנו ולבנות לנו את בית מקדשנו. וזה כל הענין שקורין פרשת דברים קדם תשעה באב, ואחר-כך קורין פרשת ואתחנן ומפטירין נחמו נחמו וכו', כמבאר בפנים.

(אוצר היראה, בין המצרים ט"ז)

אלה הדברים

פרשת דברים קוראים קודם תשעה באב, כי כל פרשת דברים מדברת מהדרך לארץ ישראל כמבואר היטב שכל תוכחה של משה הוא על שפגמו ישראל בדרך לארץ ישראל, על שלא היו חזקים באמונתם, וכן הולך בכל דברי תוכחתו בכל הפרשה כולה שמוכיח אותם על שגרמו עיכוב בדרך לבא לארץ ישראל, עד שהוכרחו להתמהמה שם ארבעים שנה, וכל זה על ידי חטא העגל והמרגלים שפגמו באמונה כמו שכתוב ובדבר הזה אינכם מאמינים בה', כי עיקר תיקון הדרך לארץ ישראל הוא אמונה שהיא בחינת 'כח מעשיו' דהיינו שמאמינים שהשם יתברך ברא הכל.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות שומר שכר ה"ד)

איכה אשא לבדי (א,יב)

אמרו חז"ל (מדרש איכה) שלשה נתנבאו בלשון 'איכה': משה אמר 'איכה אשא לבדי', ישעיה אמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר 'איכה ישבה בדד'. על פי מה שכתב רבינו (בליקו"מ ב,ה) כי על ידי קלקול המשפט נתרבה הטומאה וכו' עיין שם. וזה כי משה אמר איכה אשא לבדי טרחכם וכו', לענין תיקון המשפט שגם עליו קשה וכבד זה הדבר מאד לברר המשפט וכו', ואחר כך בדורו של ישעיה נתקלקל המשפט מאד, ועל זה צעק איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט, ועל זה צעק ירמיה איכה ישבה בדד, כי עיקר החורבן בא על ידי פגם המשפט שהוא פגם הברית שקשה לתקן מאד מאד, ועיקר התיקון נגמר רק על ידי משיח שנאמר בו ושפט בצדק דלים, וכן בהרבה פסוקים שמדבר מעוצם תיקון המשפט שיהיה על ידי משיח, ואז יתקיים ציון במשפט תפדה, כי עיקר הגאולה יהיה על ידי תיקון המשפט שעל ידי זה עיקר תיקון הברית וכו'.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות דיינים ה"ה)