ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת דברים

ליקוטי הלכות לפרשת דברים

כ״א באייר תשע״ט

לקט הארות וביאורים נפלאים ממעיינו העמוק של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב מלוקטים מספריו הקדושים ומספרי תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, לפרשת השבוע: פרשת דברים (פרשת השבוע)

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל (א,א)

שמעתי בשמו, שהצדיק הגדול בהדבור שהוא מדבר, נכללין בו כל הדבורים הצריכין אל כל ישראל, וכל הדברים שצריך כל אחד מישראל. וזהו (דברים א א): "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". שהדבורים שדבר משה נעשה ממנו דברים אל כל ישראל. כי כל אחד מישראל מצא בו מה שצריך כנזכר לעיל.

(שיחות הר"ן ר"צ)

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה

ופרש רש"י: מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפניו וכו'. כי התוכחה של משה היתה תוכחה של חסד, כמו שכתוב בהתורה תקעו תוכחה (ליקו"מ ב,ח) עיין שם, שאמר משה תוכחתו באופן שלא יעורר חס ושלום על ידי תוכחתו הריח רע של המעשים רעים שעשו ויחליש אותם חס ושלום על ידי זה, רק אדרבא על ידי תוכחתו יחזק אותם, יוסיף ויתן בהם ריח טוב וכו' כמו שכתוב שם. ועל כן הזכיר כל המקומות שהכעיסו לפניו, 'כל המקומות' דייקא. כי בזה הזכיר להם זכות וחסד, כי הוא [משה רבינו] קיים אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, כי הוא זכה לאחוז בכסא הכבוד, בחינת מאחז פני כסא שעל ידי זה היה בבחינת מקומו של עולם. ועל כן ידע שכל אלו המקומות שהכעיסו בהם לפני המקום ברוך הוא, המקומות בעצמן גרמו להם לחטוא, כי עברו במדבר מקום נחש שרף ועקרב וצמאון וכו' שהם מקום תוקף הקליפות והסטרא אחרא כידוע, והיו צריכים ללחום עם קליפות קשות ועצומות שהיו במקומות כאלו, וזה גרם להם שכמה פעמים לא יכלו לעמוד בנסיון ונכשלו במה שנכשלו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק וישב ישראל בשטים וכו' שהמקום גרם להם לחטוא כמו שכתוב בזוהר הקדוש. נמצא שבזה שהזכיר את המקומות דייקא שהכעיסו לפניו, בזה המציא להם זכות בחינת הזכות של ראש השנה, שהוא אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. וכן סובב והולך כל ספר דברים על קוטב זה, להזכיר את ישראל כל מה שהכעיסו לפניו, ואף על פי כן לא יתייאשו עצמן מן הרחמים לעולם. כי רחמיו לא כלים, כאשר ראו בעיניהם: שאף על פי שעשו את העגל, אף על פי כן לא מנע רחמיו מהם, וכן אחר שאר החטאים היטיב עמהם בחסדו עד שהם מוכנים עתה להכנוס לארץ ישראל. על כן ידעו לדורות שבכל מה שיעבור עליהם עד ביאת משיח בכלל, ועל כל אחד ואחד בפרט, יהיה איך שיהיה, לעולם אל יתייאשו עצמן מן הרחמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ואמרויפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. וזה שסיפר [להם משה רבינו] תפילותיו, איך התפלל והתחנן לפני השם יתברך. כמו שכתוב ואתנפל לפני ה' וכו' ואומר וכו', הכל כדי להורות לבני ישראל שיתחזקו בתפילה וצעקה להשם יתברך תמיד, כי רחמיו אינם כלים לעולם.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות ערלה ה"ד)

אלה הדברים אשר דיבר משה

על הפסוק דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים אומר רש"י: כל מקום שנאמר 'דברי' הם דברי תוכחה. כי שם במקרא חושב כל המקומות שהכעיסו למקום: במדבר, בערבה וכו'. כי איתא בדברי רבינו ז"ל שאסור לומר תוכחה, דהיינו להזכיר עוונות ישראל להוכיחם עליהם, כי אם מי שיכול להוכיח כמו משה רבינו ע"ה, שעל ידי תוכחתו נותן בם ריח טוב, בבחינת נרדי נתן ריחו, עזב לא נאמר אלא נתן1. נמצא שמשה רבינו על ידי תוכחתו שהזכיר עוונות ישראל, על ידי זה דייקא נתן בהם ריח טוב, כי היה יכול להפוך העוונות לזכויות, כי זכה ל'נעשה ונשמע' בשלימות, כי השיג בחינת דברי תורה, שהם בחינת נשמע שעל ידי זה העוונות נתהפכין לזכויות כנ"ל. וזהו שנקראת התוכחה דברי דייקא. וזהו אלה הדברים אשר דבר משה וכו' דברים דייקא בחינת דברי דייקא, בחי דברי תורה. דהיינו בחינת נשמע, שעל ידי זה דייקא היה יכול להוכיח את ישראל ולהזכיר עונותיהם במדבר בערבה וכו', כי על ידי בחינת דברים, בחינת דברי תורה, בחינת נשמע, על ידי זה היה מהפך כל העונות לזכויות. ועל כן הזכיר שם כל עונותיהם, כי כולם נתהפכו לזכויות על ידי בחינת הדברים אשר דיבר משה דהיינו בחינת דברי תורה בחי' נשמע שהשיג, שעל ידי זה כל העוונות נתהפכין לזכיות כנ"ל, שאז דייקא יכולין להוכיח את ישראל כנ"ל. וכן כל הצדיקים שהוכיחו את ישראל נקראת תוכחתם דברי, בחינת דברי קהלת כמו שפירש רש"י שם, כי כולם לא הוכיחו את ישראל כי אם בבחינת התוכחה של משה שהיא בבחינת דברי תורה בחינת נשמע, שעל ידי זה נתהפכין העונות לזכיות, שעל ידי זה דייקא יכולין להוכיח.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, ספר תורה ב)

—————————-

1 כן מובא במדרש על הפסוק (שיר השירים א,יב) עד שהמלך במסיבו, נרדי נתן ריחו, ואמרו חז"ל: שהפסוק מדבר על חטא העגל, ועדיין, "נתן סירחון" או "עזב ריחו" לא נאמר, כי אם "נתן ריחו", והוא מטעם חיבתו של הבורא לעמו. וכאן מפרשו על תוכחתו של משה רבינו, שידע איך להוכיח – שעל ידי התוכחה יהפוך החטא "עד שהמלך במסיבו" המדבר על החטא, לזכות ויעלה ריח טוב, "נרדי נתן ריחו".

אלה הדברים אשר דיבר משה

עיקר התוכחה צריכה להיות בבחינת השיר של חסד, דהיינו להטות כלפי חסד שהוא בחינת אזמרה לאלהי בעודי הנאמר בדברי רבינו ז"ל (ליקו"מ א,רפ"ב) עיין שם כל הענין, שצריך האדם למצוא בעצמו איזה זכות ונקודה טובה, וכן בחבירו, בחינת ועוד מעט ואין רשע וכו', שעל ידי זה הוא נכנס באמת בכף זכות ויכול לזכות לתשובה. על כן כל מי שרוצה להוכיח, אפילו את עצמו, צריך לדקדק מאד שלא יפיל את עצמו ח"ו יותר על ידי תוכחתו, שלא יחליש את דעתו ונשמתו על ידי שיזכור רק את מעשיו הרעים עד שיוכל ליפול לגמרי ח"ו. על כן צריך לדקדק להטות כלפי חסד, לחפש למצוא בעצמו על כל פנים איזה נקודות טובות, והתוכחה תהיה בדרך חסד, לחזק את עצמו בהשם יתברך ולבטוח ברחמיו העצומים שיש אצלו חסד כזה, שגם כל מעשיו הרעים יכולין להתהפך לזכויות, אפילו אם הרבה לפשוע מאד מאד ימים ושנים הרבה, אף על פי כן חסדי ה' כי לא תמנו ולא כלו רחמיו לעולם, כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות וכו'. והכלל שעיקר התוכחה תהיה באופן שיחזק את עצמו שיזכה להתעורר להשם יתברך להתחיל מעתה להתקרב אליו יתברך ולא שיקלקל ח"ו יותר על ידי תוכחתו, שיפול ח"ו יותר, שזה נמשך מחמת שנחלשת נשמתו וכו' ותוכחה כזאת אין זוכין כי אם על ידי צדיקי הדור שהם בבחינת משה שזוכין לבחינת שיר של חסד.

(ליקוה"ל, או"ח, הלכות ציצית ה,ז)

 אלה הדברים

בעת הגלות, אזי חוזרין העכו"ם והקליפות לומר שארץ-ישראל וכל ההשפעות התלויות בה הכל שלהם; אדרבא, אפילו מה שבתחילה היתה ארץ-ישראל זמן רב בידינו ורשותנו, אומרים גם-כן שהיה חס-ושלום בגזילה, בבחינת 'לסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה עממין'. ועל-כן בימים שבין המצרים, שהם ימי החורבן והגלות, צריכין לחזור ולכבוש הדרך לארץ-ישראל ולהמשיך בחינת "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", וכמו שדרשו רבותינו ז"ל: 'ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו', שכל זה נמשך על-ידי הצדיק הגדול שמחיה בעת פשיטותו על-ידי האוצר-מתנת-חנם, שזה בחינת החסד-חנם שעל-ידו נתקיים העולם קודם מתן תורה, שזה עיקר הדרך לכבוש ארץ-ישראל, עד שאפילו משה רבנו עליו השלום בעת שהתפלל לבוא לארץ-ישראל אמר "ואתחנן אל ה'", היינו לגלות ולהמשיך האוצר-מתנת-חנם הנ"ל, שעל-ידי-זה מחיין את כל העולם, אפילו אנשים פשוטים ממש, שקורין 'פראסטאקיס'. וזה בחינת הבכיה והאבלות שבוכין ומתאבלין בימים הללו, כי גלינו מארצנו ונחרב בית מקדשנו, ששם עיקר המוחין, ועתה אין לנו שום מוח ודעת ואנו אנשים פשוטים ממש, שזה בחינת הבכיה והאבלות, שהוא בחינת הסתלקות המוחין; בפרט בתשעה באב שאז עיקר החורבן, על-כן אז מסלקין כל המוחין, ואין מניחין אפילו טלית ותפלין בבקר, רק בוכים ומתאבלים על החורבן, ואז אנו כולנו כמו עמי הארץ ובורים גמורים, ואין לנו שום חיות רק מבחינת קיום העולם קודם מתן תורה; ולא די לנו שנחרב בית מקדשנו, אף גם הצדיקים האמיתיים נסתלקו בעונותינו הרבים, ששקולה מיתתם כפליים כחורבן בית-המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל כל זה צריכין לבכות הרבה לפני השם יתברך בתמימות ובפשיטות, בפרט בימים הללו שבין המצרים, ועל-ידי-זה אנו מעוררים רחמי השם יתברך, שימשיך עלינו גם עתה כח הצדיקים הגדולים שזכו להמשיך האוצר-מתנת-חנם, עד שעל-ידי-זה נזכה לשוב לארצנו ולבנות לנו את בית מקדשנו. וזה כל הענין שקורין פרשת דברים קודם תשעה באב, ואחר-כך קורין פרשת ואתחנן ומפטירין נחמו נחמו וכו', כמבואר בפנים.

(אוצר היראה, בין המצרים ט"ז)

אלה הדברים

פרשת דברים קוראים קודם תשעה באב, כי כל פרשת דברים מדברת מהדרך לארץ ישראל כמבואר היטב שכל תוכחה של משה הוא על שפגמו ישראל בדרך לארץ ישראל, על שלא היו חזקים באמונתם, וכן הולך בכל דברי תוכחתו בכל הפרשה כולה שמוכיח אותם על שגרמו עיכוב בדרך לבא לארץ ישראל, עד שהוכרחו להתמהמה שם ארבעים שנה, וכל זה על ידי חטא העגל והמרגלים שפגמו באמונה כמו שכתוב ובדבר הזה אינכם מאמינים בה', כי עיקר תיקון הדרך לארץ ישראל הוא אמונה שהיא בחינת 'כח מעשיו' דהיינו שמאמינים שהשם יתברך ברא הכל.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות שומר שכר ה"ד)

ויהי בארבעים שנה (א,ג)

פירש רש"י: מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה.

מובא בזוהר הקדוש ברעיא מהימנא על משה רבינו עליו השלום: ובגין דהוית חשיב בחייך דאילו הוה אפשר לך הוית מהדר כלא עלמא תחות קודש אבריך הוא וכו' עיין שם [=ומשום שהיית חושב כל ימיך שאילו היה באפשרותך היית מחזיר העולם כולו לאמונה בה' יתברך]. מבואר שם גודל מעלת משה, שבשביל שהיה חושב כל ימיו שאילו היה אפשר לו היה מחזיר כל העולם לה' יתברך. נמצא, שאפילו משה רבינו עליו השלום, עיקר מצות תוכחה היה מקיים על ידי הרצון שהיה כוסף תמיד להחזיר על העולם למוטב, ועל ידי זה זכה למה שזכה. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל שאין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, שכן משה לא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכן יעקב אבינו. הינו כי עיקר התוכחה הוא על ידי הרצון. ועל כן עיקר התוכחה הוא רק סמוך למיתה, שאז מתחילים להכלל ברצון, ואז מאיר בו הרצון ביותר, מחמת שהוא סמוך להסתלקות, כי ההסתלקות של הצדיק הוא שיהיה נסתלק ונכלל בבחינת רצון כמו משה רבינו עליו השלום, שנכלל בשעת מיתתו ברעוא דרעוין [=רצון שברצונות]. ומחמת שסמוך למיתתו מתחיל להאיר בו בחינת הרצון, על כן אז דייקא יכול להוכיחם. כי עיקר הערבות, מה שכל אחד ערב בעד חברו וצריך להוכיח את חבירו – ובאמת מי יכול להוכיח את חברו, כי אינו יודע מה שחסר לחברו, וגם מי יודע אם ישמע לו חברו, ואפילו אם ישמע, מי יודע אם יוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר ולשוב אליו יתברך – על כן עיקר קיום מצוה זאת הוא על-ידי הרצון, שיהיה רצוננו חזק מאד לראות בטובת חברינו ובטובת כל ישראל טובה אמיתית ונצחית, שיזכו כולם לשוב אליו יתברך באמת. וכמו שהאדם בעצמו בוודאי ראוי לו שלא ירצה שום רצון אחר רק לזכות להתקרב אליו יתברך, שרק זה הוא טובה והצלחה אמתית, וחוץ מזה הכל הבל, כמו כן מחויב כל-אחד לאהוב את חברו וכל ישראל כנפשו, ולהתגעגע ולכסוף שיזכו כל ישראל להתקרב אליו יתברך, ובתוך כך אם אפשר לו לקיים מצוה זאת של תוכחה בפשיטות, לדבר עם חברו ביראת שמים, בודאי מה טוב ומה נעים, כי כל אחד מחויב לדבר עם חברו ביראת שמים, אבל העיקר הוא הרצון כנ"ל.

(אוצר היראה, תוכחה ז; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, הלכות ערב ג,לא)

איכה אשא לבדי (א,יב)

אמרו חז"ל (מדרש איכה) שלשה נתנבאו בלשון 'איכה': משה אמר 'איכה אשא לבדי', ישעיה אמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר 'איכה ישבה בדד'. על פי מה שכתב רבינו (בליקו"מ ב,ה) כי על ידי קלקול המשפט נתרבה הטומאה וכו' עיין שם. וזה כי משה אמר איכה אשא לבדי טרחכם וכו', לענין תיקון המשפט שגם עליו קשה וכבד זה הדבר מאד לברר המשפט וכו', ואחר כך בדורו של ישעיה נתקלקל המשפט מאד, ועל זה צעק איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט, ועל זה צעק ירמיה איכה ישבה בדד, כי עיקר החורבן בא על ידי פגם המשפט שהוא פגם הברית שקשה לתקן מאד מאד, ועיקר התיקון נגמר רק על ידי משיח שנאמר בו ושפט בצדק דלים, וכן בהרבה פסוקים שמדבר מעוצם תיקון המשפט שיהיה על ידי משיח, ואז יתקיים ציון במשפט תפדה, כי עיקר הגאולה יהיה על ידי תיקון המשפט שעל ידי זה עיקר תיקון הברית וכו'.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות דיינים ה"ה)

איכה אשא לבדי (א,יב)

הצדיק עוסק בכל עת לתקן נפשות ישראל ולהמתיק מעליהם כל הדינים ולהצילם מכל מיני צרות ויסורים, וזה על ידי שמבטל את עצמו אל השם יתברך בכל עת בתכלית הביטול, ואחר כך כשחוזר מהביטול (כי הבטול צריך להיות בבחינת רצוא ושוב), אז על ידי אור הרשימה שנשאר אצלו מהביטול, על ידי זה ממשיך תורה, ובזה ממתיק כל הדינים ומבטל כל היסורים. אך לפעמים הדין גובר כל כך חס ושלום עד שהצדיק אינו יכול לבטל הדין על ידי הביטול של בחינת רצוא ושוב, רק מוכרח לבטל עצמו בביטול גמור כזה עד שנסתלק לגמרי חס ושלום. וזה בחינת כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ואז צריכים העולם להתעורר בתשובה מאד ולהסתכל על עצמם היכן הם בעולם, מה שגרמו בעוונותיהם עד שנסתלק הצדיק בשבילם. כי אז הכל תלוי בהדור שנשאר אחריו, שצריכים לשים על לב מאד הסתלקות הצדיק, ולהתעורר בתשובה שלמה על ידי זה. ואז זוכים להמשיך אור מהרשימה שנשאר מהצדיק. כי כל צדיק וצדיק כשנסתלק מן העולם, בודאי משאיר בעולם איזה רשימה טובה על ידי תורתו ומעשיו הטובים. ואז עיקר ההמתקה [היא] על ידי הדור יתום שנשארו אחריו, שכשמתעוררים בתשובה אזי ממשיכים אור גדול מהרשימו שלו, שעל ידי זה נמתקים ומתבטלים כל הדינים שבעולם. כי מחמת שהצדיק נסתלק למעלה והוא עכשיו בתכלית הביטול הגמור אל אור האין סוף, על כן נמשך משם בכל פעם אור גדול ונפלא להרשימו שלו שנשאר בעולם הזה. אבל צריכים לזה על כל פנים איזה התעוררות מלמטה על ידי מעשי הדור הטובים, בכדי שיזכו להמשיך על ידי זה אור הרשימו של הצדיק שמאיר עתה לאחר הסתלקותו באור גדול ונפלא מאד, מחמת שהצדיק הוא עכשיו בתכלית הביטול בשלמות. כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ומה שאינם יכולים לגמור בחייהם, הם גומרים לאחר הסתלקותם דייקא. ומזה נמשך מה שלא היו ישראל יכולים לכבוש ארץ ישראל ולהכנס לשם עד אחר הסתלקות משה, ואז כבש יהושע את הארץ והכל בכוחו של רבו משה. וכן מה שדוד המלך עליו השלום רצה לבנות הבית המקדש, ואמר לו השם יתברךוהיה כי ימלאו ימיך וכו', כי תיקון גדול כזה של בנין בית המקדש שבו עיקר השגת התורה ושם הוא תכלית הביטול אל השם יתברך ובו תלוי תיקון כל העולמות. על כן לא היה אפשר לגמור התיקון עד אחר הסתלקות דוד והכל בזכותו של דוד. ועל כן באמת נקרא הבית המקדש על שם דוד כמו שכתוב ראה ביתך דוד.

(אוצר היראה, צדיק עה; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, הלכות תפלת ערבית ד,כ-כא)

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support