ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת בשלח

ליקוטי הלכות לפרשת בשלח

ל׳ בניסן תשע״ט

לקט הארות וביאורים נפלאים ממעיינו העמוק של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב מלוקטים מספריו הקדושים ומספרי תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, לפרשת השבוע: פרשת בשלח

ויקח משה את עצמות יוסף (יג,יט)

זה הצדיק שעסק כל ימיו בתורה בקדשה כזאת, עד שזכה על ידי עסק התורה שלו לעורר ולהאיר שרשי נשמות ישראל, שעל ידי זה רבים השיב מעון והגדיל כבוד השם יתברך. זה הצדיק אפלו כשנסתלק עדין עוסק בזה להחזיר כל העולם למוטב, על ידי שימשיך על כל אחד הארה משרש נשמתו שבתורה, כי כל התורה שהוא כלל נשמות ישראל כלולה בנפש זה הצדיק. וידוע כי הארת נפש הצדיק נשארת על קברו הקדוש ומאירה בכל עולם העשיה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל. ועל כן כשבאים על קברו ומתעוררים שם לשוב להשם יתברך, אזי ממשיכין על עצמן הארה משרש נשמתו שבתורה. כי שם בנפש זה הצדיק כלולים כל נפשות ישראל ששרשם בהתורה, ועל ידי זה יכול לחזר למוטב. וזה סוד שני הארונות שהיו מהלכין במדבר ארונו של יוסף וארון העדות זה אצל זה, כי שניהם אחד וזה תלוי בזה. ועל כן חזקיהו המלך שעסק בזה בכל ימיו כי למד ולמד שזה בחינה הנ"ל, על כן נאמר בו וכבוד עשו לו במותו ודרשו רבותינו ז"ל שהושיבו ישיבה על קברו והניחו ספר תורה על מטתו. כי שרש התורה כלולה בנפשו על ידי שעסק בזה כל ימיו. וכל קיום ישיבות ובתי מדרשות לעסק בתורה הכל בנוי ומיסד על קברו, כי משם מאיר הארת שרשי נשמות שבתורה שעסק בזה כל ימיו.

אוצר היראה, צדיק לח; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, בציעת הפת ה,ל-לא

ויצעקו בני ישראל אל ה' (יד,י)

עיקר היסורין והצרות, רחמנא לצלן, הוא מחמת שהתגברו ההבלים רעים שנעשו מכיסופין רעים, שעל ידי זה נצטיירו אותיות התורה המנהיגים העולם ללא טוב, חס ושלום, ומזה באין כל הצרות, חס ושלום. ועל כן עיקר התקנה לזה הוא רק: ויצעקו אל ה', וכמאמר רבותינו ז"ל: יפה צעקה לאדם וכו', כי מאחר שהוא בצרה, חס ושלום, שהוא מורה שכבר התגברו ההבלים רעים על ההבלים טובים, חס ושלום, על כן אין די בתפילה בקול פשוט לבד, רק צריך לצעוק בקול גדול וחזק להשם יתברך, כדי להגביר ההבל דקדושה על ההבלים רעים, כדי שיחזור ויתנהג עמו לטובה ועל ידי זה יצא מהצרה, בחינת ויצעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יצילם. ואז צריך להודות לה', בחינת "יודו לה' חסדו" דייקא, בחינת חסד ואהבה וכיסופין נפלאים להשם יתברך, שזה עיקר הדבקות להשם יתברך, ועל זה נוסדו כל השירות וההודאות. וזה: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו" וכו', כי על ידי החסד הזה, שהוא בחינת רצונות וכיסופין טובים, על  ידי זה נעשים כל הנפלאות שבעולם על ידי שמצטיירים האותיות לטוב על ידי זה.

אוצר היראה, יסורים וישועה ז; ע"פ: ליקוה"ל, אורח חיים, הודאה ה,א

ויצעקו בני ישראל אל ה' (יד,י)

כל הצעקות וזעקות שצריכים לצעוק בעת הצרה, רחמנא לצלן, הכל הוא לזכות שיאיר עליו הדעת למצוא ההרחבות גם בתוך הצרה, עד שיוכל לשמח נפשו כל כך, עד שיהפוך היגון ואנחה עצמו לשמחה, שעל ידי זה עקר הכנעת הסטרא-אחרא והיכלי התמורות, שהם בחינת עצבות ויגון ואנחה, וזוכים לברר הקדושה שהייתה בגלות ביניהם, שעל- ידי זה דייקא יוצאים מן הצרה והגלות.

אוצר היראה, יסורים וישועה ח; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, הודאה ו,יב-יג

ויאמינו בה' ובמשה עבדו (יד,לא)

עיקר כל הנסים והנפלאות והתגלות אלקות שהיה על ידי משה רבנו, עליו השלום, וכן כל ההשגות הגדולות והנפלאות שגלו לנו שאר הצדיקי אמת, הכל הוא רק כדי לחזק אותנו באמונה שלמה, שזה תכלית כל ההשגות והידיעות, בחינת: 'תכלית הידיעה אשר לא נדע' כנ"ל. וזה שכתוב אחר כל הנסים והנפלאות שעשה משה ביציאת מצרים, שהיה אז התגלות אלקות באור נפלא וגדול מאד כידוע, ואחר כך: וענן ה' הולך לפניהם יומם וכו', ועמוד אש לילה, ואחר כך היה קריעת ים סוף בנפלאות גדולות ובהתגלות אלקות גדול מאד, עד שראתה שפחה על הים וכו' כמאמר רבותינו ז"ל. אחר כל זה כתיב: וירא ישראל את היד הגדולה וכו', ויאמינו בה' ראה והבן והבט, כי אחר כל ההשגות והידיעות והמופתים, עדין צריכים לאמונה, כי כל הנ"ל לא היה אלא בשביל חיזוק האמונה, כל חד כפום מה דמשער בלִבֵּה, כי לעולם צריכין להתחזק באמונה ולהאמין בהשם יתברך ובהצדיקי אמת בפשיטות בלי שום חכמות, כי העקר הוא האמונה הפשוטה כנ"ל.

אוצר היראה, אמונה פב

אז ישיר משה (טו, א)

(ע"פ מעשה מאבידת בת מלך, סיפורי מעשיות מעשה א)

[ואמרו חז"ל:] 'שר' לא נאמר, אלא 'ישיר', מכאן שעתיד משה לשיר לעתיד לבא. כי אף-על-פי שאמרו אז שירה עדין לא זכו להמשיך כל העשרה מיני נגינה בשלמות, לגמור רפואת הבת מלך בשלמות, רק שהמשיכו קדשה והארה מעשרה מיני נגינה שמשם זכו לשירת הים, אבל עיקר השיר בשלמות יהיה רק לעתיד כשיבוא משיח שהוא משה בעצמו, כי מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א, ט) כידוע, בחינת אז ישיר משה. 'אז' דייקא ישיר משה בשלמות כל העשרה מיני נגינה, שאז יגמור רפואתה של הבת מלך שהוא בחינת השכינה וכנסת ישראל, כי אז יתער שיר חדש בחינת מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, שהוא בחינת שיר של נפלאות, שיר פשוט, כפול, משולש ומרובע שיתער לעתיד. ועל – כן סיימו, "ה' ימלוך לעולם ועד", לשון עתיד; כי התגלות מלכותו, שזהו בחינת רפואת הבת מלך, שהיא מלכות דקדושה תהיה לעתיד שתתגלה מלכותו לעין כל בחינת והיה ה' למלך על כל הארץ. ואז יהיה השמחה והחדוה בשלמות בכל העולמות על-ידי שיתעוררו כל העשרה מיני נגינה שהם בחינת שמחה כנ"ל. וזה בחינת (תהלים צז, א) ה' מלך תגל הארץ, בחינת ישמחו השמים ותגל הארץ, ויאמרו בגויים ה' מלך. ואז יתקיים זמרו אלקים זמרו זמרו למלכנו זמרו כי מלך כל הארץ אלקים וכו', כי עיקר התגלות מלכותו יתברך בחינת רפואת הבת מלך הנ"ל הוא על-ידי זמרה ונגינה בחינת עשרה מיני נגינה הנ"ל, בחינת הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש וכו'. וכן הרבה פסוקים שמבואר בהם התגלות מלכותו יתברך על-ידי שיר וניגון וזמרה, שכל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה, שהם רפואת הבת מלך, שהוא בחינת התגלות מלכות דקדושה, דהינו לידע כי לה' המלוכה:

הלכות תולעים הלכה ד

ויצעקו בני ישראל (יד,י)

כי ידוע ומפורסם שעיקר גלות מצרים היה על פגם הברית, שהוצרכו שבעים נפש של בית יעקב להתנסות ולהצטרף בגלות מצרים, שהיא בחינת גלות של שבעים אמות, כי גלות מצרים כולל כל הגלויות של כל השבעים אומות, (כמובא במדרש שכל הגלויות מכונים בשם מצרים וכו',) כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה. כי מצרים הם ערות הארץ שטופי זימה, הינו כי הם בחינת הגלות הכולל כל שבעים אמות, הינו בחינת התאוה הכללית הנ"ל, שהיא תאוות ניאוף שהמצרים היו משוקעים בה ביותר. נמצא, כששבעים נפשות של בית יעקב באו בגלות מצרים, זה בחינת גלות הנ"ל, דהיינו גלות של כל נפש מישראל שצריכה לבא בגלות של שבעים אמות, הינו בתאווה הכללית הנ"ל שהיא בחינת גלות מצרים שהיו שטופי זימה ובשביל זה גלות מצרים כולל כל הגלויות מחמת שהיו משוקעים ביותר בתאווה הכללית הנ"ל של שבעים אמות, שזהו עיקר הגלות כנ"ל, ועל-כן גלות מצרים ויציאת מצרים הן בכל אדם ובכל זמן, כי כל אחד מוכרח להתנסות בתאווה הכללית הנ"ל, שהיא בחינת גלות מצרים וכפי מה שזוכה לשבר התאווה הכללית ולצאת מן הגלות של התאווה הכללית של שבעים אמות, זה בחינת יציאת מצרים. וכשהנפש של ישראל באה בגלות הנ"ל היא רואמת [=צועקת] שבעים קלין [=קולות], כמו היולדת קודם הלדה. וזה בחינת ויצעקו בני ישראל אל ה' וישמע ה' את קולנו וכו', הנאמר בגלות מצרים שהיא בחינת גלות הנ"ל, היינו בחינת הקלין הנ"ל שצועקת הנפש כשהיא באה בגלות הנ"ל.

הלכות פסח הלכה ה

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה (יד,כב)

וזה בחינת קריעת ים סוף, בחינת: ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, הינו כשהמים הזידונים, שהם בחינת ההרהורים רעים וכו', שהם נקראים מצולות ים ממש, מתגברים חס ושלום, ואין מקום לברוח לא לפנים ולא לאחור ולא לשום צד – ממש כמו שהיה אז בשעת קריעת ים סוף, שהים היה סוער לפניהם, והמצרים מאחוריהם היו ומצדדיהם היו חיות רעות ונחשים ועקרבים – שאז נפש הישראלי בצרה ובמצוקה גדולה, אזי אין תקנה כי אם לצעוק אל השם יתברך, ואזי השם יתברך שולח לו התחזקות גדול בלבו ודעתו לבלי להסתכל לאחוריו כלל על המחשבות המבלבלות, שהם בחינת מצולות ים הנ"ל, רק יזדרז כגבור לרוץ אורח לעבור על כל המחשבות והבלבולים וכו' ולילך בדרך הקדושה, שהוא עוסק בה בתורה ותפלה וכו', וזה בחינת: דבר אל בני ישראל ויסעו, שילכו לדרכם ויקפצו לתוך הים, ולא יחשבו ולא יסתכלו לאחוריהם כלל. וכן עשו, שנכנסו בים עד חטמם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו שלא הסתכלו כלל על המים הזידונים השוטפים, רק הלכו לבטח דרכם ועסקו בעבודתם בתורה ותפילה בתוך התגברות שאון גלי הים, שהם המחשבות והבלבולים, ולא הסתכלו לאחוריהם כלל, רק עשו את שלהם ואז, כשראה השם יתברך חוזק לבבם, שאינם מניחים עבודתם בגלל שום בלבול שבעולם אף על פי שכבר נכנסו במים עד חטמם, אזי חמל עליהם השם יתברך ובקע הים מפניהם, ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, כי כן הדבר: כשמתחזקים בהתחזקות גדול לילך לדרכו בתפלתו ועבודתו ולבלי להביט לאחריו כלל, אזי פתאום הם מתבטלים ממילא לגמרי ממש, כמו הים שנתבטל לפני ישראל ונתהפך ליבשה.

עצות ישרות, ע"פ הלכות שילוח הקן הלכה ד

עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (טו,ב)

עיקר התשובה תלויה בתורה, הינו כשלומד תורה ומתיגע בה עד שזוכה להבין דבר מתוך דבר ולחדש בה לשם שמים זהו תשובה גמורה, ואז מחזיר ומקשר כל האותיות והצרופים שבחלקו מכלליות העולמות אל שרשן ואל מקומן ומשיב אותם כלם מכל המקומות שנדחו ונתפזרו לשם ונעשה בריה חדשה ואז הדעת מישב. וזוכה לעורר רחמים אצלו יתברך עד שזוכה שהשם יתברך בעצמו יתפלל עליו, דהינו שהשם יתברך יעורר ברחמיו הפשוטים את רחמיו המרבים והגדולים ואז יהיה לו ישועה גדולה בשלמות. (קיצור ליקוטי מוהר"ן, קה)

[וזהו עזי וזמרת יה, כי] אין עוז אלא תורה, שעל ידי זה זוכין לתשובה ולדעת, שעל-ידי-זה מעוררים רחמים אצלו יתברך, עד שהוא בעצמו כביכול מתפלל עלינו. וזהו וזמרת י-ה, זמרת י-ה דיקא, הינו תפלת ה'. אז, ויהי לי לישועה ודאי. כי על-ידי זמרת י-ה, שהוא תפלת ה', שמתפלל ברחמיו הפשוטים לעורר רחמיו הגדולים, אז בודאי יקבל ישועה שלמה כנ"ל. כי רחמיו הגדולים אינם נפסקים לעולם, וכשהשם יתברך ירחם עלינו באלו הרחמים, בודאי אין שום עוון ופגם שיהיה חוצץ בפני אלו הרחמים הגדולים, ובודאי יהיה לנו ישועה בשלמות.

ליקוטי מוהר"ן ח"א קה

עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (טו,ב)

'עזי' זה בחינת התורה, בחינת ה' עוז לעמו יתן. 'וזמרת יה' זה בחינת תפלה, הינו כשאזכה לחבר תורה ותפלה, דהיינו לעשות מהתורה תפלה אז בודאי "ויהי לי לישועה", כי בודאי יהיה לי ישועה שלמה, כי עיקר שלימות התפילה בתכלית הוא כשעושין מתורה תפילה, כמו שאמר אדמו"ר ז"ל (ליקו"מ ב,כה).

הלכות ראש חדש הלכה ה

ויבואו מרתה (טו,כג)

צריכין לידע ולהאמין שה' יתברך שולח המרירות ברחמנות ומשליך כל חטאתיו אחר גוו ואינו שולח לו מרירות כפי עוונותיו רק כפי יכלתו. וזה שתכף אחר קריעת ים סוף כתיב, ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וכו' שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. כי זה עיקר הנסיון לכל אדם המתחיל להתקרב, שצריכין לסבול המרירות שעובר עליו. וזהו, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וכבר נתקשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק זה, אך על פי הנ"ל מבואר היטב, כי מבטיחם הבטחה גדולה הנ"ל, היינו אף על פי שלפי מעשיהם מקודם היה ראוי שיבוא עליהם כל המחלה אשר במצרים חס ושלום, כי הלא אי אפשר להתרפאות כי אם על ידי מרירות כנ"ל, אך הקדוש-ברוך- הוא מבטיחם שבחסדו יחוס עליהם ולא ישום עליהם כל המחלה אשר במצרים, כי אם כן לא היו יכולים לסבול והיו לאחר יאוש, רק שיהיה מקל עליהם בכל מה דאפשר ולא ישלח להם כי אם כפי יכלתם. וזהו כי אני ה' רופאך. היינו שאני ה', שאני רחמן גדול, עוסק ברפואתך, ועל כן בודאי לא אשלח עליך מרירות כפי מעשיך, שהוא בחינת כל המחלה אשר שמתי במצרים, רק ארפא אותך ברחמים במעט מרירות כפי יכלתך באפן שתסבול ותתרפא, וזהו כי אני ה' רופאך, ובודאי ארפא אותך כראוי.

ליקוטי הלכות, אורח חיים, בציעת הפת א,יח

כי אני ה' רופאך (טו,כו)

כי זה עיקר הנסיון לכל אדם המתחיל להתקרב: שצריכים לסבול המרירות שעובר עליו וכנ"ל. וזהו, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וכבר נתקשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק זה, אך על-פי הנ"ל מבואר היטב כי מבטיחם הבטחה גדולה הנ"ל, הינו אף-על-פי שלפי מעשיהם מקדם היה ראוי שיבוא עליהם כל המחלה אשר במצרים חס ושלום, כי הלא אי אפשר להתרפאות כי אם על-ידי מרירות כנ"ל, אך הקדוש-ברוך-הוא מבטיחם שבחסדו יחוס עליהם ולא ישום עליהם כל המחלה אשר במצרים. כי אם כן לא היו יכלים לסבול והיו לאחר יאוש. רק שיהיה מקל עליהם בכל מה דאפשר ולא ישלח להם כי אם כפי יכלתם. וזהו 'כי אני ה' רופאך'. הינו שאני ה', שאני רחמן גדול, עוסק ברפואתך. ועל-כן בודאי לא אשלח עליך מרירות כפי מעשיך, שהוא בחינת כל המחלה אשר שמתי במצרים, רק ארפא אותך ברחמים במעט מרירות כפי יכולתך באפן שתסבול ותתרפא. וזהו כי אני ה' רופאך ובודאי ארפא אותך כראוי.

הלכות נטילת ידים לסעודה הלכה ו

ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש (יז,יב)

דרשו רבותינו זכרונם לברכה, כי משה העמיד את החמה במלחמת עמלק. כי עמלק היה כופר גדול כמובא במקום אחר, ועל-כן הכניעו על-ידי שגילה תוקף האמונה עד שהעמיד החמה ונתגלה שגם בתוך הצמצום נמצא ה' יתברך, בבחינת ויהי ידיו אמונה עד בא השמשעד בא השמש דייקא, שגילה תוקף [=חוזק, עוצם] האמונה גם בעת ביאת השמש שהוא שעת המנחה, שאז עיקר בחינת הצמצום שמשם נמשכת עיקר האפיקורסות של בחינת עמלק כנ"ל. ומשה רבנו גילה את תוקף האמונה גם שם ועל-כן העמיד את החמה בעת שהייתה ראויה לשקוע. כי גלה גם שם, בבחינת הצמצום, בחינת שקיעת החמה, [ש]גם שם אור ה' יתברך נמצא ועל-ידי זה הכניע את עמלק שהוא בחינת הכפירות והאפיקורסות של בחינת חלל הפנוי.

הלכות תפלת המנחה הלכה ד

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support