וירא בלק (כב,ב)

דרשו רבותינו ז"ל שבא לָקוֹק דמן של ישראל. זה בחינת חיות רעות הדורסים וטורפים שבאים לדרוס ולטרוף ולשפוך דם שזהו בחינת המסיתים והמדיחים שהולכים בדרכי תועבותיהם בניאוף וכל התאוות רעות, ואף על פי כן אומרים דבריהם וחכמותיהם הרעים ומוכיחים לילך בדרכיהם וכו'. וזה ידוע שכל התאוות, בפרט תאוה הכללית, בא על ידי עכירת הדמים ועל כן הם בבחינת בלק שבא לקוק דמם של ישראל להשחית דמיהם ח"ו על ידי ריבוי תועבותיהם, ומלבישין עצמן בחכמות של הבל ללמוד בדרכיהם וכו'. וכאשר הוכיח סופם על תחילתם שהפקיר בנותיו לזנות בשביל להטעות את ישראל. כעי בלק היה מלך, וכל המלכים דסטרא אחרא הם בחינת חיות רעות כמבואר בדניאל וזכריה וכו'. נמצא שבלק הוא בחינת החיות רעות שהם חכמי הטבע הדורסים וטורפים רבים מבני עמנו (כמובא בליקוטי מוהר"ן ב' תורה ד' עיין שם). אבל כל כח בלק הוא מבלעם הרשע שהוא בחינת שורש חכמת הטבע, בחינת מצח הנחש, שהוא בחינת רשע ירא [א פרומער רשע] שהראה את עצמו כצדיק ופרוש ולא רדף אחר הזנות. ובאמת היה מיאוס תועבותיו יותר מכולם, כי בצנעה עשה מעשה אישות אם אתונו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ק"ה) על פסוק ההסכן הסכנתי (במדבר כ"ב). וכן נמצאים גם עתה רשעים כאלה בראשי הכתות שלהם, וברובם נודע אחר כך לכל דרכיהם ומעשיהם הרעים, וכניכר מתוך ספריהם ודעותיהם הרעות שהם חותרים לסתור חס ושלום כל דרכי התורה והאמונה הקדושה וכו'. וכל זה הוא בחינת בלעם שהוא בחינת מצח הנחש, שורש חכמת הטבע, שאינו מראה ומגלה רשעותיו לחוץ, רק הוא מסית ומפתה ומדיח בסברותיו הרעים כאלו כוונתו אל האמת, והוא קליפה חזקה כל כך עד שקשה מאד מאד לסתור דעותיו וסברותיו המזויפות, כי כל מה שמגלין נפלאות ונוראות בתורה בחכמות אמתיות ובשכליוּת דקים ונפלאים בחריפות ובקיאות, והתגלות נסתרות נשגבות שאי אפשר בשום שכל אנושי להשיגם כי אם על ידי שפע אלקי וכו', על כולם הוא חותר לסתור ולכפור בכל בדרכי סברותיו המזויפות וכו', ועל כן נקרא בלעם, שרוצה לבלוע ולהעלים ולהסתיר הכל. וזה שמובא בדברי רבינו ז"ל שבלעם הוא בקליפה כנגד כל התורה שניתנה על ידי משה רבינו. כי הב' כנגד הב' של בראשית שהוא התחלת התורה והל' כנגד סוף התורה שמסיימת בל', והע' [=שבעים] כנגד ע' פנים של תורה, והמ"ם [=ארבעים] כנגד מ"ם יום שניתנה בהם התורה כמו שכתוב בהתורה 'בקרוב עלי מרעים' (ליקוטי מוהר"ן א', תורה ל"ו) וכו'. היינו שהוא קליפה טמאה כל כך, שרוצה להסתיר ולהעלים נפלאות נוראות ונשגבות כאלה שמבוארים באתגליא ובאתכסיא בכל התורה כולה, מן ב' דבראשית עד ל' של לעיני כל ישראל, אשר כל רואה ישתומם ויעמוד מרעיד, כי הכל רואים ומבינים, כל מי שיש לו מוח בקדקודו, שאי אפשר לגלות תורה קדושה ונוראה כזאת כי אם מן השמים על ידי נבואת פנים בפנים שהוא משה רבינו, ובפרט כל הסודות העצומות והנשגבות שכבר התחילו לגלות התנאים והצדיקים הקדמונים אשר תסמרנה שערות האדם, ורואים עין בעין כי רוח ה' דבר בם, כי אי אפשר לגלות כזאת בשכל אנושי בשום אופן. וכל השבעים פנים שהתחילו לגלות מעט דמעט מהם, וכל מה שיָּגַע משה רבינו במ"ם ימים שלש פעמים, לחם לא אכל ומים לא שתה, שלא נשמע מעולם שיהיה נמצא איש כזה בקדושה כזאת, שלא יאכל ולא ישתה ארבעים ימים רצופים, וכל הנוראות העצומות אלה והאותות והמופתים וכל המורא הגדול אשר עשה משה וכו', הכל כאשר לכל הם רוצים להסתיר ולהעלים, ולומר שהכל מרמז על דברי חכמות היוונים אריסטו וחביריו ימח שמם וכו'. וכל זה הוא בחינת בלעם שהוא כנגד התורה בכל בחינותיה כנ"ל. כי הוא בחינת מצח הנחש שורש חכמת הטבע וכו'.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת השחר ה,עב)

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור (כב,ה)

כל פרשת בלעם ששכרו בלק, הוא כי אמר: אין כוחו של משה אלא בפיו, אף אנו נעמוד עליו באדם שכוחו בפיו. כי מובא בספרי קבלה שלבן ונבל ובלעם הם בחינה אחת בסוד הגלגול. היינו בחינת הלמדן שאינו כשר, שאין כוחו אלא מהצדיק האמת בחינת משה שכל כוחו בפיו, בחינת תורה שבעל פה, שכל העולם ומלואו וכל חיותו ופרנסתו נמשך משם. ועל ידי שהוא לומד תורה שבעל פה לשמה באמת לאמתו, על ידי זה כל הנהגת העולם על ידו, ויכול להנהיג העולם כרצונו ולעשות מופתים נוראים בעולם. אבל את זה לעומת זה עשה האלקים וכו', על כן נמצא בכל דור בחינת חולקים ומתנגדים שכל כוחם מהלומדים תורה שבעל פה שלא לשמה וכו', שהם בחינת לבן ונבל ובלעם שכל כוחו בפיו, בפיו דייקא. כי כל כוחו רק מהתורה שבעל פה שעל ידי זה נעשה לו פה לדבר. ובאמת היו אז ישראל בסכנה גדולה כמו שאמרו רבותינו ז"ל:עמי זכר נא מה יעץ עליך בלק וכו' מן השיטים וכו'. אבל בגודל כוחו של משה רבינו ניצלנו מפיו הרע. כי משה היה כחו גדול מאד עד שהיה יכול לברר ולהעלות כל הדיבורים שמדברים החולקים ולעשות מהם הלכות להעלות השכינה, בבחינת חיבוק ונישוק וזווג וכו', כמבואר באר היטב בהתורה תהלה לדוד (ליקוטי מוהר"ן א, תורה יב) עיין שם. ועל ידי זה ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' את הקללה לברכה. כי נתהפכו כל דיבוריהם הרעים לבחינת הלכות התורה שמשם כל הברכות והפרנסה והעשירות שנחזר הכל לישראל הכשרים הנלוים ונכללים במשה רבם.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, ראשית הגז ה,ה)

לכה נא ארה לי (כב,ו)

השם יתברך נתן כח כל כך להבחירה, עד שיש כח להאדם להמשיך הרוח דלעילא כרצונו דרך הקדושה, או להפך חס ושלום, עד שיש כח להאדם שהוא רחוק מהקדושה בתכלית הריחוק, ואף על פי כן, על ידי כח בחירתו, יש לו כח להמשיך עליו איזה בחינה מהרוח דלעילא, עד שיהיה נדמה לו שיש לו רוח הקדש ורואה חזיונות ומראות אמיתיות. כי המחשבה יש לה תוקף גדול. ומי לנו משוקץ ומתועב יותר מבלעם הרשע, ימח שמו, אף על פי כן התגבר ברשעתו כל כך נגד הקדושה, עד שהמשיך עליו מראות וחזיונות נוראות, עד שאמרו רבותינו ז"ל: [לא קם נביא בישראל כמשה] אבל באומות העולם קם, ומיהו? בלעם. על כן צריך האדם להזהר מאד, שכל זמן שמרגיש בעצמו שאינו קדוש כראוי בשלמות, אזי יכניע ויבטל עצמו נגד הקדושה בשלמות, ולא ירצה לילך בגדולות ובנפלאות ממנו; כי אם ירצה אז להמשיך על עצמו מראות וחזיונות, יוכל לקלקל יותר ויותר, כאשר נכשלו בזה רבים מאד. רק ילך בתמימות ויבקש מהשם יתברך שיעזרו לצאת מפחיתות מדרגתו ויזכה לקדש את עצמו כראוי, ורק בשביל זה ישתמש ויתאמץ בגודל כח הבחירה שיש לו, וירבה לדבר בזה דבורים קדושים לפני השם יתברך, וכל כוונתו יהיה כדי שיזכה על ידי זה להכניע ולשבר הרע שלו לגמרי, כדי לשוב אל השם יתברך באמת, ההפך מדעת בלעם הרשע וחבריו ותלמידיו, שהם חזקים מאד בתוקף הרע והטומאה שלהם ואינם רוצים להשפיל את עצמם נגד הקדושה, אדרבה הם רוצים להמשיך איזה בחינת רוח דלעילא מהקדושה למקומם הטמא, חס ושלום, להמשיך בחינת רוח נבואה, בחינת מראות וחזיונות למקומם, להגביר על ידי זה ביותר חס ושלום הרע על הטוב, והעיקר על ידי הדבור, כי הדבור יש לו כח גדול, הן בקדושה או להפך חס ושלום, וכעין שאמרו רבותינו ז"ל: אף אנו נבוא עליהם באדם שכוחו בפיו, כי הבחירה יש לה כח גדול, כנזכר לעיל וכמבואר בפנים. ורשעים כאלו, שכוונתם להרע, בודאי יהיה אחריתם להכרית; אבל איש הישראלי, שכוונתו לטובה, שמכיר את מקומו ושפלות מדרגתו, ואף על פי כן הוא מתגבר, גם בעומק נפילתו, לדבר דבורים קדושים הרבה מתורה ותפלה והתבודדות וכו', וכל כוונתו לטובה, בכדי שיזכה לצאת מהרע שלו ולשוב אל השם באמת, ואז בודאי יש להשם יתברך נחת רוח מזה, ולא יהיה נאבד שום דבור, וסוף כל סוף ישוב להשם יתברך באמת. ואז אם יזכה ויהיה ראוי לזה, לקבל רוח הקדש אמיתי דרך הקדושה בשלמות, השם הטוב יעשה עמו כרצונו.

(אוצר היראה, יראה ועבודה צא; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, חדש ד,ח-ט)

לינו פה הלילה (כב,ח)

עיקר כל כוח הבחירה רואים בפרשה זאת של בלעם, בענין הילוכו לקלל את ישראל ח"ו, ואיך התנהג השם יתברך עמו. כי היה רצונו חזק מאד לקללם ואמר להם לינו פה הלילה. כי אף על פי שגילה שהכל ביד השם יתברך, אבל הלך בדרכו שיוכל להמשיך רצונו כרצונו. אבל השם יתברך חמל על ישראל ואמר לו בפירוש לא תלך עמהם וכו', ואף על פי כן לא שב מרשעו לגמרי, ואמר כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם ופירש רש"י: שרמז להם שישלח שרים רבים וגדולים מהם, כי סבר אולי יוכל להתגבר ברצון חזק כל כך עד שימשיך רצון העליון כרצונו חס ושלום, לקלל חס ושלום את ישראל. ואז כשבאו שנית וראה השם יתברך עוצם רצונו הטמא לילך, אמר לו השם יתברך קום לך עם האנשים ואפס את דבר וכו', ואף על פי כן וילך בלעםוכו', אמר שמא אפתנו ויתרצה וכמו שפירש רש"י שם. ואחר כך כשהלך, עמד אתונו ג' פעמים ולחצו על ידי המלאך שיצא לקראתו לעכבו, והוא לא שת לבו גם לזאת והלך לדרכו הרע עד שגם אחר כך, כשפתח ה' את פי האתון ודבר עמו והוכיחו, ואחר כך גילה ה' עיניו וראה את המלאך נצב לקראתו וחרבו שלופה בידו ואמר לו בפירוש כי ירט הדרך לנגדי וכו', אף על פי כן לא רצה לבטל רצונו ואמר ואם רע בעיניך אשובה, כמתריס לפני המקום כמו שאמרו רבותינו ז"ל. והשם יתברך השיבו כרצונו לך עמהם. והכל מחמת הבחירה כמו שאמרו רז"ל בפרשה זאת 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו'.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת השחר ה,עח)

קום לך איתם (כב,כ)

ידוע מאמר רבותינו ז"ל 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו'. ומזה באים כל העצות המקולקלות שנדמה לו כי מאת ה' הם או שהצדיק יעץ לו כך, ובאמת הכל ממנו בעצמו, כמו שנאמר אוולת אדם תסלף דרכו וכו'. כי כמו ששואלים את הצדיק – כן הוא משיב. על כן מי שרוצה לחוס על עצמו באמת צריך לבקש מאד בתחנונים רבים את השם יתברך ואת הצדיקי אמת שישימו לבם היטב על מה שנעשה עמו, וירחמו עליו באמת באופן שיתנו לו עצה אמתית שיצליח על ידה לנצח באמת.

(אוצר היראה, עצה יא; על פי: שם, אורח חיים, תענית ד,ח)

ויפתח ה' את פי האתון (כב,כח)

בזה שהשם יתברך פתח פי האתון והיא בעצמה הוכיחה אותו, שנעשה נס שלא היה מעולם, כי בזה הראה לו השם יתברך מאין נמשך כוחו הטמא לפעול פעולות רעות, כי המשיך הזוהמא על עצמו כל כך על ידי תאוות ניאוף בזוהמא כזאת עם בהמה, עד שעל ידי זה היה לו כח דסטרא אחרא בפיו הטמא. כי כן מנהיג השם יתברך עולמו שמי שרוצה לפעול פעולות בקדושה צריך שיהיה פרוש וקדוש גדול מאד כמו משה רבינו עליו השלום. ואם היה שוגה חס ושלום מעט בקדושתו לא היה יכול לפעול כראוי. ולהיפך בטומאה היה כח בלעם דייקא על ידי שטימא עצמו כל כך, ועל ידי זה דייקא היה לו כח בפיו הטמא, וכמובא בזוהר הקדוש ובספרים פעולותיו על ידי טומאות עצומות שטמא עצמו בשכבת זרע אצל הרי חשך וכו', רחמנא ליצלן, על כן הראה לו השם יתברך כוחו מאין נמשך, ומה שפעל בכוחו הטמא שהמשיך כח הדיבור פה אל הטומאה והסטרא אחרא כל כך על ידי מעשה אישות שעשה עם אתונו עד שנמשך כח הדיבור להאתון בעצמו, עד שהאתון פתחה פיה והוכיחה אותו בעצמו והודיעה לו לעיני כל השרים שהלכו מהיכן בא כחו, כי אמרה ההסכן הסכנתי שמרמז על מעשה אישות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ק"ה). ובזה הראה לו השם יתברך שאין כחו הטמא ח"ו ממנו ומעצמו, רק הכל ברצון השם יתברך שברא העולם ברצונו בחוק כזה שיהיה כח להאדם להמשיך בבחירתו כוחות העליונים כרצונו. אבל אף על פי כן הכל ביד ה' כחומר ביד היוצר, כי אין מלבדו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חולין ז') לענין כשפים, רק שנותן להם כח לפי שעה בשביל הבחירה. אבל אחר כך גבי דיליה. והמחלל שם שמים בהיתר נפרעין ממנו בגלוי ומיניה וביה אבא ניזל ביה נרגא [=ידית של גרזן הגודע עצים – נלקחת מהיער עצמו. פירוש: ממנו עצמו יצא ענשו], שהאתון בעצמה שטימא את עצמו עמה, שמשם היה כחו הטמא, היא בעצמה המשיך לה השם יתברך הדיבור ופתח את פיה והוכיחה אותו והודיעה לו לעין כל מה שעשה עמה. כי כן מגיע לו מאחר שמשם המשיך כח דיבורו הרע, על כן הראה לו השם יתברך שבזה בעצמו המשיך הדיבור להאתון בעצמו לביישו ולנקום בו בבחינת (תהלים ל"ד) תמותת רשע רעה. וכתיב (ירמיה ב') תייסרך רעתך ומשובותייך תוכיחוך. (ועיין עוד במקום אחר בדברינו מזה שדייקא על ידי זוהמתו הגדולה הנ"ל המשיך הדיבור לשם וכו').

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת השחר ה,פא)

לך עם האנשים (כב,לה)

זה כלל גדול שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, כמו שמצינו אצל בלעם שאמר לו הש"י לך עמהם וכו', אף על פי שרצונו יתברך לא היה לזה כלל. ויש בענין זה סתרי נסתרות הרבה, כי שם עיקר הבחירה שהיא חידוש נפלא יותר מכל החידושים והנפלאות שברא השם יתברך כמבואר בספרים. ועיקר הבחירה היא בבחינה זאת, בבחינת בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו כמו שאמרו רבותינו ז"ל: הבא לטהר מסייעין לו; הבא לטמא פותחין לו וכמו שכתוב כי אתה עמל וכעס תביט לתת בידיך וכו'. וזה עיקר גלות השכינה, שכל אחד כפי מעשיו כן הוא חובש ותופס את השכינה וקודשא בריך הוא כביכול בגלות, עד שנאמר כביכול 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', כמו שכתוב בזוהר הקדוש כמה פעמים. וזה שכתב (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה סג) שעל ידי שמלמדים לתלמיד שאינו הגון נתפס בתפיסה ח"ו. כי על ידי זה יכול התלמיד להיות נכשל יותר, על ידי שהוא אינו הגון ומהפך דברי אלקים חיים. ועל ידי זה יכול להמשיך ולתפוס את הקב"ה ושכינתיה כביכול, לתוך דעתו הרעה, שיהיה נצטייר האור כפי דעתו הרעה, שזה עיקר גלות השם יתברך, כאלו הוא חבוש ותפוס בתפיסה; כי הוא חבוש כביכול בתפיסת המוחין של התלמיד שאינו הגון, עד שמוכרח כביכול להנהיגו ולסייעו כפי דעתו. וכל זה מחמת כח הבחירה שיש לה תוקף גדול מאד כידוע. וזה היה כל עצת בלעם הרשע להחטיא את ישראל ועצתו היתה עמוקה מאד, כי רצה להחטיא דייקא את גדולי ישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שהמדיינית אמרה להחטיא את משה וכו'. ואם שזה לא עלתה בידם, אבל אף על פי כן החטיא נשיא מישראל מנהיג הדור. ולא די שחטא כל כך, אף גם הסיתו הבעל דבר להביא המדיינית לפני משה, כי רצה להתיר עריות בפרהסיא. כי זה היה עיקר כוונת בלעם הרשע והסטרא אחרא להתגבר ברשעותם כל כך, עד שיהפכו האמת לגמרי, לעשות מעבירה מצוה, כי בלעם היה טמא גדול, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, והתגבר ברשעתו ובדרכי כשפיו עד שמשך על עצמו רוח נבואה, עד שהיה גדול בנבואה מאד כמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכל זה מחמת גודל כח הבחירה, שיש כח להאדם להכריח כביכול את רוח הנבואה שתשרה עליו כרצונו, להמשיך האור העליון ולציירו כרצונו. ועל כן באמת היו ישראל אז בסכנה גדולה, כמו שכתוב עמי זכר נא מה יעץ עליך בלק ומה ענה אותו בלעם וכו'. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, שמימות עולם לא היו ישראל בסכנה כזאת כמו אז. וכל זה מחמת גודל כוחו של הבעל בחירה. אבל השם יתברך חמל עליהם וציייר האור בעצמו בבחינת ברכה וכו'.

(שם, יורה דעה, יין נסך ד,י)

כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו (כג,ט)

ישראל יש להם ירושה טובה מאבותיהם הקדושים אברהם יצחק ויעקב ומהאמהות הקדושות שהיו חזקים בהרצון מאד. כי כל עבודת אברהם וכל האבות והאמהות היה רק רצון טוב. כי אז היה קודם קבלת התורה והיה כל התקרבותם להשם יתברך רק על ידי רצון ונדיבות לב כמו שכתוב במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן א, תורה קמב). כי הם המשיכו האמונה הקדושה בעולם שהכל מתנהג ברצונו יתברך ועקרו וביטלו העבודה זרה וחכמת הטבע מן העולם וזהו כי מראש צורים אראנו, בחינת (תהלים ע"ג) צור לבבי וחלקי אלקים לעולם, שזה בחינת רצון טוב להשם יתברך. וזהו ומגבעות אשורנו בחינת גבעת הלבונה, בחינת קדושת בית המקדש ששם עיקר האהבה והרצון בין ישראל לאביהם שבשמים בחינת תוכו רצוף אהבה כו', כי שם כל הקרבנות שהיו עולים לרצון.

(שם, אורח חיים, ברכת השחר ה,פו)

הן עם לבדד ישכון (שם)

שהם עם קדוש כזה ששוכנים לבדד, שהם מקיימים לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיה כ"ו), שהם מתבודדים בינם לבין קונם ושופכים שיחתם לפניו בכל פעם וחושבים בכל יום על אחריתם וסופם האחרון, ועל ידי זה הם בטוחים מכל צר ואויב ומסטין כי הם מסתירים עצמם בצל כנפיו יתברך תמיד בבחינת (תהלים ל"ב) אתה סתר ליוכו' שזהו בחינת וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וכו' (דברים ל"ג) בחינת כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני (תהלים ד'), שעל ידי בחינת בדד, בחינת התבודדות, על ידי זה שוכן ישראל בטח תמיד. כי מי זה ערב את לבו לגשת אל השם יתברך, שהם מסתירים עצמן אצלו יתברך, בבחינת (שם צ"א) לא תירא פחד לילה מחץ יעוף יומם וכו' וכו' רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה, כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך. כי הם שמים מעונם ודירתם ומבטחם אצלו יתברך על ידי התבודדותם, שעוסקים לסלק מחשבתם מכל ההבלים של זה העולם ולבטל רצונם אליו יתברך. וזהו ובגוים לא יתחשב ותרגום יונתן וירושלמי: ובנימוס עממיא לא מתערבין, שאינם רודפין אחר נימוסי העובדי כוכבים ואחר ריבוי כלי בית וכלי כסף ותכשיטין וכו' ושארי דברים המרבים הבל שלהם, רק מסלקים כל מחשבותם מכל זה, ומתבודדים ושופכים שיחם ברצונות טובים וכיסופין חזקים וגעגועים נמרצים אליו יתברך. וזה (כג,י) מי מנה עפר יעקב, מי יוכל למנות ולשער יקרת קדושת כל פסיעה ופסיעה שדורכים על העפר כשהולכים לדברים שבקדושה, כגון לבית כנסת ולבית מדרש ולקבל פני רבם דקדושה ולשפוך שיחם בהתבודדות לפני השם יתברך, שמכל פסיעה ופסיעה שדורסים על העפר נעשים תיקונים ושעשועים גדולים למעלה שאי אפשר למנותם ולשערם.

(שם, אורח חיים, ברכת השחר ה,פז)

לא הביט און ביעקב (כג,כא)

דרך השם יתברך להביט על הטובות שעושין, ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב, אינו מסתכל על זה, שכתוב: לא הביט און ביעקב, מכל שכן שהאדם אסור לו להביט על חברו לרעה, למצוא בו דווקא מה שאינו טוב ולחפש למצוא פגמים בעבודת חברו, רק אדרבא, מחויב להביט רק על הטוב.

(ליקוטי מוהר"ן חלק ב, תורה יז)

ותרועת מלך בו (שם)

שמעתי בשמו, על פסוק לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, אבל שכחתי הענין. אך זאת אני זוכר, מה שפרש סוף הפסוק ותרועת מלך בו: ותרועת לשון שבירה כמו שכתוב (תהלים ב,ט) תרועם בשבט ברזל היינו כשמשברין את הכפירות, אזי מלך בו, היינו שמוצאין את המלך יתברך גם בתוך הכפירות עצמן כי גם בהכפירות בעצמן מלובש חיותו יתברך.

(שיחות הר"ן קב)

מה טובו אהליך יעקב (כד,ה)

התורה היא דרך כבושה, שעל ידה יכול להתקרב אפילו הפחות שבפחותים ממקום שהוא שם להשם יתברך. ועל ידי שאנו מקושרים על ידי התורה הקדושה באחדותו יתברך תמיד, על ידי זה אין כח לקללה לחול על ישראל חס ושלום בשום אופן, וכמבואר בפנים. וזה שאמר בלעם כשרצה לקלל ולא יכול אז, אמר מה טובו אהליך יעקב, אהליך דייקא, שעוסקין בהם בתורה, שעל ידי זה ישראל מקושרים בו יתברך תמיד, שעל ידי זה נתהפך גם הקללה לברכה. וזה שאמר שם: כנחלים נטיו ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף דברי תורה כן, כי התורה מעלה את האדם אפילו מעמקי הטומאה חס ושלום ומטהרת אותו ומקרבת אותו להשם יתברך. וזה כגנות עלי נהר, היינו רמז הגן שהוא אצל הנהר שמי הנהר משקים אותו תמיד ואינם נפסקים ממנו לעולם, כמו כן ישראל הקדושים הם קרובים אליו ומקושרים בו יתברך תמיד על ידי התורה, והחיות דקדושה נמשכת להם בתמידות ממנו יתברך על ידי התורה הקדושה.

(אוצר היראה, תלמוד תורה קג; על פי: שם, חושן משפט, חכירות וקבלנות ב,יב)

ויודע דעת עליון (כד,טז)

איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, כמו שכתוב וחנפי לב ישימו אף לא ישוועו כי אסרם. כמו שמצינו בבלעם הרשע שהתפאר ויודע דעת עליון וכשעמד המלאך לפניו, בפרט כשעמד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, עד שהוכרחה האתון לרבוץ תחתיו, חרה אפו והכה את האתון, ולא שת אל לבו להבין רמזי השם יתברך, שכוונתו יתברך כדי שישוב מדרכו הרעה שחפץ לקלל את ישראל ולעקור את עצמו משתי עולמות על ידי זה. ומאחר שראה השם יתברך תוקף רשעותו כל כך, על כן אמר לו לך עם האנשים. כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, וכמו שפירש רש"י שם על פסוק זה, ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, אבל בני ישראל הכשרים, כל מה שדוחקים אותם יותר חס ושלום, הם בורחים בכל פעם ביותר להשם יתברך, בבחינת ופרעה הקריב שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים (מדרש רבא, בשלח כא).

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, יין נסך ד,כד)

ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד (כד,כ)

מי שמסתכל על השורש והתכלית, שהוא עצם האמת, שהוא הבורא יתברך שברא הכל יש מאין, ואליו הם שבים ללכת, לחזור ולהכלל בו בסופם בעת חידוש העולם, מי שמסתכל על זה, בודאי אין לשום שקר אחיזה בו, ומכל מיני רע וטומאה ושקר יכול לחזור להאמת ולהקדושה שהוא השם יתברך, מאחר שבכל מקום שהוא שם יודע שהכל מהשם יתברך ושהשם יתברך נמצא בכל מקום תמיד, בבחינת אם אסק שמים וכו' ואציעה שאול וכו', גם חשך לא יחשיך ממך. ועל כן מי שמאמין בזה תמיד, בודאי אין שום חושך ושקר ורע וטומאה בעולם שיוכלו להרחיקו מהשם יתברך ותורתו וצדיקיו האמתיים, שהם הכל אחד, עצם האמת; וכל מה שמרבה הבעל דבר בשקריו ורמאויותיו להרחיקו מהאמת, יתקרב אל האמת יותר ויותר על ידי זה דייקא, בבחינת ירידה תכלית העליה, כי שורש אחיזת השקר הוא מבחינת הראשית והתכלית של כל הדברים, ששם הכל נכלל באחד: כסף וזהב, בדיל ועופרת, שזה בחינת עפר, בחינת הכל היה מן העפר וכו'. ועל כן יכול השקר להתגבר על ידי זה להחליף ולשנות ולומר על כסף שהוא זהב וכו', ועל ידי זה בעצמו עיקר הכנעתו וביטולו של השקר, כי על ידי שישראל מסתכלים בכל דבר רק על הראשית והתכלית שהוא השם יתברך, שהוא ראשית ותכלית הכל, והוא יתברך עצם האמת, על ידי זה נופל השקר ונמחה ונתבטל מן העולם. וזה בחינת ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, כי עמלק שהוא זוהמת הנחש, עצם השקר, יונק מבחינת ראשית ששם הכל אחד, שמשם השתלשלות אחיזתו להפוך כל הדברים מזה לזה וכו' כנ"ל. ועל ידי זה בעצמו ואחריתו עדי אובד, כי על ידי זה בעצמו הכנעתו ומפלתו.

(אוצר היראה, התחזקות נה; על פי: יורה דעה, סימני בהמה וחיה טהורה ד,כה)

וירא פנחס בן אלעזר (כה,ז)

בכל דור ודור נמצאים בחינת מקנאי קנאת ה' צבאות, שהם בחינת פינחס שעמד ויפלל וכו'. כי גם עתה הבחירה חפשית, כי עיקר הבחירה הוא עתה אצלינו בני אדם החיים עתה על פני האדמה. כי כל התורה הקדושה, ולעומתה הצרה שכנגדה, וכל המעשיות הנעשות בעולם בין סטרא דקדושה ובין סטרא אחרא, הכל כאשר לכל אינו נעשה עתה עם שום דור ודור, כי אם עמנו אלה פה היום כולנו חיים. כי במתים חפשי כתיב ולא המתים יהללו יה, רק עלינו נפלה חובת היום, ללחום מלחמת ה' כל אחד כפי בחינתו כי אין שום בן אדם חי חפשי ממלחמה זאת, כי רק בשביל זה בא לעולם, לראות עמל ויגון וכעס ומכאובות וכו', ולילך למקום עפר רימה ותולעה וכו', הכל היה בשביל מלחמה זאת, כי כל אדם יש לו בחירה וכו'. אבל בודאי לאו כל אדם זוכה להתגבר כראוי, וכמו שכתוב (ברכות י"ז) רצוני לעשות רצונך אך שאור שבעיסה מעכב אותי וכו'. ועיקר התיקון על ידי צדיקי אמת שהם בחינת זקנים שבקדושה. אבל יש כנגדם זקנים שאין בהם שלימות הנ"ל, שמהם יונק מצח הנחש, ומתגברים כמו שמתגברים בכל מיני תחבולות, אבל יש בכל דור ודור אנשי אמת החסים על נפשם באמת ואינם רוצים להטעות את עצמן ומסתכלין על אחריתם בכל יום בעין האמת עד שהם בבחינת מקנאי קנאת ה' צבאות שמתעוררים מעצמם לעשות עובדות קדושות בשביל האמת מה שלא נצטוו בהם וכעין שאמרו רבותינו ז"ל על פינחס ועל כל הקנאים שאם בא לשאול אין מורין להם (סנהדרין פ"ב) שזהו בחינת נדרים, בחינת צדקה, ועל ידי זה הם מכניעים אותם וכמבואר לעיל מזה. ועדיין צריכין לבאר בזה הרבה והבן היטב.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת השחר ה,צג)