אם בחוקותי תלכו (כו,ג)

צריך לעמול בתורה ביגיעה גדולה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. וכמו שאמרו אם בחקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה, עמלים דייקא. ועיקר העמל והיגיעה שצריכין בעסק התורה, הוא בשביל לברר עסק התורה שיהיה הלימוד לשמה באמת, רק [על מנת] לעשות נחת רוח ליוצרו יתברך, ולא יהיה לימודו חס ושלום בשביל תועלת עצמו בשביל שיקרא רבי, או כיוצא באלו הפניות חס ושלום. ועיקר היגיעה והעמל בהלימוד הוא רק בתורה שבעל פה כמובן לכל, וזה מחמת שמשם עיקר אחיזת הלימוד שלא לשמה חס ושלום, וכמבואר בפנים. ועל כן צריכין להתייגע מאד בעסק התורה שבעל פה, לברר ולהכניע ולדחות ולבטל לגמרי המחשבות של גסות ופניות וערמומיות שרודפים אחר מחשבתו, ורוצים להטות לבבו מן האמת חס ושלום לעסוק בתורה שלא לשמה חס ושלום, היינו בשביל איזה פניה של שטות והבל חס ושלום, וצריכים להתאמץ בכל עוז לבטל אלו המחשבות, ולבקש מהשם יתברך שיזכה שיהיה למודו להשכינה, דהיינו שיעסוק בתורה רק בשביל רצון השם יתברך לבד, ואז, על ידי זה, זוכה לברר ההלכה מאחיזת המוץ ותבן שהם הקושיות והחומרות שיש בהלכה, ואז זוכה להלכה ברורה ומשנה ברורה, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא [=להעלות הסוגיה על פי ההלכה]. כי כשעוסק בתורה לשמה, היינו בשביל השם יתברך לבד, אזי ה' עמו ואזי הלכה כמותו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: וה' עימו – שהלכה כמותו.

(אוצר היראה, תלמוד תורה וקריאת התורה נח; על פי: שם, חושן משפט, שם ג,ב)

ואכלתם לחמכם לשובע (כו,ה)

כשהמאכל אינו מבורר והעשנים סרוחים עולים אל המוח, אזי המוח מבולבל ואין לו חיות כראוי, ואינו יכול להשפיע חיות ושביעה לכל האברים, שמשם בא בחינת רעבון מחמת שאין המאכל משביע כראוי את הנפש. כי כשהמאכל מבורר ואין עולה שום פסולת אל המוח כי אם זכות וצחות רוחניות המאכל שעולה אל המוח אחר כמה ברורים, אז המוח מקבל חיות על ידי המאכל, ואז נשפע מהמוח חיות ושפע לכל האברים, שהוא בחינת שביעה, וזה זוכים על ידי אמונת חכמים בשלימות … וזה בחינת כל הברכות בענין האכילה והשביעה, הנאמרים בפרשת בחוקותי וכיוצא, כמו שכתוב אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם דהיינושתהיו עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים כמו שכתב בפירוש רש"י שם (פסוקים ג' וי"ד), היינו בחינת אמונת חכמים. וזהו בחינת ועשיתם אותם וכמובא במדרש רבה, שיהיה נחשב כאלו עשאו לדברי תורה, ואז ואכלתם – לשובע כי אז אינו נידון במותרות שזה עיקר השביעה והברכה במעיים.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, פקדון ה,יג)

ואם לא תשמעו (כו,יד)

אמרו רבותינו ז"ל: מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר, ויאמר ה' על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, ופירשו שם: שלא ברכו בתורה תחילה. והדברים תמוהים כאשר התפלאו על זה כל המפרשים, ובפרט מה שאמרו שם דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו, והוא פלאי. מה קול הרעש הזה? מי לא ידע כל זה, שחורבן בית המקדש היה על שעברו על התורה? והלא כל התורה מליאה מזה. כי כבר התרה אותם משה רבינו עליו השלום בעצמו אם בחוקותי תלכו וכו' ואם לא תשמעו וכו', וכן במקומות הרבה אין מספר אמר להם שאם יעברו על התורה יאבדו מעל הארץ וכו'. וכן כל הנביאים התרו בהם על זה. ומה זה שעתה נשאל לכולם 'על מה אבדה הארץ' ולא יכלו לפרשו, עד שהשם יתברך בעצמו פירשו 'על עזבם את תורתי', והעיקר שלא הלכו בה, שלא בירכו בתורה תחילה, שנראה שזה העוון שלא ברכו בתורה תחילה גדול מהכל, והוא פלא. אך עיקר הדבר שהשם יתברך שאל לחכמים ולנביאים שיבינו היטב זאת ויגידו על מה אבדה הארץ, באופן שיגיע לנו טובה מזה, שנבין על ידי זה עצות טובות איך לזכות להתחיל לתקן הקלקול שגרם לנו חורבן בית המקדש. וזה עיקר חומרת ועמקות השאלה ששאל השם יתברך לחכמים ולנביאים, ולא פירשוהו, כי מה שהיה – היה, ומאי נפקא מינא אם נחרב על ידי מה שנחרב? הלא כבר נחרב! אך עיקר מה שחתר השם יתברך לשאול לחכמים ולנביאים שיבינו את זאת, ויגידו על מה אבדה הארץ, הוא שיפרשו הדבר היטב, באופן שנבין מזה עצות איך לצאת מהקלקולים שגרמו חורבן בית המקדש. ועל כן לא יכלו לפרשו, כי זה עמוק מאד מאד, עמוק עמוק מי ימצאנו. עד שפירשו הקב"ה בעצמו: על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. היינו שאף על פי שכבר עברו על עבירות חמורות מאד, עבודה זרה וכו', אף על פי כן בפנימיות לבם, היה לבם עדיין בוער להשם יתברך. כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, ונהרות לא ישטפוה. ועל כן היו צריכים להתגבר על כל פנים לחטוף איזה הלכות, ללמוד על כל פנים מעט בכל יום. והם עזבו את תורתי לגמרי, ולא עוד אלא 'ולא שמעו בקולי', שמיעה בלבא תליא [=שמיעה – בלב היא תלויה] היינו שעל כל פנים היו מחויבים לשמוע ולדבק עצמם בקול ה', הקורא בקול גדול בלב האדם בכל יום ויום ובכל עת, שישוב האדם אליו. וצריך כל אדם להטות לבו לשמוע בקול ה' שעל כל פנים יהיו לו רצונות חזקים וכיסופים גדולים להשם יתברך שזה יקר מאד כמו שמבואר במקום אחר. והעיקר ולא הלכו בה – שלא ברכו בתורה תחילה, כי בודאי לא נפלו בפעם אחד לנפילות כאלה לעבור על דת לגמרי ולפרוק עול כמו שהיה אז בעת החורבן, ובודאי בתחילה עסקו בתורה קצת, רק שלא ברכו בתורה תחילה; דהיינו שלא נתנו לבם לשמוח בהתורה, ולברך ולהודות ולהלל להשם יתברך בכל עת על החסד הנפלא והנורא הזה שעשה עמנו: אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו חמדה גנוזה אשר היא חיינו וכו' וזה כל תקותינו לנצח. וכמו שמבואר במפרשים, שזה עיקר ברכת התורה לשמוח בכל עוז בנעימת חלקינו וגורלינו ועל כן אמרו רבותינו ז"ל שברכת התורה צריכין ליזהר בה מאד, היינו כל עניין הנ"ל שבארנו למעלה, שצריך כל אחד – אפילו אם נפל ונתרחק כמו שהוא, אף על פי כן, הוא דייקא צריך להיות רגיל בתודה והודאה, להודות על מעט דמעט הנקודות טובות שיש בו עדיין, ועל ידי זה יזכה לצאת מכל הצרות ולהתקרב להשם יתברך. וזהו ולא הלכו בה כי זהו הילוך ודרך נפלא מאד להתקרב ולהרים עצמו להשם יתברך מכל מיני נפילות וירידות שבעולם עד אין קץ ותכלית. ואם היו הולכים בדרך זה בודאי לא היו נופלים כל כך, ולא היו להם צרות כאלה. ועתה כל תקוותינו לשוב לארצינו ולבית מקדשינו, הוא על ידי זה, כי לית מילתא דא תליא אלא בתיובתא [=כי אין הענין תלוי אלא בתשובה]. אבל קשה מאד לשוב, כי הבעל-דבר אורב מאד מאד, ומתפשט לאורך ולרוחב; ו'הכל חפצים ליראה את שמך' ואף על פי כן רובם רחוקים מאד מדרכי התשובה. והעיקר מחמת שאינם משימים אל לב לשמוח במעט הטוב שבהם. כי העצבות ומרה שחורה מזקת ביותר מהכל, וכמו שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, שעיקר החורבן וכל הצרות רחמנא לצלן, כולם מחמת שלא עבדו את ה' יתברך בשמחה, וכמובא בכתבי האריז"ל, היינו כנ"ל. והבן מאד. ועל כן הוכרח השם יתברך לפרשו, כדי לרמז לנו עתה בכל דור ודור רמזי עצות, איך להתקרב עתה להשם יתברך, מכל מקום שהוא, לתקן הקלקולים שעל ידם היה החורבן, עד שנזכה לגאולה שלימה בקרוב. ועל כן נקרא כל הנ"ל הליכה, כי הוא תיקון הרגלין, בחינת הליכות עולם, שעל ידי זה התקרבות הגאולה, בחינת ועמדו רגליו, כי הוא הילוך ודרך נפלא לכל אדם שבעולם.

(שם, חושן משפט, פריקה וטעינה, ד,לה)

ורדו בכם שונאיכם … וכשלו איש באחיו (כו,יז-לז)

בעניין אשר בדורות הקודמים קצת השתדלו בזה האפיקורסים הידועים ומפורסמים (ובדורותינו אלה פשתה המספחת גם בין הכשרים קצת) להביא ראיות מדברי רבותינו ז"ל שצריכים ישראל ללמוד לשונות העכו"ם [=שפות זרות], וכל דבריהם המה מהבל יחד; כי היעלה על הדעת שכאשר נמצא אחד שצמחה ישועה על ידו על ידי שהיה מבין בלשונותם, שמחמת זה יהיה חובה על כל ישראל ללמוד לשונותם? הלוא מצינו כמה אנשים שמבינים לשונותם ולא באה תשועה על ידם? בפרט בדורותינו אלה, שידוע כי אדרבא על פי רוב הם הם היו בעוכרינו, ורוב הצרות וגזרות על ישראל באו על ידם כידוע ומפורסם, ונתקיים בנו בעונותינו הרבים מה שכתוב בתוכחת בחוקתי: ורדו בכם שונאיכם, וכמו שפרש רש"י: איני מעמיד שונאים עליכם אלא מכם ובכם, וכן מה שנאמר: וכשלו איש באחיו, ואי אפשר להאריך בזה. ובדורות הראשונים דייקא, שלא היו רגילים ללמוד לשונותם, ואף על פי כן היו כמה צדיקים שהושיעו את ישראל ישועות רבות ונפלאות. וכבר ידוע ומפורסם מה שהתווכח אחד מהם עם חכם אחד מכשרים שבישראל, ורצה להוכיח לו החיוב על ישראל ללמוד לשונותם, מהנס שהיה בימי מרדכי ואסתר, על ידי שהגיד לאסתר מה שקצף בגתן ותרש וכו', ודרשו רבותינו ז"ל, שזה היה מחמת שמרדכי היה יודע בלשון טרסי וכו', והשיב לו החכם: אין מביאין ראיה ממרדכי, שהיה מהסנהדרין, שהיו מחויבין להכיר בשבעים לשון. ולא עוד, אלא אדרבא משם ראיה לדברנו! כי הלוא אדרבא עיקר הנס היה מחמת שבגתן ותרש לא נזהרו שלא לדבר לפני מרדכי, כי סברו שמסתמא אינו מכיר בלשון טרסי, כי לא היו ישראל רגילין כל כך בלשונות העמים; ואם שאחר כך היה הנס אז, מחמת שמרדכי היה מכיר בלשון טרסי, זה היה רק ברצון השם יתברך שתהיה הישועה לישראל על ידי סיבה זאת. וכן גם כן בדורות אחרונים, אם נמצא איזה פעמים שהיה ישועות ישראל על ידי צדיק אחד שהבין לשונותם כי כך עלה ברצונו יתברך, ומחידוש לא ילפינן [=אין מביאין ראיה מדבר חידוש], והרבה רווח והצלה לפניו, ואם חס ושלום ה' לא ישמור עיר, ושווא תשועת אדם, בפרט הבוטחים בלשונותם, לשון מדברת גדלות, אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו.

(אוצר היראה, אמונה רח)

וזכרתי את בריתי יעקוב (כו,מב)

צריכין עתה גאולה שלמה שאין אחריה גלות כלל, על כן מתארך הגלות כל כך, וסוף כל סוף תהיה הגאולה בזכות אבות ובמתנת חנם למענו יתברך. וכמו שכתוב: ואף גם זאת בהיותםוכו'. וכמו שכתוב: וזכרתי את בריתי יעקב וכו'. וכתיב למעני למעני אעשה. אך ה' יתברך רוצה שעל כל פנים נתעורר מעט, כל אחד ואחד ממקום שהוא, להתקרב אליו יתברך, וכבר יש לנו כח גדול לזה על ידי הדעת הקדושה שקבלנו מאבותינו ורבותינו וכל הצדיקים הקדושים שהיו לנו בכל דור ודור עד עתה, ועל ידי זה נזכה לגאולה שלמה בקרוב במהרה בימינו, אמן.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, בציעת הפת, א,לח)

ולא געלתים לכלותם (כו,מד)

רק זה נשאר לנו בגלותינו הארוך והמר, שרצונינו וכוספינו ותקותינו ותוחלתינו חזקים עדיין לשוב אליו יתברך ולארצו ולתורתו. כי אף על פי שעובר עלינו מה שעובר – בכלליות על כל ישראל ובפרטיות על כל אחד ואחד – אשר כמעט אפסה תקוה חס ושלום, כי צרות מצרות שונות מתחדשות בכל עת בגוף ונפש וממון, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שאין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ואין לנו שום חיות, כי אם התקוה והתוחלת והרצון החזק שהוא בחינת הארת הרצון, כמו שכתוב ואומר אבד נצחי, זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. וזה בחינת השבעתי אתכם בנות ירושלים, שהם אומות העולם, כמו שפירש רש"י שם, מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, היינו שישראל אומרים לכל המונעים מן הקדושה, שהם בחינת עכו"ם וסטרא אחרא, מה תעירו ומה תעוררו את האהבה שביני למקום עד שתחפץ, כי לא תועילו כלום בכל מיני הסתות ופתויים ומניעות שאתם מונעים אותנו מתורתו ועבודתו יתברך, כי אף על פי שנדמה לכם שפעלתם הרבה, מאחר שבטלתם אותנו מכמה קדושות בכלליות ובפרטיות, כי החרבתם בית מקדשינו והגליתנו מארצינו, ועדיין אתם מרקדים ומשתררים עלינו חינם בכמה מיני מניעות והסתות, ומבטלים ישראל הרבה מתורה ותפלה, אף על פי כן לא תועילו כלום! כי מה תעירו ומה תעוררו את האהבה, כי לא תוכלו לקלקל את האהבה שבינינו למקום, כמו שפירש רש"י שם עד שתחפץ – בעוד שתחפוץ, כי עוד החפץ והרצון והכיסופין שלנו חזקים ותקיפים מאד מאד אליו יתברך, ומאחר שהרצון חזק בוודאי לא תועילו כלל ברעש המניעות והבלבולים שלכם, כי הרצון עולה על הכל כמו שמבואר בדברינו כמה פעמים עוצם מעלת הרצון עד אין סוף (ועיין מזה בהלכות ערב הלכה ג). וזה בחינת ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, ומובא בזוהר לכלתם חסר [המילה 'לכלותם' הכתובה בחסרון האות ו']לשון כַּלה עיין שם. ובזה נוכל לפרש לעניינינו, כי כלה לשון רצון וכיסופין, כמו שכתוב כלה שארי ולבבי, היינו שבעוצם גלותינו בארץ אויבינו, מבטיח השם יתברך את ישראל ואומר ואף גם זאת לא מאסתים ולא געלתים לכלתם, 'לכלתם' דייקא בשביל בחינת הכליון עינים והתקוה והרצון והכיסופין החזקים שיש להם לשוב אלי.

(שם, יורה דעה, פדיון בכור, ה,כז)