בהעלותך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (ח,ב)

היינו שהזהיר את אהרן הכהן, שהוא שושבינא דמטרוניתא שעוסק לקרב ישראל לה' יתברך על ידי שממשיך עליהם הארת הצדיק האמת, בבחינת הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו'ומקרבן לתורה. וזהו: בהעלותך את הנרות, כשתרצה להעלות ולהאיר את שבעת הנרות, שהם בחינת כלל נשמות ישראל, אל מול פני המנורה שהוא בחינת הצדיק האמת, בחינת משה, שהוא בחינת פני המנורה פני התורה, כי הוא כלול מכל השבעים הפנים לתורה ועל כן הוא יכול להאיר כל שרשי נשמות ישראל. ועל כן הזהירו: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שכל הכתות שבישראל שכלולים בשבע כתות, כולם יאירו אל מול פני המנורה, שכלם יכוונו דעתם אל הארת הצדיק האמת שמשם מאיר נשמותיהם.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, סעודה, ה,כה)

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (שם)

אור המנורה זה בחינת אור הצדיק האמת שהוא עיקר אור המאיר בכל העולמות מכל שכן בעולם הזה, וכל האורות שבעולם כולם נמשכין ממנו. וזהו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, פני המנורה זה בחינת הצדיק האמת הרב האמת שבדור, שבעת הנרות הם שאר הצדיקים אמיתיים הנמשכים ממנו כענפים מאילן שהם בחינת תלמידיו (כמובא בזוהר הקדוש, נשא קמד:, פנחס רנו., לענין רבי שמעון בר יוחאי והחבריא וכו' עיין שם). והזהיר הכתוב שכל שבעת הנרות שהם בחינת כלליות כל הצדיקים שבדור, כולם תהיה השתדלותם להאיר אל מול פני המנורה להמשיך אור הצדיק האמת בעולם, שהוא היחיד בדורו, שהוא בחינת נקודת האמת שבין הצדיקים. שהעיקר להמשיך אורו בעולם, שעל ידי זה יתתקן הכל. כי יש כמה צדיקים אמיתיים וכולם אמת. אבל יש צדיק שהוא בחינת נקודת האמת שבין הצדיקים, שהוא עיקר עוצם האמת, בחינת אבן טוב שהוא עיקר האור המאיר האמת בכל העולמות; וכל מי שצריך לקבל אמת צריך לקבל ממנו. כי שאר כל הצדיקים ומכל שכן שאר הכשרים והעולם, כולם הם בחינת חלונות אצלו (כמו שכתוב במקום אחר שיש באמת בחינת אבן טוב וחלון עיין בסעיף קי"ב). ועל כן האמת של שאר הצדיקים אינו יכול להכניע לגמרי את השקר, כי אף על פי שהם מכניעים ומבטלים לפעמים איזה שקר, אבל הוא רק לפי שעה, אבל אחר כך מתגבר השקר בשקרים ורמאות יותר ומקלקל זה התיקון והאמת שהמשיך זה הצדיק בעולם. ולפעמים מתגבר אחר כך הסטרא אחרא והשקר על ידי האמת של זה הצדיק יותר ויותר, כי יונק מזה האמת ומהפכו לשקריו ורמאותיו עד שדייקא על ידי זה האמת הוא מתגבר יותר. וכמו שראינו בחוש כמה פעמים ענין זה, וכמו שהזהירו רבותינו ז"ל על זה במשנה (אבות א) חכמים הזהרו בדבריכם שמה תחובו חובת גלות וכו' (וכפי פרש שם הרע"ב) וכן רואים כמה פעמים. אבל הצדיק האמת שהוא בחינת נקודת האמת שבין הצדיקים, הוא יודע מכל זה והוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, כמו שכתב רבינו ז"ל לענין משה רבינו שהיה יודע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, והוא יודע להמשיך אמת כזה בעולם שאי אפשר לקלקלו בשום אופן. ואף על פי שעליו מתגברת הסטרא אחרא והשקר ביותר ויותר מעל כל הצדיקים, ומחפה ובודה עליו שקרים שלא עלו על לבו, וכמו שמצינו בכמה דורות שדייקא על הצדיק החד-בדרא הגדול במעלה ביותר, אמרו עליו שקרים וכזבים ועלילות שלא עלו על דעתו. והראשון היה אברהם אבינו שאמרו עליו שהוא מין. כמו שכתוב במדרש שאמרו 'בשביל המין הזה בא הרעב'. וכן משה רבינו חשדוהו באשת-איש וכל אחד קינא לאשתו ממשה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ק"י). וכן ירמיהו חשדוהו באשת איש (בבא קמא טז), וכן כיוצא בזה על גדולי הצדיקים, [ו]דווקא [על] יחידי הדורות, אמרו דברים כאלה. אבל סוף כל סוף דבריהם חיים וקיימים לעד ולנצח ודברי החולקים בטלים ומבוטלים כי שפת אמת תכון לעד. כי הצדיק בחינת נקודת האמת הוא ממשיך אמת כזה בעולם, שהוא בחינת שורש תכלית האמת, שעל ידי זה עיקר ביטול השקר בשורשו כנ"ל. ועל כן מזהיר הכתוב שכל שבעת הנרות יאירו אל מול פני המנורה. שכל השתדלותם של כל הצדיקים והכשרים הכלולים בשבעת הנרות, שהם בחינת שבע שבתות של ספירת העומר, כולם יהיו כל עבודתם להאיר אל מול פני המנורה, להמשיך אור פני המנורה בעולם שהוא בחינת אור הצדיק, שהוא נקודת עצם האמת שעל ידו עיקר ביטול השקר לגמרי עד קצה אחרון. וזהו וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא ופרש רש"י שלא תעשינה אברים אברים על ידי חיבור כי אם עשת של ככר זהב היתהוכו'. היינו כי המנורה היתה בתכלית האחדות מחתיכה אחת כי אמת הוא אחד. ואף על פי שיוצאין ממנה כפתורים ופרחים וגביעים משוקדים הרבה וירך ופרחים וקנים, אף על פי כן הכל נמשך מעשת זהב אחד. כי עיקר האמת הוא אחד בתכלית האחדות ואף על פי שמהאמת נמשכים התורה והמצוות וכל העולמות שיש בהם גוונין ושיניים לאין מספר, אף על פי כן בשורש הכל אחד בחינת עד ירכה עד פרחה מקשה היא, שהכל מעשת אחד, כי כולא אחד שזה עיקר האמת שהוא אחד.

(שם, יורה דעה, בהמה וחיה טהורה, ד,ל)

בהעלותך את הנרות – אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות

הנשמה קרויה נר כמו שכתוב (משלי כ') נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ועיקר שורש הנשמה הוא בחינת רצון (כמובא בהלכות ערב). ועל כן נקראת נפש לשון רצון. ועל כן נקראת נר כי תוקף הרצון הוא כמו נר דולק בבחינת (שיר השירים ח) כי עזה כמות אהבה וכו', שהוא תוקף הרצון והאהבה וההשתוקקות להשם יתברך ומבאר שם: רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'. כי תוקף האהבה והרצון להשם יתברך בוער כמו רשפי אש שלהבת י-ה שממנו נדלקין כל הנרות הקדושים בבחינת לאנהרא בוצינין לאדלקא שרגין, שזהו בחינת אור הנשמה שקרויה נר ה', שנדלקת ומאירה על ידי הרצון דקדושה הבוער להשם יתברך ברשפי אש שלהבת י-ה. ועיקר אור ונר הנשמה הוא שצריכין להאיר בכל מיני תוקף החושך וצלמוות. כי רק בשביל זה ירדה הנשמה לזה העולם להתלבש בגוף גשמי ועכור כזה. כי גשמיות הגוף והעולם הזה נקרא חושך ומעוצם החושך לא היה אפשר להתקיים. ועל כן המלאכים כשירדו לזה העולם נכשלו מאד מאד כמו שאמרו רבותינו ז"ל. רק הנשמה נמשכת ממקום גבוה מאד מרצון העליון, על כן יש לה כח אם תרצה לעמוד במלחמה זאת. כי אם תתגבר לאחוז בשרשה שהוא בחינת רצון, דהיינו שלעולם לא תניח את הרצון הטוב בכל מה שיעבור עליה, על ידי זה תוכל להתגבר לעולם נגד חשכת הגוף והעולם הזה. כי תוקף הרצון הוא בחינת אור ונר שמאיר להאדם בכל מיני חושך וצלמוות בבחינת (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי ה' אלקי יגיה חשכי, ועל ידי זה (שם) כי בך ארוץ גדוד ובאלקי אדלג שור שאוכל להתגבר נגד כל הגדודים והחיילות וחומות הברזל הרוצים להפסיק ח"ו ביני ובין אבי שבשמים. כי איך שאני, לבי בוער עדיין ברשפי אש שלהבת י-ה להשם יתברך אשר מים רבים לא יוכלו לכבותה וכו'. וזה (שם קל"ט) גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר וכו' וכתיב (מיכה ז') אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי. והכל על ידי תוקף הרצון שהוא עיקר קדושת הנשמה בשרשה שנקראת בשביל זה נר. כי היא מאירה כמו נר ממש שמאיר בכל מיני חושך. וזה בחינת שבעת הנרות, כי הנשמה כלולה מכל השבע מדות כידוע. ויש שבע מדות בקדושה שהם כלל הכל, ואת זה לעומת זה יש שבע מדות רעות שזה בחינת שבע פרות הטובות ושבע פרות הרעות. בחינת שבעה ימי טוב ושבעה ימי רע. והאדם בא לזה העולם בשביל להתנסות בזה, שיעבור עליו כמה מיני חושך הכלולים בשבעה שהם בחינת שבע מדורי גיהנם שהאדם נענש בהם ח"ו כשלא עמד בנסיון ונכשל בהם. שזה בחינת ושבעה עדנין יחלפון עלוהי [=שבע זמנים יעברו עליו] ובפרט מי שרוצה להתחיל לכנוס בעבודת ה' ולהתקרב באיזה התקרבות להשם יתברך. שכל מי שחותר ועוסק לנתק עצמו מהרע ולהתקרב אל הטוב, כמו כן מתגרים ומתגברים בו יותר ויותר. וכמו שאמרו רז"ל (סוכה נ"ב) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו וכמו שכתוב (תהלים קמ"ה) באורח זו אהלך – טמנו פח לי. ועל זה צעק דוד (שם ס"ט)טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו'. וכתיב (שם פ"ח) שתני בבור תחתיות במחשכים במצולותוכו' וכן הרבה. ועל כל זה עיקר העצה והתחבולה הוא התגברות הרצון דקדושה, שכשהאדם מתחזק איך שהוא איך שהוא בכל מה שעובר עליו, לבלי להניח את הרצון דקדושה, ולהתחיל בכל יום מחדש ברצונות חזקים חדשים להשם יתברך, אזי הרצון דקדושה שהוא עיקר קדושת הנשמה, מאיר לו כמו נר ממש, שמאיר בכל מיני חשך שבעולם ועל כן הם בחינת שבעת הנרות. כי צריכין להאיר בכל מיני חושך שכלולים בשבעה שמשם כל הנפילות שבעולם ח"ו, בבחינת כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כ"ד). כי כל אחד מישראל נקרא צדיק כמו שכתוב (אבות פרק א) ועמך כולם צדיקים. ובפרט מי שרוצה להתקרב אליו יתברך ובהכרח שיעבור עליו כמה וכמה מיני חשך כמעט בלי שיעור, וכל קיומו בכל מיני נפילות ח"ו הוא על ידי הרצון שנקרא נר ה' שכלול מבחינת שבעת הנרות שמאיר בכל המדות הכלולים בשבעה, לעלות מכל הנפילות מחושך לאור גדול, בבחינת כי שבע יפול צדיק וקם שיזכה לעסוק בתורה שהיא בחינת (משלי ט')חצבה עמודיה שבעה, ובתפלה שהיא בחינת (תהלים קי"ט) שבע ביום הללתיך. אבל אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי שמקשרים עצמו לצדיקי אמת שהם כלולים בבחינת משה שנסתלק ברעוא דרעווין, ברצון שברצונות, שהוא עומד בין שמד לרצון ועושה גרים ובעלי תשובה בעולם. כי מעלה אותם משמד לרצון. כי רק הוא מאיר ומכניס תוקף הרצון דקדושה בכל אחד ואחד, אפילו אם נפל ח"ו למקום שנפל, הוא מכניס בו גם כן שיתגבר בתוקף הרצון הטוב ועל ידי זה הוא מעלהו משמד לרצון. וזהו בהעלותך את הנרות כשתרצה להדליק ולהעלות את הנרות הקדושים, שהם בחינת נפשות ישראל, שיבערו להשם יתברך ונרם יהיה הולך ומאיר בכל מיני חושך כנ"ל, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. פני המנורה זה בחינת הצדיק שהוא בחינת משה שהוא בחינת פני המנורה, שכל המנורה הטהורה שהם כלל נשמות ישראל מאירים ממנו. כי הוא שורש כולם ועל כן נקרא פני המנורה.

(שם, אורח חיים, ברכת השחר ה,מד)

מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה היא (ח,ד)

מובא בדברי רבנו זכרונו לברכה שצריכים להיות עקשן גדול בעבודת ה'. ומי שהתחיל מעט בעבודת ה' יודע זאת, שאי אפשר להיות איש ישראל באמת כי אם על ידי עקשנות גדול, כי הרבה הרפתקאות ועליות וירידות צריכין לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור. ואם לא יהיה עקשן גדול לבלי להניח על ידי זה מעט עבודתו שהתחיל, אי אפשר לו שישאר על עמדו. וזה עקר ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל, כי ה' יתברך מתפאר מאד בהעזות והעקשנות של איש הישראלי שמפילים אותו בכל פעם, והוא מתחזק בכל עת, והוא עקשן גדול. ואינו מניח להפיל עצמו בשום אופן. וזה עקר התפארותו יתברך בבחינת תנו עוז לאלקים על ישראל גאוותו. 'עוז' זה בחינת עזות ועקשנות של ישראל שהם עזים וחזקים בעבודתם שעל ידי זה עיקר קבלת התורה שהוא כלל ההתפארות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין (ביצה כה), על ידי זה על ישראל גאוותו, דהיינו גאות והתפארות. כי זה עיקר התפארותו יתברך. וכמו שכתוב: כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פט), כי עיקר ההתפארות הוא העזות והעקשנות. וזה בחינת וזה מעשה המנורה מקשה זהב. 'מעשה המנורה' זה בחינת כלל ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל, שמשם עיקר האור. ועל כן בנרות המנורה היה עדות שה' יתברך אוהב עמו ישראל ומשרה שכינתו בהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על נר המערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שזה בחינת התפארות, שמחמת התפארותו ואהבתו בנו הוא משרה שכינתו בתוכנו. נמצא שכל מעשי המנורה הוא בחינת התפארות שה' יתברך מתפאר בישראל. וזה בחינת כל הציורים הנפלאים שהיו במנורה: גביעים וכפתורים משוקדים ופרחים וכו', כל זה מרמז על כמה מיני גווני ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל שכלולים מגוונין סגיאין. וכל אלו ההתפארות שהם בחינת מעשה המנורה אין זוכין כי אם על ידי עקשנות גדול, שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' כנ"ל. וזה בחינת וזה מעשה המנורה מקשה זהב. מקשה לשון עקשנות, שצריכין להיות עז וקשה בעבודת ה' בעקשנות גדול מאד. וזהו עד ירכה עד פרחה מקשה היא, דהיינו שכל הציורים והפרחים שבמנורה עד ירכה עד פרחה שהוא כלל ההתפארות של ישראל, הכל זוכין על ידי עקשנות דייקא בחינת עד ירכה עד פרחה מקשה היא, היינו שבכל עבודות איש הישראלי מתחלה ועד סוף שמכולם מקבל ה' יתברך התפארות, שהוא בחינת מעשה המנורה, כל זה נעשה רק על ידי עקשנות, בחינת עד ירכה עד פרחה מקשה וכו' שמתחלה ועד סוף צריכין עקשנות ועזות גדול.

(שם, אורח חיים, ברכת המזון, ד,יב)

למה נגרע לבלתי הקריב (ט,ז)

אלו האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח, שבאו לשאל למה נגרע, אלו שאלו כהוגן, ותקנו בזה הרבה מאד. כי נתגלגל זכות על ידם שנתגלה על ידי זה למשה דין פסח שני, שהוא תקון גדול, שהוא בחינת המשכת דרך התשובה. כי זה עיקר שלמות התשובה שאפילו כשרואה האדם את עצמו שהוא רחוק מאד מה' יתברך וטומאתו עליו ממעשיו הרעים, אף על פי כן יחזק את עצמו ויבוא בקידה והכנעה לפני הצדיק האמת ולפני ה' יתברך וישאל על נפשו, כמו ששאלו אלו האנשים שהיו טמאים, ששאלו למה נגרע להקריב את קרבן ה' וכו', כמו כן ישאל כל אחד על נפשו, אם יודע בעצמו טומאתו ממעשיו, שיבוא וישאל: "ואם נפשי מטומאה במעשי הרעים, אף על פי כן למה אגרע להקריב קרבן ה', דהיינו להתקרב לה' יתברך לעסק בתורה ולהתפלל וכו' שהוא בחינת קרבנות? כי בודאי יש לי תקוה גם כן להתקרב לה' יתברך". ואז בודאי ימצא לו ה' יתברך תיקון ויודיע להצדיק, כמו שהודיע למשה תקון הפסח שני שהוא פליאה נשגבה, כי עיקר זמן הפסח הוא רק בשעת יציאת מצרים, שאז דלג ה' יתברך על הקץ וגאלם, ואז עיקר זמן הקרבת הפסח, ועל שם זה נקרא פסח לשון פסיחה ודילוג שדילג על הקץ, כי האיר עליהם אז הארה נפלאה, אבל מי שהיה טמא ולא הקריב את הפסח במועדו, איך יזכה להקריב פסח עוד? אבל ה' יתברך ברחמיו גילה הסוד למשה על ידי שאלת הטמאים דייקא, והודיע לו שהטמאים יקריבו פסח שני באייר בימי הספירה. ובזה הורה לנו דרך התשובה שאין שום יאוש בעולם כלל, כי אף על פי שעבר זמן של עיקר התיקון, ואנחנו טמאים במעשינו, עדיין יש תקוה אפילו שלא בזמנו, כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה לשאול בכל פעם למה נגרע להקריב את קרבן ה'.

(שם, אורח חיים, ברכת הפרות, ה,טז)

ויהי העם כמתאוננים (י,לו)

הכלל, שהעיקר הוא האמת. כי בודאי אם יסתכל על האמת לאמיתו בודאי יחתור להשם יתברך עד שישוב באמת כי אף על פי כן, מה יהיה בסופו, כי סוף כל סוף יהיה מוכרח להתתקן על ידי עונשים קשים ומרים אלפים שנים ה' יצילנו, [ואם כן] הלא טוב לו שישוב מיד, כי באמת אין שום יאוש בעולם כלל כמבואר אצלינו כמה פעמים. כי כל הנפילות והייאושים של העולם הוא רק מחמת הריחוק מהאמת, שמטעה את עצמו לומר שאינו יכול עוד לשוב כמו שנאמר לא יאמין שוב מני חושך, שאינו מאמין שאפשר לו עדיין לשוב מני חשך. וכל זה מחמת השקר, כי הוא מבקש לעצמו עלילה לפטור עצמו מעבודת השם יתברך, כמו שפירש רש"י על הפסוק ויהי העם כמתאוננים: מבקשים עלילה איך לפרוש מן המקום. כי כל אדם בטבעו יש לו רע המונעו מעבודת השם יתברך, וצריך לסבול צער ויגיעות לשבור זה הרע, ועל כן הוא מבקש בכל פעם לפרוש עצמו מעבודת השם יתברך מחמת הרע שבטבעו. אבל אף על פי כן אוי לו מיצרו אוי לו מיוצרו, כי אימת הדין עליו מה יעשה ליום פקודה. ועל כן אין לו שום התנצלות לפרוש מהשם יתברך, רק על ידי שרואה שמתחיל כמה פעמים להתקרב להשם יתברך, ואינו יכול לעמוד בשום נסיון קל, אזי מוצא לעצמו תירוץ לומר 'מה אעשה, באמת הייתי רוצה לשוב להשם יתברך, אבל מה אעשה כי יצרי מתגבר עלי בכל פעם, ומה אועיל ומה אוחיל עוד, כי כבר נתפסתי בגלות גדול עד שאי אפשר לשוב עוד' חס ושלום. אבל באמת כל זה הוא פיתוי היצר הרע והסתת הבעל דבר, מעוצם הרע שבטבעו, שרוצה לפטור עצמו ולפרוש מהשם יתברך על ידי דחיה וטעות זו. ובאמת הוא מטעה את עצמו כי סוף כל סוף מה יהיה בסופו, כי אין חושך ואין צלמוות להסתר שם כל פועלי אוון. ובודאי יהיה מוכרח ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא יוותרו לו דבר אחד. ואם האדם חכם [אפילו] מעט, ראוי לו לבלי להניח להטעות את עצמו. כי באמת אין שום ייאוש בעולם כלל, ואיך שהוא צריך לו לחתור ולחפש ולבקש הצלה ומנוס מעמקי השאול תחתיות ומתחתיו, ואם הוא רואה שאף על פי שהוא חותר ימים ושנים להשם יתברך, ועדיין לא שב מטעותו, אף על פי כן יהיה עקשן גדול מאד, ויתאחז בעבודת ה' יתברך בדרך עקשנות, כמו שאמר רבינו ז"ל שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת השם יתברך ויתלה עיניו למרום תמיד שיזכה לשוב אליו יתברך, או להנצל מעתה ממה שהוא צריך להנצל, כל אחד לפי בחינתו. וראוי להאדם הבר דעת שיהיה מרוצה שאפילו אם לא יפעל בכל עבודתו וטרחו ויגיעו רק שעל ידי זה ינצל פעם אחת מאיזה עבירה גמורה או הרהור או תאוה כל ימי חייו, דהיינו שעל ידי עבודתו ותפילתו והתבודדותו וכו' יזכה שבסוף ימיו יהיה לו נחסר ונפחת עבירה אחת, היינו שעל ידי עבודתו זכה שעכשיו יש לו עבירה אחת פחותה מחשבון עוונותיו מאשר היה לו אם לא היה חותר ומתפלל להנצל מהם, גם זה היה כדאי לו. כי סוף כל סוף לא נשאר לאדם מכל עמלו ויגיעו מה שעמל וטרח בעולם הזה כי אם מה שזכה לפעמים להנצל מרע ועבירות ולחטוף לפעמים איזה מצוות. ואי אפשר להאריך בענין זה, כי אלפים ורבבות יריעות לא יספיקו לבאר עד היכן האדם צריך להתחזק תמיד בהשתוקקות להשי"ת ולא יניח את הרצון לעולם, כי כל אחד ואחד יש לו מניעות ובלבולים אחרים בכל יום ויום בלי שיעור. והכלל שהעיקר הוא האמת. כי אמת הוא אחד ומי שאינו רוצה להטעות את עצמו ומסתכל על האמת שלא יאבד עולמו הנצחי, בוודאי ישוב אל ה' מכל מקום שהוא, כי אמת ה' לעולם והבן היטב דברינו ויערבו לך לעד ולעולמי עולמים.

(שם, חושן משפט, שלוחין, ג)

והאיש משה עניו מאוד (יב,ג)

עיקר מדת הענוה [היא] כשיהיה במדרגה שיוכל לכתוב על עצמו כמו משה רבנו, עליו השלום, (במדבר י"ב): והאיש משה עניו מאד. זהו מדרגת הענוה בתכלית, וכמו שמצינו באמוראים שאמר רב יוסף (סוטה מ"ט:): לא תתני ענוה – דאיכא אנא [=הגמ' שם אומרת "משמת רבי בטלה ענוה. אמר רב יוסף: אל תאמר 'בטלה ענוה', שאני ענוותן." רש"י].

(ליקוטי מוהר"ן א, קמז)

בחלום אדבר בו (יב,ו)

ברוב בני אדם המדמה אינו מבורר, ועל ידי זה בשעת שינה מבלבל אותו המדמה בבלבולים, שהם החלומות המבולבלים של רוב בני אדם, שהם באים מבלבול המדמה בשעת שינה. אבל הצדיק שזוכה לתקן המדמה, אזי גם החלומות שלו ברורים צודקים ואמתיים, בבחינת חלום על ידי מלאך. כי הוא זוכה לרוח הקודש, בחינת רוח נבואה, שמברר המדמה. ועל כן בשעת השינה בעצמו הוא מקבל בחינת רוח הקודש, שזהו בחינת חלום על ידי מלאך. כי החלום הוא בחינת נבואה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נז), בחינת בחלום אדבר בו. ולהיפך, מי שאינו זוכה לברר המדמה, נאחזים כמה בלבולים בהמדמה, ועל ידי זה מבלבלים הסטרא אחרא והקליפות אותו בשעת שינה בחלומות מבולבלים, בבחינת חלום על ידי שד, שנמשך על ידי בלבול המדמה שהוא בחינת זוהמת הנחש.

(שם, אורח חיים, הלכות ציצית ה,יב)

הפטרת בהעלותך

ראיתי והנה מנורת זהב (זכריה ד,ב)

זהו בחינת מראה המנורה של זכריה שמפטירין בפרשת בהעלותך ובשבת חנוכה, שראה את המנורה וכו' (זכריה ד) ושנים זיתים עליה אחד מימין ואחד משמאל ואומר מה אלה אדוני, ויאמר לו הלא ידעת מה אלה, ויאמר לא ידעתי. היינו שגם זכריה נתקשה על עסק תיקון המנורה מאד, מחמת שראה ששניים זיתים עליה, שהם שני אילנות אחד מימין ואחד משמאל, שהם בחינת אילנא דחיי ואילנא דמותא [=עץ החיים ועץ המוות], שהם בחינת סטרא דקדושה וסטרא אחרא שכנגדה, שמתגבר בכל פעם רע לעומת טוב וכו'. על כן שאל מה אלה ב' פעמים, כי לא היה יכול להשיג איך יכולין לכבוש הר כזה, מאחר שהסטרא אחרא מתגברת כנגד כל אדם כל כך, כל כך, בכל פעם. והשיב לו המלאך לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות, בחינת רצון שנקרא רוח ה' כמו שכתוב (יחזקאל כ') העולה על רוחכם, היינו על ידי תוקף הרצון דקדושה הנמשך מרוח ה' על ידי הצדיקי אמת בחינת משה, על ידי זה יתגבר כל אחד לא בחיל ולא בכח כי אם על ידי תוקף הרצון. וזהו (זכריה ד') מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור, שאפילו ההר הגדול שהוא בחינת השונאים והמונעים הגדולים (וכעין שפירש רש"י שם)לפני זרובבל למישור כי כולם יתבטלו לפני הצדיק האמת בחינת זרובבל שהוא בחינת משיח על ידי תוקף הרצון שיאיר בישראל וכנ"ל. וזה שכתב אדוננו מורנו ורבינו ז"ל בספר הא"ב [=ספר המידות], שעל ידי הדלקת נר תמיד ניצולין מגזירת שמד. כי נר תמיד הוא בחינת הרצון שעל ידי זה נתבטל בחינת שמד כי עולים משמד לרצון

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכות השחר ה,מז)