כחצות הלילה אני יוצא (יא,ד)

כי סוד חצות לילה גם משה לא יכול לעמוד עליו בשלימות כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'מכדי משה לא ידע חצות אימת ואמר כחצות, דוד ידע שאמר חצות לילה אקום להודות לך וכו'. היינו כי משה ידע שעיקר הוא הגאולה האחרונה שתהיה בזכות דוד והנלוים אליו, שהם הצדיקים וכשרים העומדים בחצות לילה לקונן על חורבן בית המקדש, שאז השם יתברך וכל הצדיקים שבגן עדן צייתין לקלייהו וכו', ועל ידי זה תהיה הגאולה בבחינת שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל המתאבל על ירושלים וכו'. אבל לא יכול לעמוד על הדבר מתי יהיה הקץ כי הוא סתום מאד, ועל כן גם בגאולה הראשונה רמז בדבריו שאמר כחצות הלילה אני יוצא, כי בכל דבריו ושליחותו הסתכל על הקץ האחרון שבשביל זה מיאן בשליחותו בתחילה. ועל כן רמז בדבריו ואמר כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וכו', כי כל הגלויות מכונים בשם מצרים וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל כן אמר 'כחצות', כי הקץ האחרון סתום מאד רק דוד שהוא בעצמו משיח אמר חצות לילה אקום וכו'. ועל כן אמר משה אז כה אמר ה', כי נבואה זו של בחינת חצות שמרמז על קץ האחרון היא רחוקה מאד ואי אפשר לעמוד על זה, על כן אמר בלשון כה.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, מתנה ה,מז)

ומת כל בכור (יא,ה)

בכור הוא ראשית בחינת דעת בחינת (משלי א') ראשית דעת, היינו שהכניע הדעת של הסטרא אחרא שהיא בחינת חכמת הטבע, והגביר את הדעת של הקדושה בחינת הדעת של השגחה שהוא בחינת (שם ד') בני בכורי ישראל, היינו הדעת של אמונת ההשגחה שמשם נמשכין זרע קדוש ישראל. כי ישראל הם למעלה מהטבע, כי הם נמשכין משם בבחינת (בראשית ט"ו) הבט נא השמימה וספור הכוכבים, ויאמר לו כה יהיה זרעך וכו' ודרשו רבותינו ז"ל (מדרש רבה שם)שהגביהו למעלה מן השמים וכו'. נמצא שזרע ישראל נמשכין למעלה מהטבע, כי על פי הטבע כפי מערכת השמים לא היה אברהם אבינו עליו השלום ראוי להוליד, רק על ידי שאמר לו השם יתברך צא מאצטגנינות שלך והגביהו למעלה מן השמים, היינו למעלה מהטבע, על ידי זה זכה להוליד בחינת (שם) כה יהיה זרעך. נמצא שזרע ישראל נמשכים בשרשם מבחינת למעלה מהטבע. וזה בחינת בכורי ישראל שהציל השם יתברך והמית בכורי מצרים בחצות הלילה, להכניע ולשבר ולבטל הדעת של חכמת הטבע ולהגביר הדעת של השגחה שהם בחינת בכורי בני ישראל.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נט"י שחרית, ב,ד)

וינצלו את מצרים (יב,לו)

עיקר תיקון העשירות דקדושה הוא עניות, דהיינו מי שאינו מתגאה בדעתו ומחזיק עצמו כעני, ובאיזה מעמד שהוא בין שהוא עני ממש או בינוני או עשיר מפלג מחזיק עצמו תמיד כעני ואביון גדול, בבחינת דוד המלך, שבגודל מלכותו וגדולתו ועושרו אמר תמיד: "כי עני ואביון אנכי","ואני עני ואביון". כי האדם ראוי לו להבין עצם עניותו בזה העולם, כי אפילו הצדיק אי אפשר לו לצאת ידי חובתו בשלמות נגד השם יתברך, כמו שכתוב: כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מכל-שכן שאר בני העולם; אם-כן, אפילו לחם צר ומים לחץ אין מגיע לו חס ושלום לפי מעשיו, רק השם יתברך זן את העולם כולו בחסדו, ואם-כן אין עני יותר ממנו, כי הוא אכל דלאו דילה [את שאינו שלו]. וכשמשים אל לבו האמת ויודע זאת בברור, אזי טוב לו תמיד, ויזכה לעשירות אמיתית, שהוא מה שאמרו רבותינו ז"ל: איזהו עשיר, השמח בחלקו, כי ישמח תמיד בחלקו, מחמת שיודע שהכל חסד גדול מהשם יתברך, אפילו לחם צר ומים לחץ. ועל ידי זה יזכה לעשירות ממש, לכל הון דעלמא, בחינת: "מאן דאיהו זעיר איהו רב", וכתיב: מקימי מעפר דל וכו' להושיבי עם נדיבים, מעפר דייקא, היינו מי שמשים עצמו כעפר. וגם אחר כך, כשזוכה לעשירות ממש, לכסף וזהב וחפצים הרבה, לא יפול על ידי זה להתאוות מה שאינו שלו, כי גם בעצם עשירותו יחזיק עצמו לעני ויהיה שמח בחלקו תמיד. לא כן הרשעים, שהם בהפך מכל זה: כשהוא עני, הוא בכעס על השם יתברך על עניותו וחסרונו, בבחינת והיה כי ירעב והתקצף וכו' (ישעיה ח), ותיכף כשיש לו איזה ממון, הוא מלביש את עצמו במלבושים שאינם ראויים לו לפי ממונו, ועל ידי זה חסר לו יותר מבתחילה. וכשמרוויח עוד ממון יותר, מתחיל לקנות לו כלי-כסף ומרגליות ותכשיטים, והכל בכפלי כפלים מכפי ערכו, ועל ידי זה חייו מרים ומרורים תמיד, עד שיש הרבה שבימי עשירותם חייהם מרורים יותר מבימי עניים, ועל ידי זה באים על פי רוב לידי עניות ממש, ומתים בעלי חובות (שקורין "אן-זעצירס" – פושטי רגל), וגם בימי עשירותם תמיד היה חסר להם כפי הנהגתם והצטרכותם העצום, והכל מחמת גסותם הרע, ואינם חושבים על תכליתם הנצחית, וכאילו כל העושר מגיע להם לבד, "ומאן דאיהו רב הוא זעיר", והקדוש ברוך הוא משפילם, ומתים עניים ממש ובעלי חובות. וזה בחינת: יאה עניותא לישראל, שעיקר היפי והנוי לישראל הוא מדת העניות, היינו מי שמחזיק עצמו לעני תמיד, הוא נאה ויפה תמיד, כי כל מה שיש לו הוא נאה ויפה אצלו תמיד, אפילו מלבוש של פשתן וטלאי על גבי טלאי, הכל נאה ויפה אצלו ושמח בו מאד, כי יודע שאינו ראוי לו לפי מעשיו אפילו מלבוש כזה, ואז הוא נאה ויפה תמיד, כי אחר כך גם כשיהיו לו מלבושים של משי ושל כסף וזהב, יהיו נאים ויפים אצלו תמיד. אבל מי שאינו מחזיק עצמו כעני, וכל מה שיש לו הוא מתאווה יותר, אינו זוכה לנוי ויופי לעולם, כנראה בחוש, שאפילו לובש בגדים יקרים וכו', תמיד חסר לו עוד בגדים יקרים ביותר, כידוע כל זה. ועל כן עיקר תיקון הממון והעשירות הוא עניות כנ"ל, כי האדם צריך לאחוז תמיד בקצה האחרון ולזכור שנולד ערום, כמו שכתוב (איוב א): "ערום יצאתי מבטן אמי", שזהו תכלית העניות, וכנגד עניות זה כל מה שיש לו הוא עשירות גדול, ואז יהיה שמח בחלקו בכל מה שיש לו, הן מעט או הרבה. ועיקר גלות מצרים, שהיינו תחלה בגלות מרה וקשה וכבדה כזו, ואחר כך הוציאנו בעשירות כזו, כאשר הבטיח לאברהם אבינו: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ולמה לא נתן לנו העשירות תיכף בלא צער הגלות? אבל הכל היה לטובתנו, כדי להזדכך בכור הברזל בגלות, כדי לברר ולזכך העשירות, להוציא אותנו מתאוות ממון שהוא עשירות וממון דסטרא אחרא, שכל מה שיש לו יותר חסר לו ביותר, ולזכות לעשירות דקדושה שבא על ידי עניות דייקא, שזה בחינת מה שאנו אוכלים בפסח מצה, שהוא לחם עני, ומרור, כדי לידע ולזכר בהמרירות והעניות, שזה עיקר שלימות תיקון העשירות דקדושה כנ"ל.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה לד; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, מגילה ו,יא-יב)

וגם ערב רב עלה איתם (יב,לח)

מי שרוצה לקרב רשעים ורחוקים לעבודתו יתברך, יש עליו סכנות גדולות מאד בלי שיעור, וצריך לזה כמה תחבולות בלי שיעור, עד שיזכה לפעול פעולתו בשלמות. ועל כן אפילו משה רבנו, עליו השלום, אדון כל הנביאים ולא קם כמוהו, אף על פי כן בענין התקרבות הערב רב לא עלתה בידו, והם שגרמו כל הקלקולים: חטא העגל ושבירת הלוחות וכו'. ועיקר תיקון הדבר תלוי בזה, שהחידושי תורה שלו שממשיך בשביל התקרבות הרחוקים, ימשיכם רק ברחמים ותחנונים ובהתקשרות עם נפשות השומעים, ועם כח וזכות המעשים טובים שלו לא ישתמש כלל בתפלתו, רק כדי להכניע הרע שבעדה, ולפני השם יתברך יעמד כדל וכרש ויבקש רק רחמים ותחנונים: אם יתן השם יתברך, יתן, ואם לאו, לאו; ולא ידחק את השעה ולא יבקש שום דבר בדווקא, בכוח ובאונס כביכול אז על ידי אלו הרחמים ותחנונים יכול לקרב גם המרוחקים ביותר, שהם בחינת נשמת ערב רב (כי סוף כל סוף בודאי יתתקנו כלם). כי יש רשעים שהם שקועים בתאוותם ובמחשבותיהם הרעות והם רחוקים כל כך, עד שאי אפשר בשום שכל ובשום כח לקרבם להשם יתברך, ואי אפשר לקרבם כי אם על ידי רחמים ותחנונים, שהוא בחינת אריכות אפיים, כי גם השם יתברך מאריך אף לרשעים כדי שישובו, וצריך הצדיק שיאחז גם כן בבחינה זו. ובזה כלול מה שצריך הצדיק לבלי לדחוק את השעה בשום דבר, רק יאריך אפו וימתין הרבה לתשועת ה' ולרחמיו המרבים בלי שעור. כי אף על פי שכוונת הצדיק בודאי לטובה, שרוצה רק למלאות רצונו יתברך, ומחמת זה הוא בהול מאד בהדבר שחפץ, מחמת שיודע שהוא רצונו יתברך אף על פי כן אסור לדחוק את השעה. וצריכין להיות בקי בענין זה מאד, שזה בחינת בקי ברצוא, בקי בשוב, כי צריכין לרוץ מאד מאד לעשות רצונו יתברך, אבל אף על פי כן צריך שיהיה לו אריכות אפים ולבלי לדחוק את השעה, רק ימתין לישועת ה'. בפרט בענין התקרבות רחוקים כאלו שהשם יתברך בעצמו כביכול חושב מחשבות ותחבולות איך לקרבם, בבחינת וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, על כן בודאי אין הדבר בא בנקל ואי אפשר לעשותו בחפזון, רק צריכין מתינות גדול בזה ואריכות אפיים מאד ולהתפלל קודם המשכת חידושי תורתו רק ברחמים ותחנונים. ועם מטה עזו, שהוא כח וזכות עבודתו הקדושה, ישתמש רק בשביל להכניע הרע שברעים כנ"ל. ואם אף על פי כן יש רשעים ורחוקים כאלו שאי אפשר לו להכניע הרע שבהם עם מטה עזו אף על פי כן יכול לקרבם על ידי ריבוי הרחמים ותחנונים שהרבה לפני השם יתברך, כי יכול לעורר רחמים כאלו אצלו יתברך, עד שגם הם יתקרבו, כי רבים רחמיו. ואם אף על פי כן אי אפשר לפעול עתה לקרבם ההכרח להמתין עוד, אולי יוכל לפעול בקשתו בפעם אחרת; ואם גם אז לא יפעל, ימתין עוד. ואז בדרך זה מקרב בכל פעם מעט מעט את הרחוקים ביותר, עד שסוף כל סוף יקרב כולם. וזה הענין לא יהיה בשלמות עד שיבוא משיח צדקנו ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ לארצנו והוא יתקן הכל.

(אוצר היראה גרים ו; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, דברים הנוהגים בסעודה ד)

ולא יראה לך חמץ (יג,ז)

דרשו רבותינו ז"ל: שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. שאם נכנס עכו"ם לבית ישראל וחמצו בידו אינו זקוק להוציאו, כי חמץ הוא בחינת חימוץ המוח שהם מחשבות זרות והרהורים שהם אסורים במשהו. אבל אם האדם עושה את שלו ומתגבר בכל כחו לבער ולגרש המחשבות רעות מקרבו, והם, אף על פי כן, באים בעל כרחו עליו בכל פעם, על זה אין האדם חייב כלל כמו שכתוב בספר הא"ב [ספר המידות] שאין האדם חייב על ההרהורים הבאים עליו כי אם כשמהרהר וחוזר ומהרהר. וכן כתב (ליקוטי מוהר"ן תנינא) שיהיה האדם שב ואל תעשה גם במחשבה ומה שנעשה עמו ממילא אל יחוש. וזה בחינת שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים שאם נכנס עכו"ם וכו', היינו מאחר שהאדם נזהר ונשמר מחמץ שלו היינו שלא יחמיץ מוחו במחשבות חוץ והרהורים ואם אף על פי כן נכנס העכו"ם, שהוא הסטרא אחרא, וחמצו בידו שהם ההרהורים שבאים עליו שלא בכוונה. אינו חייב על זה, כי אין זה חמץ שלו רק שצריך ליזהר שלא יגע בו ולא יהנה ממנו ולא יהיה נמשך אחריו כלל. ועל פי רוב על ידי זה ממילא יסתלק כמבואר במקום אחר. אבל הוא אינו צריך להסתכל על זה כלל רק שיהיה נזהר שלא יהיה החמץ שלו, שלא יחמיץ מחשבתו בעצמו באלו המחשבות הבאים עליו.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, נזיקין ד,ה)