ובא השמש וטהר (כב,ז)

דעת לנבון נקל שזה הפסוק ובא השמש וטהר – ואחר יאכל מן הקדשים, מרמז על ביאת שמשו ביומו האחרון בעת פטירתו, שהוא בחינת ביאת השמש של כל ימי חייו. שיש שעיקר גמר טהרתו יזכה רק אחר ביאת שמשו לגמרי. וכעין שאמרו רבותינו ז"ל (יומא פרק ו') שיש כמה וכמה שאף על פי שעשו תשובה והיה להם יסורים, עדיין 'תשובה ויום כפור ויסורין תולין, עד יום המיתה שמכפר'. ועל כן כל מי שהוא בבחינה זאת, אם יפול חס ושלום בדעתו, מחמת זה שעובר עליו, לא יזכה גם אחר יום המיתה שהוא אחר ביאת שמשו לאכול מן הקדשים. כי בוודאי הטמא לגמרי ולא טבל עדיין, אין מועיל לו הערב שמש; רק זה שהתייגע כל ימיו בכל מה שעבר עליו והתחזק ברצון, וטבל במקוה, והתחיל בכל יום להטהר עצמו, אף על פי שלא עלתה בידו להטהר בשלימות, אף על פי כן לית רעותא טבא דאיתאביד [=אין רצון טוב אבד] מכל שכן דיבור טוב ומעשה טוב, עד שיזכה שתושלם טהרתו אחר ביאת שמשו ביומו האחרון, בבחינת ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, שהוא חלקו הטוב לעולם הבא שיזכה אליו תיכף אחר ביאת שמשו, ולא יצטרך להתגלגל ולסבול מה שצריך לסבול מי שלא הכין את עצמו כלל בימי חייו. כי אז ביום האחרון מתקבצים כל מה שחטף טוב בזה העולם בכל יום ויום, וכל רצון ורצון טוב שהיה לו בכל יום ויום כל ימי חייו. ורק זה הוא תקוותו והשארתו לנצח. ואז ידע ויבין כל אחד ואחד החילוק שבין מי שהשתדל ורדף אחר התכלית ברצונות חזקים בכל יום, אף על פי שלא זכה אליו בשלימות, ובין מי שלא השתדל כלל. וכמו שכתוב (מלאכי ג') ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, שיהיה חילוק אפילו בין מי ששנה פרקו מאה פעמים למי ששנה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט'). מכל שכן וכל שכן בין המשתדל לאינו משתדל. והעיקר כפי התקרבותו לצדיקי אמת הנכללים בזקנים דקדושה העוסקים להעלות כל הנופלים והרחוקים מאד מאד ממקומם שהם לרצון עליון אשרי שיאחז בהם.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת השחר ה,מב)

ובא השמש וטהר – ואחר יאכל מן הקדשים (שם)

זה שנטמא ורוצה להטהר צריך טבילה במקוה, כדי להמשיך עליו קדושה וטהרה ממקוה העליונה, שהיא בחינת מקוה של שבועות שהוא בחינת שער החמישים, שהוא שורש התורה, בחינת הארת רצון העליון שמאירים הצדיקי אמת, שהם בחינת משה, בלב כל ישראל, שיאיר להם בכל מיני חשך ואפלה, שעל ידי זה מעלים את הנפשות מבחינת שמד, חס ושלום, לרצון; ומשם נמשכת הטהרה לכל הטובלים במקוה להטהר מטמאתן. אך אף על פי שהצדיקים האמיתיים עושים עם נפשות ישראל מה שעושים, להאיר להם הרצון ולהעלותם מטומאה לטהרה, אף על פי כן הבחירה ביד כל אחד, וצריך כל אחד להמשיך על עצמו הרצון דקדושה ולקשר לזה כל מחשבתו ולבו. והעיקר, שצריך להמתין עד גמר הישועה. כי בכל יום עושה השם יתברך חדשות לגמרי בשביל תיקון נפשות ישראל, שזה בחינת טהרת הטמאים שצריכים להמתין עד הערב שמש, ויש שצריכים להמתין יותר, כמבואר בפנים. והעיקר, להתחזק בכל אלו הימים שאינו זוכה עדיין לשלמות טהרתו, אף על פי כן יצפה לישועה ויתחזק בכל פעם ברצונות חזקים להשם יתברך, עד שיזכה ליום ישועתו שהוא בחינת גמר טהרתו לגמרי, ואז יאכל מן הקדשים.

(אוצר היראה, מקוה ב; על פי: שם, אורח חיים, ברכת השחר א,מא-מו)

וכל זר לא יאכל קודש (כב,י)

כל המאכלים הקדושים ביותר אסורים למי שאינו ראוי להן באיסור חמור מאד. כי מחמת שהם קדושים בקדושה יתירה מאד, אין כח בהמקבל לקבל החיות והקדושה המרובה הנמשכים על ידם. ועל כן אם ירצה לאוכלם חס ושלום מי שאינו ראוי להם, הוא גורם שבירת כלים מחדש, בחינת ריבוי השמן גורם כיבוי הנר. ועל כן כל זר לא יאכל קודש כי אין בו כח לקבל החיות המרובה הנמשכת על ידי אכילת קודש, שזהו בחינת ריבוי השמן שגורם כיבוי הנר, שזהו בחינת שבירת כלים שמשם עיקר יניקת הסטרא אחרא. וזה שכתוב בכלאי הכרם פן תקדש המלאה, כי איסור כלאים הוא רק מחמת התערובות, כי כל אחד בפני עצמו מותר לזרוע, רק כשנתערבים זרעים של תבואה ושל גפן יחד אסורים, מחמת שעל ידי תערובתם אין להם כח לקבל ריבוי האור הנמשך על ידי הרבה מינים משונים כאלה. ועל כן אסורים בבחינת קודש בחינת פן תקדש, כי זהו בחינת איסור קודש שלא יהיה ריבוי אור חס ושלום.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הכשר כלים ג,א)

וכל זר לא יאכל קודש

כל זמן שאין האדם זוכה לשבר את היצר הרע והמניעות והעיכובים מעבודת השם יתברך עד שיזכה לעבודה תמה כראוי ולעשות מצות ומעשים טובים בשמחה בתכלית השלמות כראוי, שעל ידי זה זוכה לתקן המסדר והמיישב את המוחין ולהשיג על ידי זה את אור האין סוף בבחינת 'מטי ולא מטי'. וכל זמן שלא זכה לזה, אזי אינו רשאי לכנוס לשום השגה ולא לשום חקירה בידיעתו יתברך, כי עליו נאמר: וכל זר לא יאכל קודש, וכל ההשגות הם אצלו בבחינתמה למעלה ומה למטה ובחינת במופלא ממך אל תדרוש, ואם ירצה להתחכם בידיעת אלקותו יתברך ודרכיו הנפלאים על ידי חכמתו ושכלו, בודאי יקלקל ויפגום הרבה ויוכל ליפול, חס ושלום, בכפירות ואפיקורסות גדול, ועליו נאמר: חכמתך ודעתך היא שובבתך, כי מאחר שלא זכה למעשים טובים ולא תיקן המסדר והמיישב, על כן אין לו שום כלי עדין לקבל הדעת הקדושה, על כן צריך לסמוך רק על אמונה לבד, ולילך בעקבות אבותינו הקדושים ובעקבות הצדיקים אמתיים בלי שום חקירה כלל.

(אוצר היראה, אמונה טז; על פי: שם, אורח חיים, נפילת אפים ד,י)

אותו ואת בנו (כב,כח)

אמרו רבותינו ז"ל: כי הגדיל לעשות (יואל ב,כ) שהיצר הרע פשט ידו בגדולים. כי כן הוא על פי רוב, שבכל דבר שיש בו טוב גדול במעלה ביותר, אזי הסטרא אחרא מתגברת על הטוב הזה לכבוש אותו בגלות יותר, וחושבים מחשבות ועצות עמוקות איך להעלים את הטוב הזה, ועל ידי זה מכניסים אותו לתוך עומק מחשבתם; רק אף על פי כן ואתה מרום לעולם ה', כי לפעמים יצא הטוב על ידי זה דייקא מעומק גלותו, כי מאחר שמכניסים אותו לתוך עומק מחשבתם שמשם נמשך טיפת ההולדה, על ידי זה יוצא הטוב בזרע הילודים, כמבואר כל זה בפנים. וזה בחינת החילוק שבין בהמה לחיה, כי בבהמות מלובש טוב גדול ביותר, ועל כן עולים לריח ניחוח על ידי הקרבנות, ודייקא מחמת זה מתגברת הסטרא אחרא ורוח הבהמיות עליהם ביותר ועל כן תנועתם כבדה ביותר, ועל כן דמן אין טעון כיסוי וחלבם אסור, כמבואר בפנים, מה שאין כן בחיות, שאין מלובש בהן טוב גדול כל כך, ועל כן ניכר בהם דייקא החיות ביותר, כי הם קלי התנופה מחמת שאין הסטרא אחרא מתגברת כל כך להעלים חיותם וטובם, ועל כן חלבם מותר ודמם טעון כסוי. ועל- כן אותו ואת בנו נוהג גם כן רק בבהמות ולא בחיות, כי הבהמות, מחמת שהסטרא אחרא מתגברת מאד על הטוב שבהם, על כן כל תיקונם על ידי זרע הילודים, היינו על ידי הוולדות שיצאו מהם לדור ודור עד שיבוא משיח, שאז יתתקן בשלמות כל הטוב שהיה כבוש בהם. ועל כן כמה מצות נוהגות בוולדי הבהמות, מה שאין כן בחיות. ומחמת שתיקון ובירור הטוב שבהם הוא על ידי הולדה שלהם מדור לדור, על כן אסור לשחטם אותו ואת בנו ביום אחד, מה שאין כן החיות, [ש]אין הבירור שלהם תלוי בבירור וולדותיהם, ואין להם שום שייכות עם הוולדות לענין בירור הטוב שבהם, על כן אין בהם איסור אותו ואת בנו.

(אוצר היראה, אכילה קב; על פי: שם, יורה דעה, סימני בהמה וחיה טהורה, ד,לא)

מועדי ה' אשר תקראו … וביום השביעי שבת (כג,ג-ד)

שבת נקרא תחילה למקראי קודש, כי כל הראשי חדשים והימים טובים כולם מקבלים קדושתם מקדושת שבת קודש. ועל כן בפרשת המועדים התחיל: אלה מועדי ה' … ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת, ואחר כך מפרש שאר המועדים, כי שבת הוא תחילה למקראי קודש. כי יום טוב, ישראל הוא דמקדשי להו [=הם המקדשים אותו], כי כל הימים טובים הם בחינת התגלות הדעת, שנעשה על ידי שמגלים ההסתרה, שזה תלוי בישראל, שהם צריכים לעסוק בעבודת השם ובתורה שהיא שמא דקודשא בריך הוא [=שמו של הקדוש ברוך הוא], ועל ידי זה קוראים את החי החיים וממשיכים ממנו חיות שהוא בחינת הדעת, שעל ידי זה נתגלים ההסתרות ונתהפכים לדעת גדול ביותר. נמצא שכל זה תלוי בעבודת ישראל. אבל קדושת שבת היא קביעא וקיימא [=קבועה וקיימת] מעצמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ואין שום הסתרה ולא שום פגם מגיע לשם, ועל כן אפילו בשעת ההסתרה, שאז כתיב: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ואילו שבת לא נאמר, כמאמר חכמינו ז"ל, כי שבת הוא שמא דקודשא בריך הוא, וכביכול בשבת נמשך ונתגלה החיות מחי החיים, שאין שום הסתרה מגעת לשם, כי בעצם הקדושה כביכול אין פגם מגיע לשם, כידוע, כי איהו לא אשתני [=הוא אינו משתנה] בכל אתר. וזה בחינת קדושת שבת שקביעא וקיימא, כי קדושתה הוא ממנו יתברך בעצמו, ואפילו בתוך הגלות והתגברות ההסתרה כל כך, עד שכביכול נפגם קדשת חודש ויום-טוב, אף על פי כן אין קדושת שבת נפגמת, בחינת ואלו שבת לא קאמר. ועל כן אדרבא, מקדושת שבת קוראים את החיות והדעת לתוך הימים טובים וראשי חדשים, עד שתתגלה ההסתרה גם בהם ותתהפך לדעת, שזה עיקר קדושת יום טוב. ועל כן הגאולה תלויה בשמירת שבת, כמאמר רבותינו ז"ל, כי על ידי שבת נתגלה ההסתרה ומתהפכת לדעת, שזהו עיקר בחינת הגאולה.

(אוצר היראה, מועדי ה' שבת, עט; על פי: שם, אורח חיים, ראש חודש, ג)

וספרתם לכם (כג,טו)

לכם – לעצמכם. לכם – לעצמכם דייקא, שכל אחד צריך לספור ספירת העומר שהוא בחינת התחזקות לעצמו, כפי מה שהוא; ולא יפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחביריו בני גילו טובים ממנו הרבה. כי אף על פי שהוא מידה טובה להיות עניו, ולהחזיק כל אדם טוב ממנו, אבל אם יפול בדעתו על ידי זה, חס ושלום, אין זה ענוה: אדרבא זהו גדלות גדול, שאין נאה לו שיעבוד איזה עבודה להשם יתברך ועדיין הוא רחוק כל כך, וחביריו כבר זכו למה שזכו. כי אסור להרהר אחרי המקום, ומי יודע מאיזה מקום הוא ובאיזה מקומות נמשך על ידי מעשיו. כי אין אדם דומה לחברו כלל. וכן כל אדם שרוצה לצאת מטומאתו וזוהמתו, שזה בחינת ספירת העומר: כדי שיטהרו, צריך לספור הימים לעצמו דייקא, ואל יפיל אותו חברו כלל חס ושלום. וזהו וספרתם לכם, לכם – לעצמכם דייקא, והבן היטב, וכעין שכתב רבינו ז"ל על פסוק אחד היה אברהם, שעיקר התקרבות אברהם אבינו עליו השלום להשם יתברך, היה על ידי שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם, ולא הסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל (עיין בתחילת הספר לקוטי מוהר"ן חלק ב, בהשמטה, ענין זה). ובאמת כמו שיש כמה מיני מניעות מהמונעים הרשעים או מתנגדים הרוצים למנוע מהאמת בכמה הסתות ופתויים ודברי ליצנות וחלקלקות, כי יש גם כמה מיני מניעות וחלישות הדעת אפילו מחבריו ואוהביו באמת. וכל זה אי אפשר לבאר בכתב רק כל אחד יבין בעצמו, כפי ענייניו. וכנגד כל מיני מניעות וחלישות הדעת שבעולם צריכין לילך בדרך הנ"ל, בבחינת אחד היה אברהם, לחשוב כאלו הוא יחידי בעולם. וזה בחינת וספרתם לכם, לכם – לעצמכם, וכמו שמובא בהמעשה של החכם והתם. מבואר שם שהתם היה רצען וכו', ולא היה יכול המלאכה כראוי, ומנעל שלו היה בג' קצוות וכו', והוא היה מתפאר בו מאד: כמה נאה ויפה המנעל הזה וכו'. והיתה שואלת לו אשתו אם כן מפני מה שארי בעלי מלאכות נוטלים ג' זהובים בעד זוג מנעלים ואתה אינך לוקח כי אם אחד זהב וחצי השיב לה מה לי בזה? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, ועוד למה לנו לדבר מאחרים. הלא נתחיל לחשוב כמה וכמה אני מרוויח בהמנעל הזה מיד ליד: העור הוא בכך וכו' (עיין שם כל זה היטב) והבן כי במעשה הזאת מבינים רוב העולם כמה דברים הנוגעים לעבודת השם יתברך, שצריכין להתנהג בדרכי התמימות ולהיות בשמחה תמיד אפילו בעניות ודחקות גדול וגם עבודתו ותפלתו אינם בשלמות כלל, אף על פי כן יהיה בשמחה בחלקו תמיד. ולא יסתכל על העולם כלל שיש להם פרנסה כנגדו בכפלי כפלים ויש להם אכילה ושתיה ומלבושים נאים וכו' ואף על פי כן מלאים דאגות תמיד בריבוי חסרונות וגם בעבודת ה' בתורה ובתפלה הם גדולים ממנו אלפים פעמים, ואף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל רק יהיה שמח בחלקו תמיד, כמבואר שם שהלחם שלו היה אצלו כל המאכלים שבעולם וכו' ומנעל שלו שגמר בכמה ימים ביגיעה גדולה, והיה מלא חסרונות, והרוויח בו פחות הרבה מאחרים, אף על פי כן היה יקר בעיניו מאד והתפאר בו הרבה ולא הסתכל על אחרים כלל, ואמר מה לי בזה זה מעשה שלו וזהו מעשה שלי וכנ"ל. ורבינו ז"ל רמז בעצמו אחר שסיפר מעשה זאת שכוונתו לענין תפלה ועבודת ה', כמו שמובא שם בסוף שאמר רבינו ז"לואם התפלה אינו כראוי היא מנעל בג' קצוות והבן עיין שם, היינו כנ"ל: שצריכים להתנהג בתמימות גדול כדרכי התם הנ"ל, וצריכים לדקדק בכל המעשה ליקח לעצמו מוסר ועצות מדברי התם הנ"ל, ולילך בדרכיו ולהיות בשמחה תמיד, ואל יבלבל אותו העולם כלל. ואפילו חביריו שזוכין לתפלה ועבודה הרבה יותר ממנו אף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל, רק יהיה בשמחה תמיד בכל נקודה ונקודה טובה שמרוויח בתפלתו ועבודתו איך שהוא, עיין שם בהמעשה ותבין.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, פסח, ט,כב)

תספרו חמישים יום (כג,טז)

על ידי הנפת עומר שעורים, שהוא מאכל בהמה, בחינת רוח סערה, רוח הבהמה ועל כן נקראו שעורים מלשון סערה, על ידי זה מכניעין בחינת עשו איש שעיר, שהוא הרוח הטמאה, רוח סערה, ומעלין ומבררין הרוח חיים שנבלע בתוכו אל הקדושה. ואז מתחילין לספור הימים, כדי לקשר מספר הימים, שהם בחינת חסרון. כי בכל מקום שיש מנין יש חסרון (עיין אוצר היראה, יראה ואהבה, אות מ). ועל-ידי ספירת העומר, שהוא מנין דקדושה, שסופרין הימים ומצפים להגיע ליום החמישים, שהוא חג השבועות, כדי לצאת מטומאה לטהרה ולזכות לקבלת התורה, ששם עיקר הרוח חיים, שהוא עיקר שלמות כל החסרונות; על כן על ידי זה מקשרים המנין לבחינת למעלה מהמנין, ששם שלמות כל החסרונות. וזה בחינת תספרו חמישים יום, ובאמת אין סופרין רק מ"ט יום? אך באמת עיקר תיקון ושלמות כל המנין ומספר של הספירה הוא על ידי יום החמישים, שהוא בחינת למעלה מהמנין. וזה בחינת שער החמישים שמאיר בשבועות, ששם עיקר השלמות. כי משה רבנו, עליו השלום, השיג רק המ"ט שערים, ועל כן נאמר בו: ותחסרהו מעט מאלקים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל; אבל באמת זה בעצמו הוא עיקר שלמות החסרונות, כי משה רבנו זכה להגביה כל הבריאה שהוא בבחינת חסרון, עד למעלה למעלה, עד שהיו בחינות כל החסרונות נשלמים והיו סמוכים ממש לבחינת שלמות החסרונות, שזה בחינת מ"ט שערי בינה שהשיג, שהם סמוכים בתכלית לשער החמישים, שמשם תכלית השלמות. כי זהו עיקר התכלית, שיהיו החסרונות שהם בחינת כלל העולם סמוכים ממש לבחינת שלמות כל החסרונות, כי בחינת שלמות בעצמו, שהוא שער החמישים, אי אפשר להמשיך בעולם, שלא יתבטל העולם, כי עיקר הבריאה היה על ידי הצמצום והחיסרון. וזה בחינת תספרו חמישים יום, שצריכים לקשר ולהעלות כל המספרים עד יום החמישים, ואז נכללים כל החסרונות בהשלמות וממשיכים הרוח חיים משם להשלים החסרונות הכלולים בהמספרים של זה העולם, ועל ידי זה יוצאים מטומאה לטהרה, ונתבטל הרוח סערה, וזוכים לרוח חיים דקדושה, שזה בחינת כלל קבלת התורה, ששם עיקר הרוח חיים כנ"ל. ומחמת שעיקר הרוח חיים הוא שבת, על כן כתיב ממחרת השבת, וכתיב שבע שבתות. וזה: תמימות תהיינה תמימות דייקא, בחינת שלמות החסרונות.

(אוצר היראה, פסח וספירה, סג; על פי: שם, אורח חיים, פסח, ג)

חמץ תאפינה (כג,יז)

לפעמים נמשך על האדם הארה והתנוצצות גדול מלמעלה בלי שום אתערותא דלתתא [עשיה מצידו], ואז צריך לרוץ אחריו יתברך בחפזון גדול, ולבלי להחמיץ מחו ולישב דעתו כלל, כי אם ירצה אז לישב דעתו, יוכל להכשל וליפול מאד, מאחר שההשגה גדולה ושגבה מאד מאד מכלי המוחין שלו, מאחר שבאה מלמעלה בלי אתערותא דלתתא. ועל ידי זה בעצמו, שנשמרים אז לבלי להחמיץ את המח ולבלי להסתכל במה שאין לנו רשות, על ידי זה בעצמו נעשה בחינת אתערותא דלתתא, עד שאנו זוכין לקבל אחר כך המוחין בהדרגה כסדר, ואז כל אחד לפי בחינתו זוכה לבחינת כח המסדר והמיישב את שכלו, ואז אין צריכין חפזון, כי נמשך עלינו הארה מבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע, על ידי שנמשך עלינו הארת בחינת כתר, שהוא מלשון המתנה דייקא. וזה בחינת איסור החמץ בפסח ואחר כך הותר לגמרי, ובשבועות נתתקן החמץ כל כך, עד שמביאין ממנו שתי הלחם.

(אוצר היראה, השגת אלוקות י; על פי: שם, אורח חיים, נפילת אפיים, ד,יא-יב)

ולקחתם לכם ביום הראשון … ושמחתם לפני ה' (כג,מ)

נטילת הארבעה מינים בסוכות זמן שמחתנו, הוא כדי להמשיך השמחה של מצוה, שהיא בחינת עולם הבא, לתוך הלב, שיהיה בבחינת נתתה שמחה בלבי. כי האדם בעצמו כלול מכל העולמות, כידוע, ויש שהאדם בחינת עולם הבא ועולם הזה, היינו: הראש והדעת הוא בחינת עולם הבא, שאז יהיה עיקר שלמות השגת הדעת, והגוף הוא בחינת עולם הזה, והעיקר הוא הלב, שיש בו שני חללים, ששם משכן שני היצרים, יצר טוב ויצר הרע, שעל ידי זה עיקר הבחירה של האדם, שהוא בעולם הזה דייקא. ועל כן יכול האדם להרגיש לפעמים במוחו ודעתו בחינת עולם הבא, מחמת שהמוח והדעת בעצמם הם מבחינת עולם הבא; אבל העיקר להמשיך זאת אל לבו, שהוא מרמז לבחינת עולם הזה, עולם הבחירה, שזה בחינת להמשיך שמחת עונג עולם הבא אל תוך העולם הזה, בבחינת וידעת היום והשבות אל לבבך. וזה אנו ממשיכין על ידי הנענועים עם הארבעה מינים, וכל הנענועים עד טבורא דליבא, כדי להמשיך השמחה של עולם הבא מהמוח אל הלב, להרגיש שמחת עולם הבא בעולם הזה ממש גם בלבו, ששם עיקר השמחה כנ"ל, בבחינת נתתה שמחה בלבי. וזה שכתוב: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם, כי על ידי זה ממשיכים שלימות השמחה של מצוה גם בעולם הזה, עד שנזכה לעשות כל המצוות תמיד בכל השנה בשמחה גדולה מהמצווה בעצמה, עד שלא נרצה בשום שכר עולם הבא בשבילה, רק שמחתנו יהיה מהמצווה בעצמה. ועל כן עיקר ההידור הוא בהאתרוג, שהוא כנגד הלב, כמאמר רבותינו ז"ל; וטעם עצו ופריו שווה, כי העץ בעצמו מרמז על העולם הזה, שאין מרגישים בו טעם הקדושה כל כך, רק הוא עולם המעשה, ועליו, על העץ הזה, יגדלו פירות נפלאים שנזכה לאכלן ולהתענג מהם בעולם הבא, בעת קיבול השכר; אבל עיקר השלמות הוא, שנזכה לטעם טעם הטוב והנעים של הפרי גם בהעץ בעצמו, שזה בחינת להרגיש עונג העולם הבא בשעת עשיית המצווה תכף כנ"ל, שזה בחינת שטעם עצו ופריו שוה.

(אוצר היראה, תשובת השנה, קסד; על פי: שם, חושן משפט, חזקת קרקעות, ג,יא-יב)