המקום הזה נראה מוכר, מוכר מדי. זה המקום שחשבתי שעזבתי אותו, מתוך הבטחה שהפעם זאת באמת הפעם האחרונה; המקום שיותר מדי פעמים החלטתי לעזוב אותו, וכל פעם אני חוזר אליו מחדש בהפתעה; המקום שכאילו הפך לנקודת הבסיס, למגנט שמושך אותי חזרה מכל כיוון בו אני פונה.

נפלתי, קמתי, נפלתי, קמתי, נפלתי. נכון, למדתי להסתכל על העליות ולא על הירידות, הבנתי שאין דבר כזה בלי נפילות. אבל כשחוזרים אל אותו מקום בדיוק שוב ושוב, מצטיירת תמונה חדשה אליה לא הייתי מוכן: תחושת הכבילה החזקה. הרבה יותר קשה להיאבק מול משהו שניצח אותי כבר עשרות פעמים. הוא מכיר כבר את כל הפתרונות והמהלכים שאנסה להפעיל נגדו.

מול מה צריך להילחם במצב כזה? איך מתמודדים עם מטען כזה כבד?

מלחמה יעילה הולכת ישר לנקודות התורפה. אצל היצר הרע, הנקודות החזקות שהוא יציג יהיו גם נקודות התורפה שלו, כי הוא מועד מראש לכישלון. השקר לא יעמוד. אם השקר נראה מאוד מוצלח, שם נמצאת עוצמת השקר בהתגלמותו, וממילא משם תתחיל השבירה שלו. כשהיצר הרע אומר שנפלת בדיוק לאותו מקום, צריך לומר לו את ההפך: נפלנו למקום אחר. לגמרי. דומה מאוד, אבל הקשר מקרי בהחלט. הוא ינסה להציג את זה כמו גרף שתמיד חוזר למטה, אבל טעות בידו. הנפילה היא בתוך העלייה.

ספירת העומר היא הלימוד הגדול של רבי נתן על סוד הימים: הספירה הפרטנית מבטאת את העובדה שכל יום הוא דבר עצמאי, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו. אין שעה הדומה לחברתה, אין דבר שאפשר לדחות אותו ליום המחרת. היום הזה לא יהיה עוד. את הלימוד הזה צריך להרחיב גם על האדם: כל הבריאה מתחדשת בכל רגע. אי אפשר לחיות את אותו דבר פעמיים. אפשר לחיות דברים דומים, אפשר לחיות מתוך קיבעון ולחשוב שעושים בדיוק את אותו דבר. אבל במהות הדברים, הכל חדש באמת בכל רגע. "כי מעולם לא היה עכשיו…"

איך זה שאני חוזר לנפילות של תחילת הדרך? התשובה היא שזה באמת לא יכול להיות. אין אחורה פנה, אי אפשר למחוק את החיים שהתקדמו. יכולה להיות נפילה חדשה בתוך המסגרת הקיימת של היום. היא נראית אולי לא קשורה, שייכת לעולם אחר, אבל זה לא אומר שהאדם נמצא באותו עולם אחר. כל מה שנוכל לומר הוא שיש לו קשר לאותו עולם אחר מהעבר, אבל הקשר הזה לא עולה על גבי המיקום הנוכחי בהווה. לפעמים, אומר רבי נחמן, החלקים האלה מהעבר עולים בגלל שהמקום החדש כל כך מתוקן, עד שהוא מוכשר לטפל ולרומם את העבר הרחוק. גם אם נראה שיש פעמים שלא כך הדברים, אפשר להישאר עם היסוד הפשוט – שזה פשוט לא נכון. אנחנו מתקדמים והנפילות מתקדמות איתנו, ואין דבר כזה לחזור לאותו בור שהיינו בו.

"אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, כי מרפא יניח חטאים גדולים" (קהלת י). רוח היצר עולה ומתגברת. זה גורם לנו לחשוב שהמקום הרוחני שלנו כנראה שונה ממה שחשבנו. אבל זהו שקר – "מקומך אל תנח". המקום הרוחני שלנו הוא בדיוק איפה שאנחנו עומדים, עם העליות ועם הנפילות. בגלל שאלות וקושיות לא עוזבים את העובדות, שהן אלו שקובעות את מקומנו האמיתי.

ומה עם השאלות? האם הם נידונות להתעלמות, להתכחשות? "כי מרפא יניח חטאים גדולים". ההרפיה מהשאלה בעצמה תנתק אותנו מחטאים גדולים. השאלות המטרידות על מקומנו הרוחני הן אלו שגורמות לנו ליפול משם. הבלבול יוצר את הניתוק, הוודאות יוצרת את החיבור. "עיקר ההתחזקות דייקא על-ידי שהוא רך כקנה, ועל כל השאלות והמניעות והקושיות והבלבולים, הן מעצמו הן מאחרים, על כולם לא ישיב דבר" (רבי נתן, משיבת נפש מב).