"סך הכל אמרתי את האמת, שפלוני הוא חסר לב וכפוי טובה. כמה שנתתי לו, הוא מתנהג בחזרה בצורה בזויה שכזו וגומל רעה תחת טובה"…

'אמת' שכזו… מספרים עובדה על הזולת, מעשה שלכאורה היה, אבל התורה הקדושה רואה זאת בחומרה נוראה – "לשון הרע": אמירה אחת שמפילה את האדם לתהום של שפלות, ואשר גרועה מכל העבירות החמורות שבתורה.

"על ידי לשון הרע מגדיל עוונותיו כנגד שלש עברות" – מביא רבינו הקדוש בספר המידות (ערך לשון הרע, ומקורו בדברי חז"ל במסכת ערכין). ועוד שם: "המספר לשון הרע והמקבלו, ראוי להשליכו לכלבים", "על ידי לשון הרע נגעים באים עליו, ומגדיל עוונות עד לשמים, וראוי לסקלו באבן".

מדוע חמורה כל כך לשון הרע שמאבדת מהמספר [אם אינו שב בתשובה] את מעלת ה'אדם' שבו עד שיורד לשפלות כזו שראוי להשליכו לכלבים ולסקלו באבן? הרי לכאורה הוא רק סיפר את ה'אמת' כמו שהיא?!

ובכן:

רבינו הקדוש מלמדנו (ליקוטי מוהר"ן ח"א סי' נד) על חובת שמירת הזכרון, ומזהיר אותנו לעמול לזכור בכל רגע את תכליתנו בעולם הזה. בכל מחשבה דיבור ומעשה שבאים אלינו וסביבנו, עלינו להיזכר ולהשכיל מה מרמז לנו הקב"ה בכך כדי להתקרב אליו. אין אלו מקרים טבעיים, אלא שליחיו של מלך מלכי המלכים להשיבנו אליו. ומי שזוכר זאת, הרי הוא חי והוא במעלת 'אדם', אך השוכח וטובע בהרגל החיצוני מבלי לחבר זאת למשלח יתברך, הרי הוא כמת בחייו.

רבינו מוסיף ומגלה, שאחד הכוחות הכי קשים נגד הזכרון הוא 'כח המדמה'. הכח הבהמי שמשוטט בדמיונו המגושם של האדם, ומפרש כל דבר בבריאה עפ"י השכל המבוהם. כח זה מעוור עיני חכמים לבלי להתבונן בפנימיות מהות כל מאורע, אלא לפרש זאת בחיצוניות מטופשת שממיתה את השליחות הטמונה בו.

ומעיקרי הגורמים לטפשות ובהמיות זו של כח המדמה, הוא: סיפור לשון הרע! בכח דיבורים טמאים אלו מתעצם באדם הכח הבהמי ומפילו לאהבות נפולות, ומעוור עיניו מלהביט על התכלית שבכל דבר, וכך יורד האדם ממעלת האדם שבו והופך למת בחייו. וכך מגלה לנו רבינו הק': "על ידי לשון הרע מתגבר הכח המדמה, כי על ידי לשון הרע מסתלק ממנו הדעת ונופל מאהבת השם יתברך, ונופל לאהבת הבהמיות שהם כל התאוות, שכולם באים מכח המדמה שהיא כח הבהמיות שמתגבר ביותר על ידי לשון הרע, ועל ידי זה נפגם הזכרון ונופל לשכחה שהיא מיתת הלב, שמת לבו בקרבו ואינו משים על לבו לזכור בכל יום בעלמא דאתי ששם עיקר החיות לנצח, והוא בחייו חשוב כמת מאחר שאינו משים על לבו לזכור תכליתו הנצחי בכל יום" (ליקוטי עצות).

מפחיד! דיבור קל הנאמר בין לעיסה ללעיסה, גורם לנפילה איומה שכזו. מה גם שלכאורה הוא דיבר רק אמת וסיפר דברים כהווייתן על מי שחטא ועשה עוול, למה ומדוע נופל המספר לתהום שכזו?!

מוהרנ"ת מאיר עינינו בנקודה עצומה, וכך הם דבריו הקדושים: "עיקר פגם לשון הרע, שמוצא מום בישראל ומקטרג עליו ועל ידי זה יכול להרחיקו מן הקדושה, ועל כן החטא גדול מאד רחמנא ליצלן, כי השם יתברך חפץ חסד ורוצה לקרב אפילו פושעי ישראל ולא לרחק, כי אדרבא אנו צריכין דייקא לקרב דווקא הפושעי ישראל בתוך הקדושה" (ליקוטי הלכות, קריאת שמע, הלכה ב).

* * *

הדיבור על הזולת גורם בקום ועשה לנפילת החוטא שעליו דיברו וסיפרו את הלשון הרע, זוהי פעולה אכזרית המנוגדת ליסוד תכלית הבריאה שנועדה לגלות רחמנותו וחסדו יתברך. אכן, עומד לפנינו פושע שפשע, אבל אסור לנו להביט ברע הזה שנגלה לפנינו, אלא לחפש את הפנימיות האמיתית שלו, לגלות את הטוב, לחפש את נקודת הקשר שהוא עדיין קשור לבוראו ולהבליט את חלק הטוב הזה ולהטותו כלפי חסד.

מי שמתחבר לחיצוניות של הפעולות שהחוטא פגם, שוכח בהכרח בפנימיות מהות הנהגת השי"ת בעולם. הוא שוכח את מהות קדושת בר ישראל. והתוצאה המרה היא, שמכח שכחה זו שבה הוא נופל מן האהבה הקדושה שהשי"ת מתחסד ואוהב את עמו, הרי הוא נופל לאהבה הנגדית של תאוות עולם הזה, ונעשה חלילה כבהמה, שכל מהותה התחברות לדמיונות הנראים לעיניה.

לא רק שהמספר לשון הרע אינו מדבר דברים כהווייתן, אלא הוא הוא תכלית הדמיון ועיוות המציאות. כשם שהמוצא מרגלית יקרה מפז שהייתה שקועה בבוץ, אם יאמר שמצא חתיכת בוץ – אינו דובר אמת ואינו מספר את מציאות הדברים כמו שהם, אלא מעוות את ההסתכלות האנושית ועוסק בהסתכלות מטופשת. כך בדיוק גם כל הסתכלות של לשון הרע והבלטת חלק הרע בבר ישראל, שהרע שבו פחות מן הבוץ העוטף את המרגלית היקרה ביותר.

* * *

בפרשת מצורע אנו לומדים על עונש הנגעים שבאו על האדם, ועל עוצם הטומאה שהצריכה לבודדו מכל שאר בני אדם. כשחז"ל מגלים לנו שהם באים כעונש על סיפור לשון הרע (ערכין טז ע"א).

בימינו אלה, בהם גוזרים 'בדידות' ומטילים הסגר וריחוק, כדאי שניתן את הדעת על תיקון זה, לעסוק ביתר שאת בלימוד זכות על כל אחד מישראל! [מלבד על הכופרים הידועים שאנו חייבים ללמד עליהם חובה] ולמצוא בכל אחד את הטוב ולעורר את הרצון והאהבה דקדושה לה' ולעמו בכל מדרגה שהיא, כי אז יתעוררו גם רחמי ה' עלינו לקרבנו ולאחד אותנו ברחמים גדולים.