נקודה טובה.

הנחתי תפילין, התעטפתי בציצית, קראתי קריאת שמע… מעשים יומיומיים שדרכו של אדם לדוש בעקביו דישה אחר דישה, עד שמבלי משים הופכים הם להרגל הנעשה מאליו מבלי לחונם במחשבה כלשהיא, והוא נעשה כשור הדש בתבואה ההולך במעגל ללא הפסקה, הולך הוא לשם הליכה; כך הוא מניח תפילין מהסיבה הפשוטה 'שהרי כבר שלושים שנה שאני מניח תפילין'.

אל מול קביעות זו נלחם רבינו.

רבינו דורש מאיתנו לחיות בכל יום את היום הזה, 'היום אם בקולו תשמעו'. לחוש בכל הנחת תפילין כי הנה אני הולך "לקיים מצות בוראי שציוונו להניח תפילין ככתוב בתורתו וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך", ה'לשם יחוד' שלפני הנחת תפילין לא נאמר כמלמול עייף בין תנומה לתנומה, אלא הנחת תפילין כולה הופכת ל – "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". על כן ענין ההתחזקות, שהאדם מחזק עצמו, ומרגיש שמחה בלבו עם הנקודות טובות שזכה לעשות, הוא חשוב עד למאד, ויש בו תועלת עצומה, התעוררות גדולה ותנופה רבה להמשך דרכו בעבודתו את בוראו יתברך.

מי פתי יוותר על רכוש יקר…

ועוד תועלת מרובה יש מהתחזקות זו והחיפוש אחר ה'נקודות טובות', שאחר שיראה האדם כמה חשובים הם נקודות טובות אלו, ועד כמה יקרים הם לפני אדון כל, לא יתכן שלא ירצה ולא ישתוקק לעשות טוב עוד ועוד… כי כאשר האדם מרגיש באמת שהמעט הטוב שהוא מחיה עצמו בו, הוא כל כך טוב ומעולה, איך יתכן שהוא יסתפק במעט הזה בלבד? כי אם הוא אכן מסתפק בזה, ונפשו לא תכסוף ותשתוקק להוסיף כהנה וכהנה על הטוב שכבר עשה, אות וסימן הוא כי שמחתו אינה שלימה ומוחלטת. ומלבד זאת זה הרי זלזול בקדשי ה'.

הבה נתבונן, כיצד יתכן דבר כזה, שניתנת לו לאדם האפשרות לזכות ברכוש יקר, נוסף על מה שיש לו כבר, ומרפה ידיו ואינו נוטל? מהיכן זה נובע?

כי אם אינו שש לקחת עוד, ככל הנראה אינו חש ומרגיש את חשיבות הרכוש הבא לידו.

כלומר, שחסרון השמחה בנקודה טובה, היא הסיבה שלא ישאף לרכוש עוד ועוד נקודות טובות. ודבר זה הוא הפסד גדול הן על העבר והן על ההווה והעתיד, וכל התקדמותו בעבודת ה' בחיות ובשמחה מוטלת בספק רב…

להתחנן להשי"ת להעריך הנקודה טובה

אי לכך, כדי שירגיש כראוי וכיאות את ערכן של הנקודות טובות, כדי שיהיו לו לתנופה חזקה להמשך התקדמותו והתעלותו בעבודתו ית"ש – צריך האדם להרבות בתפילה ובתחנונים שיזכה באמת לדעת ולהעריך כראוי כל עשיה שבקדושה, וממילא ירגיש חשיבותה של כל נקודה טובה שזוכה בעניו לעשות.

כלומר, באמת כל עובדא דקדושה שהאדם זוכה לעשות, היא יקרה לאין ערוך, וכל חפציך לא ישוו בה. וכדי להרגיש ערכה של נקודה טובה כמו שהיא באמת, צריך להרבות להעתיר להשי"ת על כך. כי יתכן כי עקב מצבו הירוד של האדם וגשמיותו לא יזכה להבין ערכה של עשיה דקדושה, ותפילה בודאי תועיל לזה.

האדם מסובב בנקודות טובות – אך צריך להרגישן

על כל צעד ושעל נפגש האדם בנקודות טובות מאירות, שאפשר לחיות עצמו בהן בכל מצב, כגון: ציצית, תפילין, נטילת ידים, אמירת ברכות הנהנין וברכות המצוות וכיוצא בזה, כל אלו הרי הם דברים טובים ונפלאים באמת לאמתן, שערכן לא יסולא בפז.

וכשהאדם יזכה להרגיש את טובתן ומעלתן, תהיה זאת עבורו התעוררות והתחזקות לאין ערוך להמשך דרכו בעבודת השי"ת. כי כפי מידת שמחתו בהן, כן בהכרח ישאף וישתוקק לעוד ועוד, בלי גבול…

כי, כאמור, אם אינו שואף לעוד, הדבר ברור שאינו מרגיש את חשיבות המצוות שהוא עושה. אמנם, בפיו ישבח תמיד את חשיבות המעשים טובים, אך לבו רחק ממנו, והא ראיה, שאם הם כל כך טוב, מדוע אינו שואף לטוב נוסף?…

יעזרנו השי"ת לזכות לראות את הטוב אשר בנו ובמעשינו ולחדש כנשר נעורינו, אכי"ר.

(פורסם ב"עלה לתרופה")