ולימד דעת אותנו, אשר בעת שרואה אדם שהוא רחוק מאוד מהשם יתברך וליבו מטומטם מאוד ואינו יכול לפתוח את פיו, מוכרח האדם לחפש בעצמו נקודות טובות בו עדיין ויחיה עצמו בהם ולהודות לה' יתברך עליהם, ועל ידי זה יופתח פיו ויכול להתפלל ולפרש שיחתו לפניו יתברך כראוי, כמבואר בליקוטי מוהר"ן חלק ראשון סימן רפב על פסוק "אזמרה לאלוקי בעודי", עין שם.

לפני שנראה את הקשר שבין הדרכה זו למהלך הכללי המבאר את חידושו של רבי נחמן על דרך ההתבודדות, נקדים מעט דברים על תורה יסודית זו שרבי נחמן "הזהיר מאוד לילך עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך", תורה רפב – "אזמרה לאלוקי בעודי".

בתורה זו נותן רבי נחמן את הדרך העיקרית בה כל אדם יכול לשמוח בעבודת ה', לא משנה באיזו מדרגה הוא נמצא כעת. הסיבה לחשיבות הגדולה בעצה זו היא הנזקים החמורים שהעצבות גורמת להם: "כי רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם… ורובן מייאשים עצמם לגמרי, ועל ידי זה אינם מתפללים בכוונה כלל, ואינם עושים אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין". המצב ההרסני של נפילה שמביאה לעצבות, עצבות שמביאה לנפילה עוד יותר גדולה, עד שהדברים כמעט יוצאים מכלל שליטה. הנפילה בדעת נראית אמיתית בהחלט, ושמחה במצב כזה נשמעת כדבר לא מציאותי וישים בכלל. בתורה זו מלמד רבי נחמן את הדרך להסיר את לוט דמיון הנפילה ולהכיר במעלת הטוב שנמצאת בך. אין כאן התעודדות או ניחום גרידא, שאחרי הכול לא הכול גרוע, אלא הכרה אמיתית אותה כל אחד יכול להשיג.

במצב של נפילה אנחנו תמיד מנסים לראות את הצד החיובי לכשעצמו, ומנסים להתעודד מכך שהנפילה איננה אמיתית ואין בכוחה להעיד על אישיותנו. דרך זו לא תמיד תעבוד. בשעה קשה של נפילה היצר עוד יכול להפיל אותנו עוד יותר, כשהוא משכנע אותנו שגם הטוב שעשינו מעורב ברע. הוא יצייר את הכול כמקולקל, מלא מומים, לא מתקרב בכלל למה שרוצים מאיתנו. העצה במצב כזה, אומר רבי נחמן, היא להסתכל על הצד החיובי מתוך השלילה. אם הכול באמת כל כך גרוע, אז למה עדיין יש בך טוב? לפני שאתה דוחה בהינף יד את השאלה ואומר "כי הורגלתי, זה לא קשה לי, בגלל פניות", תתבונן טוב בעצמך לפני כן. האם זה באמת נכון? האם לא גילית אף פעם בפועל שאתה באמת רוצה בטוב? האם אתה פועל מתוך הרגלים, או שגם כשהיה לך מאוד קשה השתדלת בכל הכוחות לעשות את אותה מצווה? אל תזלזל בעצמך בענווה של שקר. תחפש את הטוב שבך, את הטוב שממאן לעזוב אותך בקלות.

אם תתבונן בדבר באמת ותדון את עצמך לכף זכות, הכשלונות לא ייעלמו בן רגע, אבל הנפילה שבאה בעקבותיהם תיעלם. היא רק דמיון ותו לא, מעולם היא לא היתה ראייה אמיתית. ברגע שאתה מכיר שהטוב שנמצא בך, לא נמצא שם בצורה מקרית, אלא בגלל שהוא באמת צריך להיות שם. שלמרות כל מה שעובר עליך, למרות כל הרצונות האנוכיים שלך, יש בך טוב שתקוע במסמרות ברזל עמוק בפנים. עכשיו תסתכל מי אתה באמת, ומה היצר רוצה שתחשוב שאתה. אם למרות כל הרע יש בי טוב אמיתי וקבוע, אפילו אם הוא יתבטא בנקודה בודדת כמו לצום ביום כיפור, התמונה משתנה לגמרי. הרע הוא חיצוני, וככזה הוא יחלוף. כבר עכשיו אני יכול לשמוח בשייכות העצמית שלי עם הטוב, שעכשיו אני רואה עד כמה היא עמוקה בתוכי. היא לא נמצאת בסתירה לרע שבתוכי, אלא למרות כל הרע. כך מסביר רבי נחמן את הפסוק: "אזמרה לאלוקי בעודי" – אוכל להתחזק בשמחה (ועל ידי כך להתפלל ולזמר לה'), "בעודי"- על ידי עוד מעט הטוב שעדיין נמצא בי. נשים לב שהטוב נקרא "בעודי" – שמשמעו "עדיין, למרות הכול". ההבחנה במעלת הטוב כשנקלעים לזמן של נפילה היא על רקע הרע – עדיין הטוב קיים, למרות הכול.

אם כן למדנו, שבמצב של נפילה צריך האדם להתבונן בטוב ולבוא על ידו לשמחה, ועל ידי כך יוכל לחזור לעסוק בעבודת ה' עם חיות ובלי ייאוש שמונע מלעשות אפילו את מה שהוא עדיין יכול לעשות. אמנם במהלך תורה זו בליקוטי מוהר"ן מוזכר כמה פעמים שבזמן של ייאוש קיים קושי מיוחד דווקא בתפילה: "שכשהאדם נופל בדעתו מחמת גשמיותו ומעשיו הרעים שרואה שהוא רחוק מאוד-מאוד מן הקדושה באמת, אזי על פי רוב אינו יכול להתפלל כלל מחמת זה", וכן הפסוק אותו מסביר רבי נחמן בסוף דבריו, "אזמרה לאלוקי בעודי", גם בו מרומז שמציאת הטוב נצרכת בעיקר עבור "אזמרה", התפילה והזמרה לה'. מהו הקושי המיוחד שבתפילה יותר משאר הדברים בעבודת ה'?

* * *

בשלב זה אנו חוזרים ונפגשים עם מהלך התפילה אותו חידש רבי נחמן (שהוא גם ישן וגם חדש, כדבריו). אם היינו צריכים לבקש מאדם נדיב דבר מה במתנה, היינו באים בהכנעת ראש ומבקשים יפה את מה שהיינו מבקשים ממנו. אם היינו חוטאים לו, היינו מבקשים בבושה גדולה בידיעה שלא מגיע לנו דבר. אם החטא היה באמת נוראי, מרוב הבושה ייתכן שלא היינו שואלים בכלל. אבל בתפילה אנחנו מוצאים קושי אחר- לא קושי הבושה (על אף שגם הוא לפעמים יכול להיות קושי) בדווקא, אלא קושי של ייאוש. לכאורה מה המקום להרגשה זו? הלוא האדם יכול להתייאש מעצמו, להתייאש מלהתקדם, אבל בתפילה ממה שיש להתייאש? מה מפריע לך לבקש חוץ מהבושה? אלא שבתפילה אנחנו מוצאים מושג אחר: "כבן המתחטא לפני אביו" (תענית דף יט ע"א). תפילה צריכה להיות כמו בן ששופך את נפשו בחופשיות עם אביו, בו בזמן שהוא נזהר לכבדו ולירא ממנו. כשבן מבקש מאבא משהו, הוא לא מבקש ממנו סתם. הוא יודע שיש לו מקום אצל אבא שלו, ואבא שלו רואה בבקשה של הבן כביטוי של אהבה כלפיו. הוא יודע שהוא לא רוצה רק את המתנה הזאת, אלא הוא רוצה שאבא שלו ייתן לו את המתנה הזאת. הוא דבק ומתקרב לאביו על ידי המתנה – דרכה הוא חי ומרגיש את אביו.

על קללת הנחש "ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג, יד), נאמר בשם ר' שמחה בונם מפשיסחה: לכאורה קללה זו היא ברכה- מרגע זה עד סוף חייו הנחש לא צריך לדאוג יותר לאוכל. אלא שהקללה היא, שהנחש נשאר לבד. הקב"ה נתן לו את כל מה שהוא צריך וכביכול הוא לא רוצה לשמוע ממנו את הצרות והתפילות שלו. זאת היא קללת הנחש. הברכה היא אצל כל מי שיש לו חסרונות בחייו, כי דרכם הקב"ה מבקש להתגלות אליו. ככל שהנותן והמקבל יותר קרובים, כך הנתינה קרובה מאוד ביניהם. וככל שהם רחוקים יותר, הנתינה צריכה לעבור מרחק רב עד שהיא תגיע מהאחד לשני. זהו הקושי המיוחד שבתפילה בזמן של דכדוך- קשה לבקש. קשה להתפלל, ולנסות להשלים בתפילה זו התקרבות שתמלא פער של קילומטרים רבים בין המבקש לנותן, הקב"ה. מתוך הקושי הזה ניתן להתרחק מתפילה לגמרי, ח"ו.

את העצה לכך נותן רבי נחמן בדבריו המובאים למעלה. הקרבה שבין ה' ובינך לא נעלמה לעולם. קשה לך מאוד להבחין בה עכשיו, היצר מכסה את עיניך. אבל אם תתבונן באמת, תראה שאתה לא צריך לעבור מרחקים גדולים כדי להרגיש קרוב אל ה' כמו שהיית פעם. הוא קרוב אליך בכל מקום שאתה נמצא. יש לך חיים אצל ה', לא משהו אפור ומעורפל שכבר הרבה לא מובן לאן הוא מתקדם. זה יכול להיות כל כך חי ונושם, אם רק תאמין בטוב. הוא באמת נמצא שם.

מתוך הבנה כזאת אנחנו לומדים על רובד נוסף בדרך התפילה האישית בדרך העבודה הרוחנית, וגם על כל דבר קטן בחיים- דרך התפילה אנחנו חיים את הקרבה שלנו אל ה'. בכל מצב שבן מבקש מאבא שלו דבר, יש קירוב בין השניים. בתפילה עלינו לבקש את מה שנבקש מתוך רצון עמוק שמניע את חיינו- אני רוצה להיות קרוב אליך. "תפילה לא-ל – חיי" (תהלים מב).