ניסיתם פעם להצית אש בפתילה, ניסיתם שוב ושוב והאש מיאנה להיתפס? במצבים שונים אנחנו מנסים לעשות זאת עם עצמנו. מצמידים להבה לפתילה, מנסים לעשות דבר מה בקדושה, משתדלים, מתאמצים – אפס, האור מסרב לעלות.

העולם הזה הוא כמו זית. אדם שרוי בטרדות ודאגות, נאלץ להתמודד עם אתגרים ולעמוד בניסיונות. המרירות הזו איננה לריק, עמוק בפנים מצוי שמן, שמן זית זך, חומר טהור ונקי. מרירות היא טבעו של עולם, אך דווקא שם צפונה הארה וטהרה, כמו שמן המופק מזיתים, גם הטהרה והזוך מופקים מטרדות ומרירות של עולם הזה, אולם שמן לבדו אינו מאיר, הוא חייב להיספג בפתילה ולהימשך בלהב האש.

* * *

כולנו מצפים לרגע בו יעלה האור והחיים הזכים יאירו לנו פנים. מה חסר לנו כדי להגיע לשלב זה? זיתים ומרירות יש; כל יהודי מתאמץ וסובל את מרירות העצלות, העצבות והמידות ומלחמת היצר. הזית קשה ועבודת הנפש אינה קלה. יש גם שמן, גם פתילה, וכל אלו מצפים להארה. זה מעשה המנורה.

מצוות הדלקת נרות המנורה בבית המקדש מתחילה בזיתים – בהפקת שמן זית זך, ונשלמת בהעלאת הנרות אל מול פני המנורה. הזית הוא העולם הזה על כל מרירותו וקשייו; המנורה היא האור שעלה, מאמץ שהצליח. אתה מתייגע ורואה אור. כולנו מייחלים להארה. איך מגיעים לרגע הזה? "ואתה תצווה" – כאן התשובה.

הפרשה העוסקת בהפקת והבאת שמן זית זך להעלאת הנרות במנורה, פותחת בתיבת "ואתה", אתה ודווקא 'אתה' תצווה אותם על כך, מדוע?

מיהו המְצַוְוה

את שני הטיפוסים הללו מכיר כל אחד: הם זהים כמעט לחלוטין, מפגש עימם מחכים ומלא תוכן. את אחד מהם פגשת והוא שוחח עימך על פרנסה ועסקים, העשיר אותך ברעיונות לאלפים, גילה לך איך מיליונר פלוני רכש את ביתו ואיך תאגיד פלמוני השתלט על השוק. גבוהה-גבוהה דיבר האיש ואתה התפעלת. בסיומה של שיחה, עודך נפעם, ביררת מי האיש, מה טיבו, ומה גילית? מדובר בדלפון. חסר פת לחם, ביש מזל. כעת איך תתייחס לעצותיו המבריקות?

הטיפוס השני פגש אף הוא בך. שוחחתם על אותם נושאים. שמעת רעיונות עצות והדרכות. לאחר מכן ניגשת לברר אודות האיש וגילית – מדובר בבעלים של חברה מוכרת, עסקיו חובקי תבל, ידוע במהלכיו הנבונים ומפורסם בעושרו. איך תתייחס לדבריו כעת?

כן, על מנת להצליח כאן בעולם אין די בעצות טובות. לא יספיקו גם סיפורי עלילות. לאחר כל הדיבורים והרעיונות עדיין חסר בורג אחד להגשמת הרעיון – איך עושים זאת למעשה. בנקודה זו זהותו של המְצַווה – היא הכל.

מדוע ועל שום מה מתקשה אדם להביא את מעשיו ויגיעותיו אל שלב העלאת הנרות? על כל יהודי עוברת כוס של מרירות, ברוך השם. זיתים יש בשפע, הארות פחות… הסיבה על פי רוב קשורה באמונה. אדם יגע אך אינו מאמין במעשיו, סובל מרירות אך לא מצליח לקשר זאת אל המנורה הטהורה, אין לזה סיכוי בלי "ואתה תצווה". הדמות המצווה היא כאן מפתח. שמן זית זך יש להביא לבית המקדש אך ורק בצוותא, יחד עם ההתקשרות והחיבור עם המְצַוְוה על כך – משה רבינו.

אמור מעתה: אמת, העולם מלא קושי והחיים רצופים התמודדויות של מרירות, על כל תנועה ותנועה יש לו ליהודי חלישות הדעת, ספקות, חרטות וחששות, לפיכך נאמר למשה "ואתה תצווה", בשעה שתמסור לעם ישראל את המצווה 'להאיר' להעלות מתוך המרירות נר של אור – מסור להם יחד עם הציווי, את הצוותא. זה סוד ההתקשרות.

סוד ההתקשרות

המפתח לחיי הארה הוא התקשרות לצדיקים. רק בצוותא עם אור הצדיקים – אפשרי להעלות את האור. מהי התקשרות? ניתן לומר כך: יש שומע ויש מקושר. מה בין זה לזה? שומע שומע, אם יאיר לו יעשה, אם לא, לא. זה מה שגורם לאדם להישאר בלתי מואר. היום לא 'מאיר' לו הציווי, הוא כבר אינו מציית. התקשרות היא עניין אחר לגמרי. אינך רק שומע, הינך מקושר אל המשמיע, הציווי עושה בחייך צוותא. אילו קיבלנו את ציווי הבאת שמן זית זך כהוראה ללא צוותא, לא יכולנו לקיימה. מרחק רב מאוד מפריד בין הרעיונות המבורכים למציאות. נפלא לשמוע על איך אפשר להאיר את החיים ולהעלות אור מעשים, נפלא ביותר. המרירות עושה את שלה ובדרך כלל קשה מאוד להצית את הפתילה באש. בצוותא הכל עניין אחר לגמרי. מתוך התקשרות היהדות נשמעת אחרת לגמרי.

פרשת תצווה היא פרשת התקשרותו של היהודי הקטן באור הגדול. אנחנו משמשים לבושים לכהן הגדול, לצדיק. חיינו הם מלאכת אריגה מפעימה, רצופים חוטים דקיקים של מעשים טובים, נקודות של אור, מסירות נפש, השתדלות. כל מה שעובר על מקושר לצדיק, לבוש וכרוך עם הצדיק בעצמו. לפיכך בגדיו של כהן גדול מכפרים – מה שעובר עלינו מכפר. מה שמתרחש בחיינו מתקן. זכרו נא, אנחנו בגדי כבוד, חושן אפוד מעיל מכנסיים ואבנט.