מתי נחיה סוף סוף? עד מתי נדחה את השמחה בתירוצים כמו 'לא במקום הזה', 'לא בזמן הזה', 'לא במצב שלי כרגע'? האם כשנמשיך בדחיות כאלו נגיע מתי שהוא אל השמחה האמיתית? והאם יש דרך להאט את הזמן שטס ומשאיר אותנו מאחור?

"מאחר שימי חיי האדם מועטים כל כך ופורחים מאוד מאוד, על כן צריך לזכור מאוד להחיותם שיהיה להם חיות אמיתי וקיום, שיהיו ראויים לקרותם בשם ימי חייו. וזה על ידי שמחה דקדושה, שהוא עיקר החיות" (רבי נתן, עצת שלום, שמחה יט). מסתבר שיש קשר בין השמחה לבין תודעת הזמן, והיא זאת שיכולה לתת תשובה למרוץ אחר השעון.

יש לנו בעיה אמיתית בתפיסת המושג של הזמן. בציר שנע בין עבר, הווה ועתיד אנחנו לא מוצאים את עצמנו באף מקום. כשאנחנו תפוסים בעבר, אנחנו לא נמצאים באמת, כי העבר כבר עבר ולא ישוב עוד. כשאנחנו חושבים על העתיד אנחנו עדיין לא נמצאים באמת, כי העתיד עדיין לא בא. את העיסוק בעבר ובעתיד בוודאי שאיננו יכולים לזנוח, שהרי בעזרתו אנחנו יכולים לקדם גם את העתיד. אבל אפילו בשעה שאנחנו מתרכזים בהווה, יש לנו בעיה להיות גם בו באמת, בגלל המהירות של ההתחלפות שלו. הרי כל שניה שעוברת הופכת מהווה לעבר; ואם נמשיך בהסתכלות זאת, נוכל לחלק את הזמן בין שתי אלפיות שניה, שאחת היא העתיד ואחת היא ההווה. כך ניתן להמשיך לחלק את הזמן עד אינסוף במטרה למצוא את נקודת ההווה, שתמשיך להישאר קשה להשגה ולתפיסה אמיתית. אין ביכולתנו לעצור את השעון, וזה מה שמונע מאיתנו מלהיות בהווה בצורה שלמה ומלאה.

ה'בעיה' הזו ביחס להבנת הזמן באמת מלמדת אותנו שהזמן של העולם בו אנחנו נתונים הוא עדיין לא סוף סיפור, אלא שהוא מהווה מקום להכנה ולהשתנות במטרה לתיקון עצמנו, ועל כן לא נוכל להימצא בו בצורה שלמה והרמונית בכל רגע נתון. אבל גם במסגרת העולם שלנו, בר השינויים והתמורות, נוכל למצוא מקום בו נוכל לחיות באמת.

בהקשר לכך מביא רבי נתן את הנאמר בקהלת (ה): "כאשר יצא מבטן אמו, ערום ישוב ללכת כשבא… ומה יתרון לו שיעמול לרוח". תוך כדי תיאור השבריריות של מציאות הקיום בעולם הזה, מסיק שלמה המלך: "הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש, מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוקים כי הוא חלקו… כי לא הרבה יזכור את ימי חייו, כי האלוקים מענה בשמחת לבו". את "לאכול לשתות" מבארים חז"ל כאן במשמעות של שמחה של מצווה, וכך גם ביחס לשמחה המוזכרת כאן. התשובה של שלמה המלך למציאות העולם החולפת ונעלמת, היא שמחה של מצווה. דרך השמחה במצוות יכול אדם לגעת בנקודת ההווה ולהחיות את ימיו בקיום אמיתי.

"עיקר שלמות המצוות הוא כשזוכה לעשות אותם בשמחה כל כך עד שאינו רוצה אפילו עולם הבא בשכרן, רק שמחתו ותענוגו היא בהמצווה לבדה" (רבי נתן, שם כח). המצב של השמחה הוא מצב בו האדם נמצא בכל מהותו באותו דבר שהוא עושה. ההימצאות של האדם בתוך העשייה מורידה בשלב הראשון את המניעים החיצוניים הפסולים – שיקולי כבוד או אינטרסים שונים. אבל גם כשדעתו נתונה להישגים רוחניים אמיתיים כמו עולם הבא, מבחינת עומק ההבנה של השמחה, גם שם הוא לא אמור להיות. הוא אמור להיות לגמרי בתוך מה שהוא עושה; לגמרי בתוך המצווה בעצמה. זאת מהותה של השמחה, החיבור השלם לחיים כפי שהם מתרחשים כרגע, מתוך מודעות רק אליהם (ולא למה שחסר ועדיין לא טוב).

מתוך הבנה כזאת של שמחה, אנו ניגשים לראות את השפעתה על מהלך החיים בכללותו. הימצאות אמיתית בהווה מצריכה את המקום הנכון ואת הזמן הנכון. בדרך כלל לא מוצאים הווה כזה, בשעה שעוסקים בתיקון ובשיפור המציאות הנתונה בהווה. ההווה אכן לא מושלם, המקום עדיין לא מוכן ועדיין צריך לחכות. אבל כשבאה מצווה וכל מעשה אחר המביא את האדם אל תכליתו, למספר רגעים הוא היה במקום הנכון ובזמן הנכון. עצם מציאותו של המעשה הנכון מחייבת שמדובר גם בזמן הנכון לעשות אותו, וכן גם במקום הנכון. "ועל כן עיקר החיות, שהוא בזמן ובמקום, הוא על ידי זה היום והזמן שזוכין בו לשמחה של מצווה, לשמוח בו יתברך… כי משם כל החיות וקיום הימים והזמנים" (רבי נתן, הלכות הודאה ו). השמחה שמה את האדם בתוך המעשה הנוכחי. כשמדובר בשמחה של מצווה, אז יכול האדם להימצא בהווה באמת, ולחיות בו. בזמן של שמחה אנחנו מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", כי עכשיו אנחנו מודעים לגמרי ל'זמן הזה'. עכשיו אנחנו יכולים להיות מחוברים להווה באמת, מתוך ידיעה שאנחנו עושים את הדבר המדויק והנכון ביותר, וכך אנחנו חיים – "שהחיינו" (ע"פ רבי נתן, שם).

"מאחר שימי חיי האדם מועטים כל כך ופורחים מאוד מאוד, על כן צריך לזכור מאוד להחיותם שיהיה להם חיות אמיתי וקיום, שיהיו ראויים לקרותם בשם ימי חייו, וזה על ידי שמחה דקדושה". כשאנחנו דוחים את עצמנו מיום ליום, נעים בין עבר ועתיד ולא חשים את ההווה (ואז מתפלאים איך הזמן טס), עלינו לשחרר את הכול ולהיות לרגע אחד בתוך מה שאנחנו עושים, בשמחה אמיתית, במעשה הנכון. "אין השמחה ממתנת לאדם" (מדרש תנחומא, שמיני); סוד קיומה הוא בהווה. ומרגעים כאלו של שמחה אנחנו חיים באמת.