אלמלא מלחא לא הוי עלמא יכיל למסבל מרירותא.

המרירות שבעולם רבה לאין שיעור ותכלית. החיים הם צער מהחל ועד כלה. אין לך רגע ורגע, אשר לא יקרו בו אסונות ופגעים מבהילים. אין לך רגע ורגע שלא יסבלו בו רוב בני אדם כל מיני פורעניות ומכאובים.

מלבד יסורים אלה שיש להם תכונה חיצונית, יסורים שמלווים את האדם כצל – יש יסורים איומים מאלה האחוזים ודבוקים באדם, מותפסים ומושרשים בו מיום צאתו מרחם אמו ועד רידתו לקבר הלא הם: היסורים של עצם החיים.

אנשים בעולם סובלים בעיקר מעצמם, כל השאלות כל התהיות באות מחוסר בהירות, מחוסר יישוב הדעת ומחוסר הבנה עצמית: מי אני? מה אני? מה רוצים ממני? מה תפקידי בעולם? וכי מדוע כל כך הרבה לסבול?

מרגע שאדם נולד הוא מרגיש חסר ותובעני. נטיה שנמשכת לכל אורך החיים. כל בני האנושות שואפים לשלימות מוחשית, להגיע לפסגה, מתוך איזה דחף פנימי סוער, מתוך הקשבה לאגו העצמי לישות הפנימית הזועקת: עוד ! עוד ! – הב ! הב !.

כל הקולות שבעולם כולם מן החסרונות הם באים, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו. ואפילו כל השמחות שבעולם, הם רק מחמת החסרון: ששמח האדם על החסרון שחסר לו ונתמלא. (סיפורי מעשיות)

ואחר כל העמל היגון והאנחה שסובל האדם בזה העולם, ישוב אל העפר כשהיה ואחריתו רימה ותולעה ותרווד רקב, אם כן מעיקרא דדינא פרכא: על מה שוא בראת בני אדם? מה איכפת לי בקיום העולם או בהריסתו, מאחר שהיעדרו טוב מהוויתו?

יש אפוא, רק דבר אחד, שבכוחו להפיג את מרירות החיים : ביטול.

כאשר אדם מבטל את עצמו ומרגיש באמת את אפסיותו. כאן, אין המרירות שולטת עליו ואין הוא מרגיש בחסרונו כלל וכלל .

צער חסרונו של האדם נובע מתוך ה"יש" הפנימי שלו, במצב כזה יש כביכול הסתר פנים של "אין אני והוא יכולין לדור יחדיו", חסרונותיו מתמלאים בצער ויגון, הגורמים לו להרגיש חסרון עמוק יותר והוא שוב רודף אחר חסרונותיו, כמו אדם צמא שמרווה את צמאונו במים מלוחים.

וכמו ש "אין הבור מתמלא מחוליתו",כך אין החסרון מתמלא מאפסיותו של האדם.

לעומת זאת כאשר אדם מבטל את ישותו לגמרי, ומרגיש באמת איך שכל כולו נתון לחסדיו הרבים של השי"ת ומכיר בחסרונו שהכל מהשי"ת , ומודה על העבר ומבקש על העתיד, הרי אין שמח ומאושר ממנו, וכמו שאמרו: "איזהו עשיר השמח בחלקו".

ואם חסרונותיו מעיקים, ומסבים לו צער וייסורים רבים, הריהו משליך את עצמו לגמרי אל השי"ת בבחי' "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", הוא זה שישלים את חסרונותיך ., עד אשר הוא מרגיש שהמרירות עצמה היא הממתקת, היא זו שמביאה אותו להשלמת חסרונו, ע"י ההכרה שהכל מאיתו ית' "וממנו לא תצא הרעות".

נמצא אם כן שהשלמת החסרון הוא בחסרון עצמו במה שמרגיש הוא עצמו את אפסיותו כנברא וכחסר.

את המקור לכך אנו מוצאים בתורה, – "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו".

חז"ל מלמדים שהעץ שהושלך למים היה מר, ורבן שמעון בן גמליאל אומר: "בוא וראה כמה מופרשין דרכי הקב"ה מדרכי בשר ודם. בשר ודם במתוק מרפא את המר. אבל הקב"ה מרפא את המר במר. הא כיצד? נותן דבר המחבל בתוך דבר המתחבל כדי לעשות לו נס".

הכוונה היא, שרובינו מתקנים מצבים על ידי שימוש בדבר המנוגד – אנו מנסים להפיג את מרירותנו וחסרונותנו ע"י ישותנו – אם אדם היה צריך להמתיק את המים, היה מוסיף להם סוכר, כדי שלא יהיו מרים יותר. אולם הקב"ה הראה לנו ש"מר ומר יצרו מתוק".

הוא אשר התכוון הזוהר הק' "אלמלא מלחא" – החסרונות עצמם וההכרה, מאין הם נובעים? הרי – "לא יכול עלמא למסבל מרירותא"…

(ע"פ תורתו של רבי נחמן מברסלב)