אב הוריש לבנו את מפעל חייו, עסק ענק ומורכב. בצוואתו הוסיף פסקה קטנה: "בני יקירי, שים לב מדי תקופה ליזום פרק זמן של שבתון, להעניק חופשה לעובדים ולהשבית כל פעילות בעסק". היורש הצעיר קיבל את מושכות ההנהלה והדהיר את העסק במלא העוצמה. הלהיטות להשגת הון סימאה את עיניו והוא החליט לוותר על הסעיף הבלתי נהיר בדבר השבתון.

חלפו ימים, ודברים החלו להתנהל שלא כשורה. בצר לו פנה היורש אל אחד מידידי אביו, המעורב מזה שנים בעסק, וביקש את עצתו. הציץ הידיד בעיניו הנואשות של הבן, ושאל "ואת הצוואה קיימת? במלואה?"

"כן, כלומר חוץ מ…"

"אוי ואבוי" נזעק הידיד "לא תוכל להבין, אך זה העיקר. כל קיומו של העסק תלוי בסעיף הזה. כעת שים לב: ההתנהלות עד עתה הזיקה נואשות לעסק, אולם אל בהלה, אלמד אותך איך לתקן את המעוות…"

* * *

כמה אנשים יכולים להעיד שחייהם הם גן עדן עלי אדמות?

מתי מעט, מסתבר.

בדרך כלל אנשים משוכנעים להיפך, וכי מי אמר שהחיים אמורים להיות טובים, מתוקים, גן עדן? ובכן, ראוי שנדע: החיים שקיבלנו מאת השם יתברך, מעיקרם, כפי שהעניקו לנו אותם, אמורים להיות תמצית הטוב; רצופים שמחה, שיר וזמר, חיות ועונג. דאגות פרנסה? מאן דכר שמיה. "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". שונאים ואויבים? מה פתאום, "והניח לך מכל אויבך מסביב…" פחדים, דאגות? היעלה על הדעת, יש לנו אמונה ובטחון.

מקור המנוחה והטוב

את הקיום הנפלא הזה, השלם והענוג קיבלנו למעשה בסיני. ניתנה לנו תורה משמים, ובכך העניקו לנו בעצם את תמצית הטוב, את השלמות של בריאת העולם כפי שמצא אותה אדם הראשון. התורה מעניקה למקבליה את ברכת הטוב, האושר והעושר, גן עדן עלי אדמות. השלימות הזו באה לביטויה בארץ ישראל. זה המקום המיועד לחיים טובים של עבודת הבורא, מתוך קדושה דבקות ושלווה. מי שמעוניין לראות חיים שכאלו, יתבונן על אורחותיהם של צדיקים. חייהם הם התגלמות הטוב, אין להם עסק עם קטנות הדעת של ההמון, אין להם עניין בהבלי הזמן, דאגותיו, מאבקיו והבליו. התורה מעניקה להם שלמות.

מדוע לא כל אדם זוכה לכך?

לשם כך יש לשים לב. התורה, יחד עם הבטחת הטוב והשלווה, גילתה לנו גם מהיכן נובעים החיים הטובים. השבת – שבת שבשבוע, ושנה שביעית שבשמיטה, היא השורש לשלווה ולמנוחה. משם הכל נובע. וכדי שיוכל אדם להיות קבוע באמונה, מנוחת הנפש וקדושת הנשמה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה, דרושה לו ולאדמה שנת שבתון. שנה שתוקדש כליל לאמונה מתוך נטישה מוחלטת של דאגות והשתדלות והיסמכות מלאה על השם. מכאן יושפעו כל שש שנות העבודה וההשתדלות. השבתות, השמיטות, היובלות, הם התחנות החיוניות בהן ניתן לחדש את האמונה ולהשיג את המנוחה האמיתית, וכמו כן, יש גם בכל יום זמנים של שביתה, היסמכות ואמונה שישיבו לנו את החיים הטובים.

אנחנו רואים אנשים שחייהם הם שגרה של לחץ ובהילות. תמיד אין פנאי, לעולם עייפים, טרודים ומחמיצים, ברוחניות וגם בגשמיות. מנגד, יש את מי שזכו בברכת השלווה, ההספק, ישוב הדעת והנינוחות הראויה. מה בין אלו לאלו?

אם החיים אינם מבורכים דיים, הרי שחסרה להם ברכת השמיטה. לא השכילו להכניס אל הטרדות את השאלה היסודית ביותר, אנה אני רץ? לשם מה?

וכאן, הרוצה בחיים, מוכרח לציית לתורה הקדושה; להאמין שההצלחה והחירות האמיתית תושג לעיתים באמצעות אי עשייה, שביתה, והרמת ידיים באמונה. דווקא זה מה שישפיע באמת על כל מה שתעשה, ועל האופן בו תעשה. וכך שח רבינו בשיחותיו הקדושות (שיחה כ"ז): "אף על פי שהאדם צריך להיות זריז גדול מאד מאד בעבודת ה'… אף על פי כן אל תהי נבהל מפני זה לאמר מתי אוכל לקיים אחת מהנה מכל העניינים הללו, מכל שכן כולם. כי צריך לבל יהיה מבוהל לחטוף הכל בבת אחת. רק לילך בנחת בהדרגה מעט מעט. וירגיל עצמו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק תמיד אליו יתברך כי ההשתוקקות והכיסופין בעצמם הם דברים גדולים מאד, ורחמנא לבא בעי…"

לחזור לחיים הטובים

המציאות הנפלאה והברוכה הזו היתה מנת חלקינו בשנים המתוקות בהם זכינו לקיים את מצוות השמיטה במלואה, בקדושת ארץ ישראל, ובזמן בית המקדש. כעת, על זה היה דווה ליבנו, על החורבן ועל אובדן הארץ, כשעם ישראל פזור בגולה ובמבוכה, והמנוחה והאמונה מאיין תימצא?

הגלות עודנה בתוקפה, אולם גם כעת ניתן להתחבר אל קדושת השמיטה באמצעות לימודיהם היקרים של הצדיקים. הם מלמדים אותנו איך לקיים את מצוות השמיטה שתבטיח לנו את המשכיותם של החיים הטובים, את גן העדן בחיים חיותנו. העצות היקרות של הצדיקים מורות דרך למבקשי החיות, השמחה והמשמעות. מי שזוכה להיצמד להוראותיהם, לציית לדבריהם, מוצא בתוך חייו ומציאותו את הנתיב והדרך לחזור תמיד, מכל מצב וטרדה, מכל קטנות ודאגה, אל מנוחת הנפש הנובעת מאמונה טהורה, ואל השלווה המעונגת מתוך בטחון איתן והיסמכות מלאה על אמונה בהשם. עם העצות הללו, נצעד ונלך לקראת הר סיני, לקבל מחדש לגמרי את קדושת התורה, ואת החיים הטובים והמלאים בקיום התורה וקדושת האמונה.