דרכו של עולם, שהעיניים מקדימות בהרבה את הרגליים. בני אדם, אם לא נביאים הם, בני נביאים הם לכל הפחות. חוזה אדם את שעתיד לבוא הרבה קודם שחישב העתיד להיוולד. ניתן לומר שרוב יומו עוסק אדם באצטגנינות. אם פעם חזו החכמים את העתיד מבעד למפת הכוכבים, הרי שהיום, משהפכה חכמת חיזוי העתיד נחלת הכלל, צופים בני אנוש את עתידם מבעד למחוגי השעון. נותן אדם מבט חטוף בשעונו, וכבר איננו כאן, השעה שמתרגשת לבוא בעוד מספר תנודות מחוג, תופסת את כל הגיגיו הרבה קודם שבאה אל מעונו.

יש שהזמן נהדף על ידינו, ויש שהעתיד שומט אותו מרשותנו. אם חומד אדם לעצמו שעה מן העתיד, יבקש לגעור בשעון שיעשה מלאכתו ביתר זריזות. ואם השעה מאיימת עליו מרחוק, הרי שכל אותם סיבובי מחוג של עד אז, נחשבים עליו כאינם קיימים.

לפלא הוא איך חולפים ימיו של אדם על פניו בלא שיושיט ולו אצבע קטנה לתפוס טרמפ על שעה אחת. תקופות הימים, השבועות, החודשים והשנים נערמים על שולי לוח השנה, מצטברים כמו אבק על צידו האחר של היומן, והופכים עם הזמן להיסטוריה בשחור לבן.

מוכן אדם לחיות בכל שעה חוץ מאותה שעה בה עומדות רגליו. ראויה התופעה לחקירה ודרישה, על מה זה מאסו בני האדם באותה שעה שמזומנת להם מלמעלה, מדוע זה לטושות תדיר העיניים אל השעה שמעבר, אל הרגע שיבוא. שמא גם כאן יצדק הכלל 'מים גנובים ימתקו'?

העיניים צועדות תמיד לפנים, אוכל אדם בקערה זו ועיניו נתונות בסל אחר. עוסק אדם במלאכה זו ורעיוניו מבקשות למשש במקום אחר. העיניים לא תרות רק אחרי הדשא של השכן, גם בחצרו שלו לא מוצא אדם מנוח בד' אמותיו, כל חלקת אדמה נחמדת למראה, הרבה יותר מהיכן שעומדות רגליו.

החיים קיימים מסביב, בעבר ובעתיד. החיים הם עניין לשיר והגות, לרעיון רוח ומחשבות עמוקות. החיים הם מילת מפתח בברכת יום הולדת, במכתב ברכה, או בפתגמי מגנט על מקרר. צא ולמד משיחתם של בריות. אם תשאל אדם 'היכן הם חייך', סביר להניח שייתן בך מבט של רחמים. אבל באמת, היכן הם החיים?

החיים קיימים, ועוד איך. הם מאוחסנים בקפידה במקומות רבים. ברצונות למשל, בתוכניות, בחלומות נעורים ובתמונות. ויש גם חלקים נכבדים שעברו לסל האכזבות, גם שם יש חיים…

לפעמים נדמה שהחיים נוהגים בנו מנהג מימי ים סוף בליל שביעי של פסח. גועשים ורועשים, מעלים קצף ועניין, עד… עד לרגע שכף רגלנו דורסת על מפתנם. השעה, יכולה שתשחק לאדם יום יומיים ושלושה, כל עוד עומדת ביניהם מחיצת הזמן, אך משבאה שעתה של אותה שעה, נעלמה כאילו מעולם לא היתה.

על כורחו נולד האדם, שלא מרצונו בא הנה, ועל כורחו עתיד בבוא יומו להיפלט אל מחוץ למעגל החיים. הלידה והמוות נקבעים לאדם שלא מדעתו, החיים – לעומת זאת, נתונים לבחירתו. הבורא הציב לאדם תאריך התחלה וסוף, על מה שביניהם בא הציווי 'ובחרת בחיים'. אם תחליט לחיות הרי הזמן בידך, ואם לאו תוכל רק ללוות אותו מבחוץ.

ההיסטוריה מלאה באנשים גדולים שביקשו לדחוק את השעה, לבסוף באה השעה ודחקה אותם. אנשים גדולים היו, אנשי מדות ומדע, וכל טעותם לא נבעה אלא מהעיניים. הזמן הוא השלייה, הצבעים שבעתיד קיימים רק בעיניים, הם שמציירות בימים שיבואו את אשר מעולם לא היה. צופה אדם על חלומותיו, מבקש לראות אותם באים לידי גמר פרי. כיוון שרואה הדמיון את המציאות מאיימת על מגדל הפלאים, נוטל עצה לעצמו, ושותל את החלום בעתיד. ההיגיון, תקיף ככל שיהיה לא יכול לו למרחק הזמן.

הזמן הוא כלי קיבול, מאומה אין בו מעצמו. רק האדם יכול ליתן בו נשמה. הבחירה ביד האדם להכניס בזמן ככל אשר יחפוץ. הזמן הוא הגוף והנשמה ממלאת אותו, שניהם יחד נקראים – חיים. אין לו לאדם אלא אותה שעה שעומד בה. השעות שהיו ושעתידים להיות אינם זמן, רק דמיון פורח. מכל שעות שאוחז אדם בדעתו אין לו אלא שעה אחת. אותו רגע קטון שעומד לפניו, נותן עיניו ומבקש 'מלאני נא במשהו טוב'.

לחיות את הרגע, עבודה נעלה היא. צדיקים גדולים עמלו בה. רק בשתי קצוות החיים טועמים בני אנוש טעמו של רגע – בינקות ובזקנה. התינוק, אין לו בעולמו אלא שעה שעומד בה. כשהוא משתעשע הרי כולו שעשוע, וכשהוא רעב כל ישותו תאמר רעב. כשהוא שמח אין לו אלא שמחה, וכשהוא עצב הרי הוא עצב. אין לו עניין עם מה שהיה, רגע יבכה ורגע יצחק.

גם בשכחה של זקנה יש משהו טוב ונפלא. מדדה איש קשיש על מקלו, הולך עקב בצד אגודל. מבעד לעיניו הישישות רואה הוא רק עולם כמות-שהו, עולם נטול פרשנות. פעמים שתוכל לראות איש שיבה רוכן על פרח, נותן בו עיניו ומביט, מביט בפרח ורק בו. רואה הוא רק פרח, עלים וגבעול, צבע וריח. ועל יופיו של הפרח לא מעיבות שום שאלות, לא מי הביאו הנה, גם לא מתי יגווע וייאסף אל אדמתו. רק הפרח כשלעצמו.

השכחה – כך אומר רבינו, היא היסוד להתחדשות, אילו זכר אדם כל מה שנעשה עימו, מעולם לא יכול היה להתחדש. והרי נס הוא שאין מוחנו מסוגל לזכור הכל, כך מוזמנות לנו נקודות התחלה בלי סוף. השכחה מניחה מקום לרגע הבודד, כיוון שהעבר פורח והעתיד עודו בושש לבוא, מה שנותר הוא רק ההווה.

העולם שברא הבורא, עולם כשלעצמו הוא. רגעים שמזדמנים לנו, ראויים להתקיים בזכות עצמם, אינם זקוקים למה שהיה, ולא לעתיד להיות. רק אותה השעה ותו לא.