לומר תודה

ג׳ בסיון תשע״ט

מי שמבחין ב"פך השמן הקטן" בנשמתו, מי שמוכן להדליק נר קטן בחושך למרות שלא נראה שיעשה הרבה, מי שיודע ש"קצת זה גם טוב", הוא גם יודע להודות ולשמוח בטוב, ומהודיה זו יקבל כח להמשיך הלאה ולהדליק עוד נר ועוד נר. (חנוכה)

מי שמבחין ב"פך השמן הקטן" בנשמתו, מי שמוכן להדליק נר קטן בחושך למרות שלא נראה שיעשה הרבה, מי שיודע ש"קצת זה גם טוב", הוא גם יודע להודות ולשמוח בטוב, ומהודיה זו יקבל כח להמשיך הלאה ולהדליק עוד נר ועוד נר. ועל כן "ימי חנוכה הם ימי הודאה, כמו שכתוב "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו – להודות ולהלל" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ב' סעיף א').

להמשיך תודה והודאה

ומרחיב רבי נתן בענין זה (ליקוטי הלכות יורה-דעה כלאי בהמה ד' סעיף ד') "וזה בחינת חנוכה, היינו שבימי חנוכה הקדושים, על ידי תוקף הניסים והנפלאות והנוראות שעשה השם יתברך עימנו בימים ההם בזמן הזה, על ידי זה אנו ממשיכין הדרך הזה של תודה והודאה בעולם, דהיינו לעסוק תמיד להודות ולהלל לה' יתברך על כל הניסים והנפלאות שעשה עם אבותינו ועימנו מימות עולם עד הנה בכלליות ובפרטיות, ולזכור היטב ולבלי לשכוח כל הטובות הנוראות שגומל עימנו בכל עת ועת, כמו שכתוב "ואל תשכחי כל גמוליו", כי באמת זה הדרך של הודאה ותודה הוא דרך נפלא מאד להתקרב על ידו להשם יתברך בכל מקום שהוא, כי העולם הזה מלא צרות ויסורים ויגונות, כמו שכתוב "כל ימיו כעס ומכאובות" וכתיב "אדם לעמל יולד, קצר ימים ושבע רוגז" ואין טוב בעולם כי אם התורה "כי אין טוב אלא תורה". (משניות מסכת אבות פרק ג') ומעוצם הצרות והיסורין והמניעות שבזה העולם קשה וכבד על האדם להתקרב לעבודתו יתברך, ואפילו להתפלל ולהתחנן ולפרש צערו לפני השם יתברך גם כן קשה מאד מחמת רבוי המניעות והיסורים שאוטמין את ליבו, עד שאינו יכול לפתוח את פיו ולא להתקרב לשום עבודה תמה, כאשר יודע כל אחד ואחד הכבדות שיש עליו בכל פעם ופעם בכל יום ויום.

על כן עצה גדולה לזה, שבכל פעם יזכיר את עצמו את כל הטובות האמיתיות והנצחיות שעשה השם יתברך עם אבותינו ועימנו, עם כל אחד ואחד בפרטיות, והעיקר מה שזכה להיות מזרע ישראל בכלל מקבלי התורה וכו'… כי כל אחד ואחד מישראל, אם יסתכל היטב על כל מה שעבר עליו מעודו, יראה ויבין חסדי ה' וטובו ונפלאותיו עליו בלי שיעור…

לא להתבלבל מהצרות

…הכלל, כשהאדם רואה את כל צרותיו בגוף ונפש וממון, ושהוא רחוק מאד מהשם יתברך, כמו שהוא יודע בעצמו, וגם בפרנסה ובגוף יש לו גם כן יסורין, כמו ששכיח ברוב העולם, אפילו כשבא עליו איזה צרה ממש, חס ושלום, הוא צריך לבלי להתבלבל לגמרי מחמת הצרות והיסורין חס ושלום, רק בכל עת ועת, בפרט בעת צרה, חס ושלום, יתן עיני ליבו ודעתו להסתכל ולהתבונן היטב על חסדי ה' וטובותיו שעשה עימו עד הנה… וצריך להרגיל את עצמו להודות ולהלל להשם יתברך על כל הטובות שעשה עימו, ועל ידי זה יהיה ליבו נכון ובטוח, שגם עתה השם יתברך לא יסיר חסדו וטובו מאיתו…

"כי כשאין מודים על העבר קשה מאד לקרותו יתברך מגודל אוטם הלב שנתאטם מרבוי הצרות, בפרט עתה באורך הגלות, שכמעט שאין יום שאין צרתו מרובה מחברו חס ושלום והפרנסה דחוקה מאד והבעל דבר מתפשט על כל אחד ואחד לאורך ולרוחב והמחלוקת והקטגוריה והקנאה והשנאה מתרבה בכל פעם, וכל מה שרוצים להתחיל לצאת ממה שצריכין לצאת ולהתקרב לאיזה עבודת ה' – אין מניחין אותו ומתגרין בו יותר חס ושלום, ומעוצם רבוי המניעות אין יכולין לפתוח פה לפרש שיחתו לפניו יתברך, על כן צריכין לילך בדרך זה מאד, שבכל פעם בבואו לפרש שיחתו לפני ה' יתברך או להתקרב לאיזה דבר שבקדושה, יזכיר את עצמו רבוי הטובות והחסדים שעשה ה' יתברך עימו מעודו עד היום הזה. ועל ידי זה יתחזק לבבו לבטוח בה' שישמע תפילתו גם עתה, ועל ידי זה יוכל להתקרב אליו יתברך ולפרש לפניו שיחתו כראוי".

…וכמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שעיקר החנוך לעבודת הבורא הוא על ידי בחינה זאת, בחינת תודה והודאה, שהיא בחינת חנוכה. כי לפי מה שעובר על כל אחד ואחד, כפי מה שיודע בנפשו, רבוי היסורים והצרות וכו'… בודאי היה קשה להתקיים עד שיזכה לגאולה שלמה. על-כן באמת כמה וכמה התחילו ונפלו, ויש שהאריכו בעבודתם ימים ושנים, אבל אחר כך לא יכלו לסבול מרירות הכבדות של הבעל דבר ונפלו כל אחד כמו שנפלו רחמנא לצלן. אבל מי שחפץ באמת לאמיתו לחוס על חייו – עיקר קיומו על ידי בחינת הנ"ל, שבכל מה שעובר עליו, יהיה איך שיהיה אפילו אם רואה שהוא בעצמו החייב מאד בכל מעשיו שאינם טובים, אף על פי כן אין אדם, אפילו הגרוע שבגרועים, שאין הקדוש ברוך הוא גומל עימו חסדים נפלאים בכל יום ובכל עת ובכל שעה. ואם ירצה להסתכל – יראה הרבה בעיניו ויזכור את עצמו היטב כמה מעלות טובות למקום עליו.

…וכבר אמרנו כמה פעמים, שכל מה שזכה האדם לאיזה מצוה ולאיזה נקודה טובה, בודאי אינו נאבד לעולם… כי אין כל העולם כולו עם כל תאוותיו ויסוריו והבליו כדאי כנגד נקודה אחת של מצוה אחת שכל אחד מישראל זוכה בכל יום.

וצריך להרגיל את עצמו, שבכל מה שיעבור עליו, יהיה איך שיהיה, יזכור את עצמו בכל עת הטובות והנפלאות שעשה ה' יתברך עימו עד הנה. ועל ידי זה יתחזק לצעוק ולהתפלל לה' יתברך תמיד בבחינת "מודה על העבר וצועק לעתיד לבוא" (משניות ברכות פרק ט' משנה ד'). ועל ידי זה יזכה סוף כל סוף לגאולה שלמה לשוב להשם יתברך באמת שזהו בחינת חנוכה. ועל כן נקרא חנוכה, כי על ידי בחינה זאת דייקא מתחנכין בעבודת ה'.

ואם החנוך, דהיינו ההתחלה (שזהו פירוש "חנוכה", כמו "חנוכת הבית") הוא טוב, אזי גם ההמשך הוא טוב, ואפשר להתקדם ולעלות "ובכל יום מוסיף והולך (ומדליק נר נוסף), כי אסור לעמוד על מדרגה אחת, רק להוסיף קדושה בנפשו בכל יום ויום, ושיהיה שכלו מוסיף והולך בכל יום ויום, וזה שמוסיפים בכל פעם על הנר הראשון, והנר הראשון קיים בכל הימים, כי כשמדליק בליל שני שני נרות הם כנגד לילה ראשונה ושניה, וכן בליל שלישי, נמצא, שהנר הראשון של לילה הראשון הולך עם כל הנרות של כל הלילות… ואחר-כך, כל מה שהולך ומתקדש יותר, כל העבודות של כל הימים מקבלים כח מההתחלה"… (ליקוטי הלכות אורח-חיים חנוכה א' סעיף א').

ו"כח ההתחלה", כאמור, דהיינו שיהיה כח להתחיל, הוא רק כשיודע "קצת זה גם טוב" ושמח ומודה בקצת הזה.

מוסיף והולך

ענין זה קשור באופן נפלא גם לפרשות השבוע שקוראים בימי חנוכה, שעוסקים בהן בספורו של יוסף. וכמו שמבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר ג' ט"ז – י"ז) "והנה בענין מחלוקת בית-שמאי ובית-הלל בענין התקרבות הנפשות הרחוקות מאד, שאין ראוי מן הדין לקרבן, (שזהו סוד מחלוקתם בענין הדרך להדליק נרות חנוכה), שבית שמאי אומרים "פוחת והולך" (ביום הראשון מדליקים שמונה נרות – בשני שבעה וכו' עד שביום האחרון מדליקים נר אחד שזה מרמז על הענין) להעלים האור מהן (מהנשמות שאינן ראויות לו, כאותם גרים ששמאי דחה מלהתגייר) שלא יתקרבו, ובית הלל אומרים: "מוסיף והולך" (דהיינו שכל יום מוסיפים נר אחד, כמו שאנו מדליקים לאחר שנפסקה הלכה כמותם), כי צריכין לעשות כלים וצמצומים (רוחניים) כאלה (לאור ה') באופן שיוכלו להאיר גם בהם (בנשמות הרחוקות) אורו יתברך, כדי שיתקרבו גם הם…

וזה בחינת מחלוקת השבטים על יוסף הצדיק, כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב (נפשות) להשם יתברך, על ידי שמוסיף והולך האור בכל יום, כי עושה בכל פעם צמצומים וכלים נפלאים (דהיינו מגלה דעת ועצות כאלה) באופן שיוכלו להתקרב. כל מי שירצה בעולם!

…ועל שם זה נקרא יוסף, בחינת "מוסיף והולך" (כבית הלל, שגם הם עסקו בקרוב נפשות)… כי עיקר החכמה היא להכניס השגות אלוקות בעולם, להודיע לבני האדם גבורותיו …ועל כן נקרא יוסף, בחינת (מה שכתוב בבראשית ל') "אסף אלוקים את חרפתי" (כמו שאמרה רחל בנותנה טעם לקריאת שם בנה – יוסף), שמאסף ומבטל כל החרפות ובושות מישראל, כי מחזירם בתשובה ומקרבם להשם יתברך, וזה בחינת (עוד טעם לשם שנתנה רחל) "יוסף ה' לי בן אחר", שעל שם זה נקרא יוסף, היינו שהצדיק עוסק תמיד להוסיף ולקרב נפשות חדשות בכל פעם"…

(ועוד שם באור עמוק ונפלא כל ענין המחלוקת בין השבטים ליוסף, מה סברו עליו ומה הייתה כוונתו הקדושה באמת).

על פי תורת הקבלה, מרמז המספר שמונה על המימד שמעל הזמן. (שש הוא הזמן – שישה ימים. שבע – שלמות הזמן, שבת. שמונה – מעל הזמן).

כלומר, אותו טוב סמוי שמעל לזמן, עשוי להתגלות בלב כל יהודי, ואז, אף שכוחו מועט ודל לכאורה, יש ביכולתו להאיר את חייו של האדם ולהחיות את כל ימיו ואף למעלה מזה.

נס חנוכה אינו אלא נס התקוה הגדולה. שנזכה וניגע באותו "פך אחד", ונגוהות אורו יתפשטו על כל חיינו, אף אם צפרני השקפת עולמה של יון (הכוללים את כל התאוות והמדות הרעות הנאחזים בנו) כבר העמיקו להנעץ בהם.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support