ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > בין המצרים > 'לוז' קיומינו בגלות

'לוז' קיומינו בגלות

י״ד באב תשע״ט

אנחנו רקובים בגלות… מר לנו… הקשר הישיר שלנו עם ה' חלש עד אימה… לא תורה, לא תפילה, לא לב ולא מח, לא כח ולא מנוח… גם כשלבנו יוצא להידבק בה', סוגר עלינו האויב הפנימי וחייליו; 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', סגרו עלינו מכל הכיוונים. לא נותנים לנו לצאת מגבולות בית הכלא. אבל יש תרופה! (בין המצרים)

ה'לוז' של קיומנו בגלות

יש באדם איברים, גידים, עצמות. כולם אהובים, כולם ברורים וכולם עושים רצון קונם. אך לכולם יש תאריך תפוגה…

אבל עצם אחד קטן יש באדם, כמעט ואינו מוכר, שאינו נרקב לעולם, גם כשמכל הרמ"ח האיברים ושס"ה הגידים נשאר רק חופן של רקב עצמות – העצם הזה ממשיך להתקיים לעד. הלא הוא: הלוז! העצם אשר ממנו יחזור הגוף להיבנות מחדש בתחיית המתים.

גם בחלק הרוחני שלנו יש לנו 'לוז', זהו פן עמוק ביהדותנו שממשיך לחיות ולהתקיים גם כשהכל נרקב. גם כשהראש מעלה חלודה והלב מגלה סימני ריקבון; גם כשהדופק הרוחני שלנו נחלש – נשאר לנו אותו לוז לפליטה.

ובכן, הכירו את ה'לוז' של העם היהודי, הלא הוא האבל על חורבן בית המקדש שנמשך עשרים ואחד יום, הנקראים בין המצרים. וכך מלמד אותנו רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן ח"ב, פה:

זמן גדילת הלוז הוא 21 יום, כמנין 21 הימים של בין המצרים. כשהמכנה המשותף בין הימים האלה לבין הלוז הוא, שמהם אנו עתידים להבנות מחדש לעתיד לבוא. לפיכך גם הימים של בין המצרים, מספרם 21, כדי להורות על הנחמה שבאה בעקבות האבל, וכדי ללמדנו, שהנחמה האמיתית והנצחית – שהיא הלוז שלנו – אינה נבנית אלא בכוחם של 21 ימי האבל הללו שמקשרים אותנו עם הקב"ה, כפי שיבואר בזאת.

* * *

כשמדברים איתנו על קשר עם ה', אנו מכירים את הקשר הרגיל והפשוט: תורה, תפילה, אמונה, מצוות, מידות טובות, וכן הלאה. וכשקשר זה נחלש או נפסק ח"ו, אין אנו יודעים כיצד להתמודד עם הבעיה. שכן לא למדנו אף פעם איך להשאר קשורים אל ה' גם במצב של ריקבון, כאשר הקשרים הפשוטים והישירים חלשים או מנותקים.

וכאן בא הלוז ואומר: אני הנני סוג של 'קשר' שיכול לקשר אתכם גם כשהכל רקוב! אני מהווה 'קשר' שעובד גם כשהסוללה נגמרת, והאנטנות כבויות… קשר של אבלות, קשר של צער, קשר של עשרים ואחד יום של בין המצרים.

* * *

יש קשר בין שני ידידי נפש, הקרובים זה לזה בקשר ישיר; קשר של פגישה יומיומית ושיחת רעים לעתים מזומנות. אך יש קשר בין שני ידידים ותיקים שהתרחקו זה מזה מרחק שנות אור. זהו קשר נעלם, עמוק, קשר של מכתב קטן שנשלח ממרחקים, אחרי שנים של ניתוק, אשר עליו משורבט בעט של לב:

"ידידי היקר, מר לי בלעדיך. אין לך מושג כמה אתה חסר לי… אני לא יכול לישון בלילות… מהיום שעזבת אותי אין לי טעם בחיים… אני מתהלך סהרורי, לבי שותת דם ועיני זולגות דמעות… אני מחייך כלפי חוץ, אבל בפנים הכל שרוף לי… למה נעלמת לי?… למה?…"

מכתב נרגש זה, אין לו חן ולא הדר. אי אפשר  להצביע באצבע בשר מה הוא עשה בלב הקורא, כי הכותב לא מחדש בו כלום. הידידים לא חזרו להתאחד, והמרחק ביניהם עדיין גדול מאד.

אך דבר אחד עצום קרה כאן: הקשר התחדש! הוא לא נרקב. מכתבים כאלה הנשלחים ממרחקים, הם ה'לוז' של קשר האהבה עתיק היומין. קילומטרים רבים של מרחק לא יוכלו לכבות את האהבה הזאת בין שני הידידים, ונהרות של זמן לא ישטפוה.

* * *

אנחנו רקובים בגלות… מר לנו… הקשר הישיר שלנו עם ה' חלש עד אימה… לא תורה, לא תפילה, לא לב ולא מח, לא כח ולא מנוח… גם כשלבנו יוצא להידבק בה', סוגר עלינו האויב הפנימי וחייליו; 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', סגרו עלינו מכל הכיוונים. לא נותנים לנו לצאת מגבולות בית הכלא.

אבל בשקט בשקט, תחת אפו של השטן, מלמד אותנו רבינו, אפשר להבריח פתקים קטנטנים שעליהם חרוט בלב מפרפר מאימה ונרקב מעצבות – בזו הלשון: "טאטע, כותב לך כאן יענקל'ה. כל כך מר לי. אין לי חיים. אני מחייך, אני חברה'מן גדול, אבל כולי מיובש ושרוף" – – –

בשקט תוחב לנו רבינו ספרון של 'תיקון חצות' ליד, ומדרבן אותנו לספר לה' בשפתנו–אנו שגם אם אנחנו רקובים לגמרי, הרי את ה'לוז' לא איבדנו. אנחנו רוצים אותו, חולמים על הקירבה אליו, וכל יום שחולף לנו בלעדיו, מר לנו ממוות – – –

הן אמת, שהמכתבים שלנו אין להם לא תואר ולא הדר. נכון שאנחנו רחוקים מלהיות צדיקים ומושלמים. אך המכתבים הללו הם  אלה שסוללים את הדרך לגאולתנו; הם אלה שמגלים את הקשר החם והעמוק ביותר שלנו עם אבינו הרחמן.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support