כל דבר בא ללמד משהו

בבית מדרשה של ברסלב למדנו שאין לך אף הלכה או מנהג ישראל שאינו בא ללמדך הנהגה מעשית כלשהי בעבודת השי"ת. יהיו אלה הלכות יבום באבן העזר, או הלכות ביצים, העוסקות בכשרות, טהרת ודיני ביצים ביורה דיעה, שגם הן יש בהן הדרכות נסתרות במלחמת היצר והכנעת התאוות והמידות הרעות.

הלא זו היתה כל מגמת הספר הגדול ליקוטי הלכות שחיבר מוהרנ"ת בפקודת רבינו: "לבאר ולחדש בכל הלכה והלכה מכל ד' חלקי השלחן ערוך, למצוא סמך וטעם בכל הלכה והלכה, בדרך חכמת האמת, בדרך חכמה ומוסר השכל ועצות נפלאות ונוראות והתחזקות עצום ונשגב עד אין סוף ואין תכלית, שיתחזק כל אדם להתקרב להשי"ת בכל דרגא ודרגא, בכל מקום שהוא".

מיקום ענין בין המצרים בליקוטי הלכות

ואם בעניני אבילות שבבין המצרים אנו מדברים, לא יפלא, אם כן, שדווקא בהלכות ביצים שבליקוטי הלכות מבאר רבי נתן את ענין ימי בין המצרים כהדרכה נפלאה ואמיתית בהנהגתו של כל אדם, בכל מקום ובכל זמן.

בשלחן ערוך יורה דיעה (סימן פ"ו ס"א) בהלכות ביצים כתוב, שסימן לביצים טמאות הוא היותם "שני ראשיהם כדים או שני ראשיהם חדים". דהיינו, שאם יש לה לביצה שני קצוות עגולים – בדים – או שני קצוות מחודדים – חדים – הריהי בודאי טמאה למאכל, ואילו כשראשה האחד 'כד' וראשה השני 'חד', יתכן שהיא כשרה לאכילה, ואז די לנו אם יעיד המוכר שהיא מעוף פלוני כשר.

לכאורה הלכה "יבשה". לכאורה, אין לה שום קשר להדרכה בענינים שבלב. אולם, תמונה שונה בתכלית מתקבלת מתוך ההלכה הזאת לאחר עיון בליקוטי הלכות, חלק יורה דיעה, הלכות ביצים הלכה ה'. שם אנו מוצאים את מוהרנ"ת – כדרכו – תיכף מוצא את השורש בליקוטי מוהר"ן, ועליו הוא בונה רעיון שבלי ספק מהווה את הכוונה האמיתית והרמז הנכון ביותר הטמון בהן, באותן הלכות ביצים טמאות וטהורות.

"אגוזים הנקראים לוזים"

בליקוטי מוהר"ן ישנה תורה אחת קטנה (ליקו"מ ב,פה) שממבט ראשון יכולה אף היא להראות כעוסקת בענייני קבלה שאין בהם משום הדרכה מעשית עבורנו. מדובר שם על "אגוזים הנקראים לוזים", ש"הם רומזים לבחינת לאה שהיא בעורף, שהיא נוקבא ראשונה, ואחר כך נכנסין לבית המקדש, שהוא בחינת יעקב קראו בית א-ל. וזהו שפירש רש"י שדרך לוז נכנסין לבית א-ל" כשלהלן מבאר רבינו ש"זהו בחינת נחמו נחמו ב' פעמים, נחמו גימטריא קדקד שהוא בחינת עורף, שעל ידה נכנסין לבית א-ל. וזהו שלשה שבועות שהם כ"א יום שבין המצרים וכנגדו באילן לוז. בשביל זה נוהגין לאכול ביצה בסעודה המפסקת בתשעה באב, כי הביצה נגמרת בכ"א יום כמאמר חז"ל (בגמרא, בכורות ח) תרנגולת מולדת לכ"א יום וכו' וכנגדו באילן לוז. וזהו העצם לוז שיש בעורף האדם שישאר אחר כליון הגוף. וממנו יתחדש בנין הגוף בשעת תחיית המתים. וזהו עיקר נחמותינו בחינת נחמו נחמו…

בכל דבר יש לימוד למעשה

אלא שכלל גדול הוא בכל ספרי רבינו הקדושים, שאין לך בהם דברים שהם להשכלה בלבד; אין הם נמסרים לנו רק בכדי לסבר את אוזננו במושגים רמים, עניני קבלה וסתרי תורה; אלא עיקר מטרת כל דברי רבינו הקדוש והנורא, היא להורות לנו את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, וטעות גדולה היא לחשוב, שישנן תורות בליקוטי מוהר"ן הבאים ללמד רק קבלה ותו לא. להיפך, לא זו בלבד שאין מטרת דברי רבינו רק ללמד קבלה, אלא ההיפך הוא הנכון: עיקר מטרת דברי רבינו בליקוטי מוהר"ן היא לבאר את התוכן המעשי שבתורת הקבלה, ואת המסקנה המעשית עבורינו מכל אותם סתרי תורה רוחניים.

וכך, למשל, היא גם תורה זו בליקו"מ שאנו עסוקים בה: מדובר בה לכאורה על דברים שביסוד תורת הקבלה – מהותו השרשית של זיווג יעקב – לאה ורחל, וכאילו רק את זאת רוצה רבינו להוסיף: שיש קשר בין הדרך שעשה יעקב עד שנשא את רחל – שהלך לפני כן דרך לאה שהיא העורף – לבין הכוונה הפנימית של כ"א יום שבין המצרים, לבין אכילת הביצה בערב תשעה באב, ולבין עצם הלוז שבעורף האדם שממנו יתחדש הגוף בתחיית המתים.

כך, שאילולא דברי מוהרנ"ת המאירים את הדברים באור חדש, היינו עוברים על דברי רבינו אלה, כשם שאנו עוברים על הלכות סימני ביצים הנ"ל שבשלחן ערוך יו"ד. ומי מאתנו היה שם לבו, שדווקא באותה תורה קטנה בליקו"מ, ובאותה הלכה פשוטה שביורה דיעה, רמוזה דרך חיים שלימה?

ואכן, דרך חיים שלימה…

אבל או נחמה?

כי הנה "לכאורה תמוה – מאחר שהביצה, בחינת לוז, מרמזים על הנחמה, מדוע הם דייקא נגמרין בכ"א יום שמרמז על האבילות שמתאבלים כ"א יום שבין המצרים, וגם אוכלין הביצה בעת האבילות בסעודה המפסקת? הלא אדרבא! הביצה הוא בחינת לוז, שהם עיקר הנחמה, בחינת תחית המתים!" – פותח מוהרנ"ת זיע"א בשאלה בבואו לבאר את התורה הנ"ל שבליקו"מ. ושאלתו היא: הרי לכאורה סותרים דברי רבינו ז"ל באותה תורה את עצמם, שמצד אחד הריהו מעמיד את הלוזים והביצים בשורה אחת עם ימי האבל שבין המצרים, כשהמשותף לשלשתם הם הכ"א יום, ומצד שני הריהו מעמיד את הלוזים והביצים בשורה אחת דווקא עם הנחמה, הבאה לאחר האבלות של הכ"א יום, באמרו, שלכן עצם הלוז באדם היא הנחמה, כי ממנה יתחדש בנין הגוף לעתיד לבוא, וכי על כן אוכלים ביצה בסעודה המפסקת בתשעה באב – כדי להתנחם.

"אי אפשר לבוא אל התקוה כי אם ע"י צער"

– "אך כל זה מורה ומרמז לאדם, שאי אפשר לשום אדם, בכלל ובפרט, לבא אל התקוה טובה, כי אם על ידי צער ויסורים ומרירות גדול … וכל זה מרומז בענין לוז וביצה הנ"ל. כי כל הדברים שבעולם לא נבראו כי אם בשביל זה, ואין להם שום חיות כי אם על ידי זה; על ידי שיש בהם חיות מעצות התורה שמשם חיות וקיום כל הדברים כידוע. ועל כן הלוז והביצה שמרמזים על עיקר הנחמה, על כן, הם דייקא נגמרים בכ"א יום שמרמז על האבילות של בין המצרים. להורות כל הנ"ל, שאי אפשר לבוא אל הנחמה, כי אם על ידי אבילות וצער. בבחינת שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" – – –

דרך מדרכי התורה

אגוזי לוז וביצים, שהם – ככל בריאה אחרת – הרכב של אותיות תורתנו הקדושה שעל ידה נברא העולם, מייצגים גם הם – ככל הנבראים בעולם – דרך מסויימת מדרכי התורה. ומכיוון שהתורה הקדושה, שהיא אמם הורתם, מהווה כולה עצות ודרכים לעבודת השי"ת (תרי"ג המצוות הם תרי"ג עטין – עצות – זוהר יתרו פ"ב ע"ב. מובא בליקו"מ א,ז), על כרחך כל הנבראים שנבראו על ידי אותיותיה הקדושות מהווים גם הם דרכים ועצות לעבודת השי"ת. על האדם רק להתבונן בכל יצור, דומם חי או צומח – "להסתכל בשכל של כל דבר" כפי שמבתטא רבינו בתורה א' שבליקו"מ – ולהסיק מכך מסקנה נכונה להמשך דרכו בעבודת השי"ת (מן הענין לצטט כאן מליקו"מ א,נד, על אודות הרמזים שמרמזים לו לאדם מן השמים בכל יום, ע"י כל מחשבה דיבור ומעשה שלו, כדי לקרבו לעבודת ה' – שם מדגיש רבינו, שהדבר "צריך להיות במדה. שלא יצא מגבול הקדושה, רק לפי שכל אנושי שלו, כן יגדיל המחשבה כזה. וכן לא יסתכל בזה למעלה ממדריגתו, כי במופלא ממך אל תדרוש"). כך, שכאשר מתבוננים ביצורים כמו אגוז וביצה, ונזכרים במאמר חז"ל ש"תרנגולת מולדת לכ"א יום וכו' וכנגדו באילן לוז" ואף רואים שרבינו ז"ל מוכיח ששניהם רומזים על נחמה ואבל – הרי זה לנו לימוד שלם בעבודת השי"ת – כדברי מוהרנ"ת זצ"ל.

גם כשמתאבלים צריך להתנחם

והלימוד הזה נפלא ומאלף. הוא בא להורות לנו שאף בעת הצער הקודם לכל דבר שבקדושה כמו "גם כשמתאבלים וממררים על הצער והחורבן – והעיקר על שאנו רחוקים כל כך בגלותנו מאבינו שבשמים – גם אז אסור להשאר בזה חס ושלום, רק לנחם את עצמו בכל פעם בגודל התקוה שאנו מקוים לאחרית טוב, לצאת מהגלות, מאפילה לאור גדול. כי חסדי ה' לא תמנו וכו', כמבואר במגילת איכה, במרירות הקינה, שצועק בקול מר: אני הגבר ראה עני וכו' שצועק שם במרירות גדול: אותי נהג וילך חשך וכו' השביעני במרורים וכו' וכו' ובתוך כך, [דווקא] בתוך מרירות צעקתו, מנחם [הנביא] את עצמו בעצמו, כמו שכתוב שם: ואומר אבד נצחי וכו' – זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו וכו' חדשים לבקרים וכו' – ופירש רש"י שהחסדים מתחדשים בכל בוקר וכו' – טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' וכו' וכו'.

בכל מצב צריך לומר: עדיין יש לי תקווה

– ומי שרוצה לפקח על חייו האמיתיים, צריך לקבל לעצמו עצות מזה, שבכל המרירות והצער והיסורים שעוברים עליו בפרט, בעיקר היסורים האמיתיים, שהם יסורי הנפש וגלותה הגדולה, שהיא רחוקה כל כך מאביה שבשמים; וכל מה שמצפים לצאת מרע לטוב מתגבר הרע בכל פעם יותר ויותר, עד אשר הבעל דבר [=יצר הרע] מסיתו לומר: אבד נצחי, ח"ו ח"ו, אבל הוא צריך לנחם את עצמו בכל פעם, ולהיות בכלל אסירי התקוה, שנאמר עליהם שובו לבצרון אסירי התקוה – להשיב לעצמו בכל פעם לומר: עדיין יש לי תקווה. כמו שאמר אדוננו מורנו ורבינו ז"ל שאין שום יאוש בעולם כלל, ולקיים: זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו לעולם וכו'. כי הצדיקים תחילתם יסורים וסופם שלוה, וכל אחד מישראל הוא בחינת צדיק, כמו שכתוב ועמך כלם צדיקים.

"בהכרח שיעבור עליו מרירות"

וכל מי שרוצה להתקרב אל קדושת ישראל באמת, בהכרח שיעבור עליו מרירות הרבה מאד, בלי שיעור. ואי אפשר לזכות לשום קדושה אמיתית, כי אם על ידי מרירות גדול. ולא היה אפשר לסבול המרירות והיסורים, רק השם יתברך נותן ליעף כח לסובלם על ידי התקוה שמקוים לאחרית טוב, בכח הצדיקי אמת שכבר זכו לנצח לאחרית טוב כזה".

מוהרנ"ת מבאר אפוא שדברי רבינו הקצרים – ש"דרך לוז נכנסים לבית א-ל" ו"שעל ידי בחינת לאה שהיא ראשונה יכול לבוא לבחינת רחל" – משמעם, שרק על ידי צער ותקופת סבל קודם, ניתן להגיע אל התכלית הטובה – הלוז בבשלותו והביצה בגמירתה, רחל כזיווגו הנעלה של יעקב, תחיית המתים – ובנית בית המקדש כתכלית תקוותנו ונחמתנו.

האבל חייב לבוא עם תקוה!

ומעצם הסתירה שיש לכאורה בדברי רבינו – שמחד הוא מכנה לוז וביצה כעיקרם של אבל ומאידך כעיקר נחמתנו – למד מוהרנ"ת כלל חשוב נוסף, שכל עיקר האבל חייב ללכת שלוב זרוע עם התקווה הטובה. "וזהו בחינת סימני ביצים שמרומז בהם ענין זה. כי ב' ראשיהם כדים או שניהם חדים, הוא בודאי סימן טומאה. כי זה דרך הרשעים וכל הרחוקים מן האמת, שכשנופל עליהם אבילות וצער ויסורין, אינם מנחמים את עצמם כלל, ואין מקווים לצאת משם – כמו שכתוב: לא יאמין שוב מני חושך – ונשארים שקועים בדאגה ומרה שחורה ואבילות עד שנפרדים על ידי זה מהשי"ת ומהתורה והצדיקי אמת לגמרי. ולפעמים להיפך, כשיש להם איזה טוב, אכילה ושתיה וכו' הם ממלאים פיהם שחוק ועושים כל ימיהם כחגים, כמו שכתוב: והנה ששון ושמחה וכו' אכול ושתה וכו'…

– וזה בחינת ב' ראשיהם כדים או שניהם חדים. כי 'כד' מרמז על אבילות וצער, בחינת גלגל הוא שחוזר בעולם, שבשביל זה אוכלים ביצים ועדשים בשעת אבילות ר"ל, וכמו שכתוב: ונרוץ הגלגל אל הבור; ו'חד' זה בחינת עזות ושמחה, בחינת וישם פי כחרב חדה, היפך האבל שאין לו פה… ועל כן שני ראשיהם חדים או כדים … שהאבילות והצער שלהם משני ראשיהם, מראש עד סוף, כי אינם מקוים לאחרית טוב כלל, כמו שאמר אדומו"ר ז"ל שמי שאין לו אמונה חייו אינם חיים כלל, כי תיכף כשבא לו איזה צרה אין לו במה לנחם את עצמו וכו', ולהיפך כשהשעה משחקת לו הם מלאים שמחה ושחוק, שזהו בחינת ב' ראשיהם חדים שעל שמחה כזאת נאמר ולשמחה מה זו עושה".

"אז ימלא שחוק פינו"

כלומר, שמחתם של רשעים בעולם הזה, כאבלם, הינה בלתי מרוסנת, שכן סבורים הם שרק כאן בעולם ישנה הזדמנות לשמוח; כאן, בעולם הזה, הוא אצלם הראש והסוף של התענוג שבשמחה. כי על כן, חפצים הם לנצלה עד תום. אולם, הכשרים, יודעים שעוד בוא תבוא עת תחיית המתים לעתיד לבא ו"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". כי על כן, אף בעת שמחתם, הם מרוסנים, בהיותם מצפים אך אל הסוף. הרי ששני ראשיהם של טמאים חד; שגם הראש וגם הסוף הוא אצלם בהוללות של עולם הזה, ואילו שני ראשיהם של צדיקים, אחד כד ואחד חד, רק הקצה האחד, הסוף הטוב שיבוא במהרה, מהווה אצלם זמן של שמחה מושלמת, ואילו בראשיתם, אף שמחתם איננה נחשבת, לעומת שמחת העתיד – כך מתבאר מדברי מוהרנ"ת בפנים.

ולהיפך – "הצדיקים והכשרים, כשיש להם צער ח"ו, הם בבחינת אסירי התקוה, ומחיים ומנחמים עצמם בגודל תקוותם לאחרית טוב. וזה בחינת ראשו אחד כד וראשו אחד חד. כי כד וחד הוא בחינת אבילות וצער ונחמה ותקוה טובה כנ"ל, כי אצלם מקושר האבילות והצער בהתקווה והנחמה, ועל ידי זה אינם מייאשים עצמם לעולם מהשי"ת, עד שזוכין לאחרית טוב.

אבל מתוך תקוה ואבל מתוך יאוש

ועל כן גם זה הסימן אין סומכין עליו לבד – כמו שכתוב בשולחן ערוך – כי את זה לעומת זה, כי גם בהרשעים והעכו"ם נמצא לפעמים בחינה זאת בתאוות העולם הזה בעצמו, שמצטער הרבה ביסורים בשביל להשיג איזה תאוה, ממון או כיוצא בו, ובשעת יסוריו מנחם את עצמו במה שאחר כך ישיב תאוותו בעולם הזה … וזהו בודאי טמא. ועל כן, אף על פי שראשו אחד כד ואחד חד, צריך עוד ראיה שהוא טהור; שהוא מסטרא דטהרה: שצערו ותקוותו הכל רק בענין התכלית הנצחי, ששם עיקר התקוה" (ליקוטי הלכות, יו"ד, בלכות ביצים ה).

נמצינו למדים שאבלם של צדיקים שונה שינוי קטבי ומהותי מאבלם של רשעים. הראשונים מתאבלים מתוך תקוה ואילו האחרונים מתאבלים מתוך יאוש רח"ל.

זהו אפוא החידוש שבאבל בין המצרים ותשעה באב, שהוא מלווה בציפיה ואמונה שלימה בישועה אמיתית בקרוב. באבל עצמו טמונה אפוא התקווה, בבחינת "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".