להתרומם אל הטוב

כ״ה באדר ב׳ תשע״ט

מה נוכל לעשות לתפלה כדי שנוכל באמת להרגיש שייכים אליה? נפתח את הלב באמצעות דרך אחת – אזמרה. נדע ונאמין שאנחנו כעת מבטאים את החיות האמיתית שלנו. נתרומם מעל הרוע, ונעלה בכח הטובה למעלה – עד שנחיה את "בנים אתם לה' אלוקיכם"

"וגם חיזק אותנו מאד, שלא יפול האדם בדעתו כלל כשרואה לפעמים שנעשה לבו מטומטם מחמת גודל הדחקות והיסורים העוברים עליו בגשמיות וברוחניות, או מחמת טרדתו במשא ומתן, ואינו יכול לדבר את אשר עם לבבו, כי יקר מאד בעיני השם יתברך כל דבור ודבור, שזוכה האדם לדבר לפניו יתברך מתוך עוצם דוחקו ועניותו בגשמיות ורוחניות. ואמר: אפילו כשאין האדם זוכה לדבר לפניו יתברך רק דבור אחד, ואפילו רק "רבונו של עולם" בלבד, גם זה יקר מאד אצלו יתברך. ולמד דעת אותנו, אשר בעת שרואה אדם שהוא רחוק מאד מהשם יתברך, ולבו מטומטם מאד ואינו יכול לפתוח את פיו מוכרח האדם לחפש בעצמו נקודות טובות הנמצאים בו עדין ויחיה עצמו בהם ולהודות לה' יתברך עליהם, ועל ידי זה יופתח פיו ויוכל להתפלל ולפרש שיחתו לפניו יתברך כראוי, כמבואר בליקוטי מוהר"ן, חלק ראשון, סימן רפב, על פסוק: אזמרה לאלוקי בעודי, עיין שם".

(הקדמת השתפכות הנפש)

כאן אנו רואים שלאזמרה יש קשר מיוחד בתפלה, וגם לחסרון שלה יש השפעה בתפלה. בהמשך למה שלמדנו בפעם הקודמת נוסיף עוד מעט בקשר לאזמרה.

"מענין אמירת תהלים, דבר עם אחד ואמר לו, שעקר אמירת תהלים- לומר כל מזמורי תהלים על עצמו. ופרש לו רבנו זכרונו לברכה קצת, כי כל המלחמות שבקש דוד המלך עליו השלום, שיצילהו השם יתברך מהם, הכל צריכין לפרש על עצמו על מלחמות היצר הרע וחילותיו עמו (וכמבואר לעיל בסימן ט). ושאל האיש אותו זכרונו לברכה: איך יפרש לעצמו בהפסוקים, שדוד המלך עליו השלום משבח עצמו, כגון: שמרה נפשי כי חסיד אני, [=שהרי אנחנו לא בגדר חסיד] וכיוצא בזה. השיב לו: גם בזה צריכין לפרש על עצמו, כי צריכין לדין את עצמו לכף זכות ולמצוא בעצמו איזה זכות ונקודה טובה, שבזה הוא בחינת חסיד וכיוצא." (ליקוטי תנינא, קכה)

רבי נחמן בעצם אמר לו שבנקודה הטובה יחשוב את עצמו לבחינת חסיד. חסיד הוא מי שמעשיו הם לפנים משורת הדין, ועושה יותר ממה שההלכה דורשת. לא שייך לומר שמי שעושה דבר טוב אחד הוא בגדר זה. אולי יש בו מעט טוב, אבל ההגדרה של חסיד היא בעצם מושלם, ואין דבר כזה כ'קצת מושלם'. למשל, מי שהוא רשע גמור ויש בו נקודה טובה, לא שייך להגיד שיש לו בחינת צדיק – צדיק זה אחד בלי עוונות. אז נכון- כתוב שיש לו "בחינת" חסיד, אבל באיזה מישור הדבר מתקיים?

מה שמתחדש במציאת הנקודות הטובות הוא, אזמרה לאלקי בעודי – כלומר, ה"בעודי" שהוא הנקודות הטובות כמו שמבואר בתורה רפ"ב, הוא מה שאיתו אני "מזמר". זמרה היא לשון חתיכה וגיזום. במלים אחרות, ע"י הנקודות הטובות אפשר להסיר את כל הרוע באופן של חיתוך, בגלל שהם חיצוניים. אם המעשים היו פנימיים, לא היתה אפשר לגזום אותם, כמו שאי אפשר לגזום את לב השיח – כדי להגיע אל הלב, צריך להוריד את כל העץ. הנקודות הטובות מאפשרות לשים את כל הרוע בבחינת חיצונית אלינו. בכמה מקומות בקשר למציאת הנקודות הטובות מופיעה השאלה- מה קורה למי שאין לו שום נקודה טובה? כיצד הוא יכול לחזור בתשובה? ותמיד מופיעה אותה התשובה – אין דבר כזה. יש לך נשמה יהודית – האור שלה חייב לצאת החוצה, ובטוח יש משהו טוב בך. מה זה בעצם מגלה לנו? שכאשר אנחנו מתבוננים בנקודות הטובות, אנחנו פשוט מוצאים את עצמנו בהם. אנחנו מבינים שהנקודות הטובות באות מהנשמה שיש בי, והיא המהות האמיתית שלי. בכך אפשר לדון את עצמנו לכף זכות – לקבוע שהמהות שלנו שייכת אך ורק לטוב. אבל רגע- מה עם כל הרוע שיש בי? על זה באה התשובה- אזמרה לאלוקי בעודי. "בעודי" הוא בעצם- ב'עוד' שלי. עדין יש בי טוב, והטוב הזה הוא חלק ממני. עם הידיעה הזאת, אני מזמר- שזה לשון חתיכה וגיזום. אני משיל מעלי את כל הקליפות החיצוניות, ובכך אני סולל את הדרך לתשובה. אני קובע שאני צריך להיות במקום מסוים, ושזה חלק ממני ממש.

והנה, צריך להבין מדוע דוד המלך בכלל אומר שמרה נפשי כי חסיד אני. אבל מה שברור הוא, שדוד המלך לא בא לדבר על המצב המעשי של קיום המצוות שלו, אלא על מדרגה רוחנית מתוך כל הדברים שהוא עשה. בזה גם כל אדם יכול לומר: "חסיד אני". אם באמת תשים את כל מהותך באותה נקודה טובה, ותקבע כי היא החיות האמתית שלך, אז אפשר לעמוד במדרגה של חסידות. אפשר לעמוד מעל החטאים בצורה של מקיימי רצון ה' שהם החסידים. זה פחות חשוב כי ענין החסידות הוא ארוך, אבל הנקודה העקרית היא, שהנקודות טובות מעמידות את האדם במקום גבוה יותר, ולא באו רק לעודד אותו, ומהמקום הגבוה אפשר להצביע על כל החטאים ולומר: "אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש" (שיר השירים, א) – אתם חושבים שאני שחורה? זה הכל מהשמש, וזה יעבור עם הזמן. החלק ה'שחור' שבי הוא לא חלק ממני, אבל. וזה החידוש הגדול באזמרה, שכל המהות שלי, ה"בעודי", יכולה להיות אפילו בנקודה בודדת של טוב.

בזה נבין את מה שמובא בהמשך אותו קטע שציטטנו למעלה: "ואמר לו רבנו זכרונו לברכה: הלא אצל יהושפט כתיב: ויגבה לבו בדרכי ה', שבדרכי השם ועבודתו יתברך הגביה לבו קצת. עוד אמר לו רבנו זכרונו לברכה: הלא בבוקר אנו אומרים בתחלה: מה אנו, מה חיינו וכו', אונו מקטינים עצמנו מאד, ואחר כך אנו אומרים: אבל אנחנו עמך בני בריתך וכו', שאחר כך אנו מחזקים עצמנו ומספרים את גדולתנו, שאנחנו עמו בני בריתו, זרע אברהם יצחק ויעקב וכו', כי כך צריכין להתנהג בעבודת השם כנ"ל. ועין ב"ליקוטי מוהר"ן" מה שכתב על פסוק: אזמרה לאלקי בעודי". רבי נחמן בא ליישב את השאלה הגדולה בכל הענין של מציאת הנקודות הטובות. לומר שאני טוב זה לא גאווה? להגיד על כל הרוע שהוא לא באמת אני, ולהחזיק את עצמי בבחינת חסיד, זה לא גאווה? על זה באה התשובה: ויגבה לבו בדרכי ה'. אפשר להתגאות בעצמנו, ואפשר להתגאות בדרכי ה'. גאווה היא גם מילה נרדפים לגובה (הרים גאים, למשל). אפשר לתפוס את עצמנו כגבוהים ביחס לסביבה. אם אנחנו באים להתגאות- אז צריך לפחות משהו שנוכל להצביע עליו, או לפחות להוסיף כמה דמיונות עליו, ולשכנע את עצמנו שאנחנו הכי טובים מכולם. הגאווה הזאת היא שנואה לחלוטין לפני הקב"ה, ועליה נאמר "תועבת ה' כל גבה לב". אבל הגאווה הזאת באה לרומם את כל מה שיש באדם- לומר שכל מה שיש, בזה הוא עולה מעל כולם. אבל ישנה גאווה אחרת- גאווה בדרכי ה'. אני בעצם מרומם את עצמי, לא במה שאני, לא בגלל שאני חושב שאני משהו מיוחד – אני מתרומם על ידי דרכי ה'. המצווה מרוממת אותי. אני לא אוחז את עצמי כדבר שמעל כולם- אני רואה את עצמי עולה רק בכוח המצווה, רק בכוח הנקודה הטובה. איפה מתגלה ההבדל? ביחס לסביבה. אם אני תופס את כל מהותי כטובה- אז אני גם חושב שאני טוב מכולם. אבל אם אני תופס את השייכות שלי לטוב, ושאני יכול ללכת בדרכי ה' ולהתעלם מהרע כי מהותי היא טובה- לא אמרנו דבר לגבי עצמנו. רק אמרנו שהדרך היא מגביהה אותנו, ושהדרך שייכת לנו באמת. ולכן אנחנו אומרים בתפלה "מה אנו מה חיינו וכו'", ומבטלים את עצמנו לחלוטין. ואז באיזו נקודה אחת ויחידה אנו מעלים את עצמנו? "לבד הנשמה הטהורה". חוץ מהנשמה- אין לנו כלום. אבל הנשמה היא הכל. הנשמה נותנת לנו שייכות אמיתית לדברים, ומאפשרת לנו לקפוץ מעל כל הרע, ביודענו שכח הקדושה שלנו חזק יותר מכח הטומאה; הוא פשוט שלב אחד מעל. לא במישור של בחירה ורצון, אלא במישור של המהות- ב"בעודי" הזה, בחלק הטוב הזה שיש בי – אזמרה. אשיל את כל החיצוניות מעלי.

* * *

ישנו מושג בתפילה הנקרא כבן המתחטא בפני אביו. מי שחש ריחוק מהקב"ה, חס ושלום, קשה לו מאד להתפלל. קשה להתחבר לדברים שלא קשורים אלינו, בין אם זה ברוחניות- מבקשים אהבה ויראה כשזה בכלל לא בראש מעיינינו, ובין אם זה בגשמיות- מרגישים שהחיים שלנו, כביכול, לא בקשר ישיר עם הקב"ה. אך באמת עלינו לדעת, כי הקב"ה קרא לנו בנים, כמו שכתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם", ועל כן, כמה שהבן יהיה רחוק, הוא עדין תופס בדעתו את הקשר הבלתי תלוי, את השיוך העמוק והפנימי שלו אל אביו. כך צריך להיות היחס בתפילה, ובכך באמת ניתן להגיע לביטוי אמיתי של חיות בתפילה, להיות אמיתיים ושלמים עם כל ההכרות שאנו מעוררים בתפילתנו, ושמחים להיות באותו קשר עם הטוב והמיטיב לכל. אמנם, חשוב לדעת שאנחנו בנים, אבל כשיש ריחוק- לדעת שאנחנו בנים רחוקים, שבלב האדם תיווצר סתירה ברגשותיו; מצד אחד קירוב ומצד שני ריחוק. באמת אין סתירה בדבר, כי בראש ובראשונה צריך לדעת שאין לנו שום דבר בחיים ובעולם הזה, מלבד השי"ת לבדו, כי אין עוד מלבדו. אבל כמו שאמרנו, השלב הראשון יהיה חיזוק ההכרה בכך – להתחזק במה שאנחנו אמורים להיות באמת, להכיר את מציאותנו מחדש. וההתחזקות לזאת, היא רק ע"י העצה של מציאת נקודות טובות. המטרה בנקודות טובות היא לדון את עצמנו לכף זכות, כלומר – לקבוע שכל החיות שלנו, האישיות האמיתית שלנו, והשיוך העמוק שלנו מונח ונמצא באותם דברים טובים שעשינו. אחרי התחזקות בכך, צריך להכיר בריחוק, ואז הרווחנו שמה שנתקרב אחר כך, יהיה מתוך ההבנה שאנחנו באמת כך במצב הרחוק שלנו עכשיו שייכים לשלמות, שייכים לטוב.

אז למעשה – מה נוכל לעשות לתפלה כדי שנוכל באמת להרגיש שייכים אליה, ושלא נהיה אטומי לב כלפיה? נפתח את הלב באמצעות דרך אחת – אזמרה. נדע ונאמין שאנחנו כעת מבטאים את החיות האמיתית שלנו, ושזה – זה פשוט אנחנו. נתרומם מעל הרוע, ונעלה בכח הטובה למעלה – עד שנחיה את "בנים אתם לה' אלוקיכם" –

בנים כפשוטו.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support