האדם מתפלל את עצמו

מענין אמירת תהלים דיבר [רבי נחמן] עם אחד ואמר לו, שעיקר אמירת תהלים לומר כל מזמורי תהלים על עצמו. ופירש לו רבינו זכרונו לברכה קצת, כי כל המלחמות שבקש דוד המלך עליו השלום, שיצילהו השם יתברך מהם, הכל צריכין לפרש על עצמו על מלחמות היצר הרע וחילותיו עמו.

אדם אחד שאל את רבי ירוחם ממיר איזה מפרש עדיף ללמוד על התורה, ענה לו רבי ירוחם: המפרש הכי טוב על התורה הוא האדם בעצמו. לפי דבריו, גם כל הפירושים שנלמד על התורה, שהם בוודאי נצרכים ובסיסיים, גם הם צריכים להילמד באופן זה – התבוננות פנימית מתוך החיים.

דברים דומים אומר כאן רבי נחמן. את ספר תהילים צריך לפרש על עצמנו. כאשר מדובר על פירוש, משמעות הדבר היא שזה בעצם מה שנאמר בכתוב, והדברים שאנחנו מוסיפים הם רק נתינת הסבר, יצירת הקשר. זה לא שאנחנו רק משתמשים במילותיו של דוד המלך עבור עצמנו; אין כאן העמסת כוונות בדבריו ונתינת משמעויות שכלל לא התכוון אליהן, רק מתוך הרצון למצוא את הרלוונטיות עבורנו בדבריו. אנחנו באמת כתובים בספר תהילים, כל אחד.

איך באמת הדבר כך? למה כל מזמור ומזמור שייך בהכרח לכל אחד?

במקום אחר אנחנו מוצאים השלמה לדברים: "ובקל בפשיטות בלי חכמות יכולין למצוא את עצמו בתוך כל התחינות ובקשות, ובפרט בתהלים שנאמר בשביל כלל ישראל בשביל כל אחד ואחד בפרט. וכל אדם כל מלחמות היצר שיש עליו וכל מכה שנעשה עמו, הכל מבואר ומפורש בתהילים, כי עיקרו נאמר על מלחמות היצר הרע וחילותיו שהם עיקר האויבים והשונאים של האדם" (ליקו"מ ב, קא).

בוודאי שספר תהילים שנאמר ברוח הקודש הוא בעל משמעות נצחית, כמו כל התורה ששייכת לכל אדם. אבל בדברי רבי נחמן כאן יש אמירה קצת אחרת לגבי השייכות של ספר תהלים לכל יהודי. רבי נחמן מתחיל בכך שב"כל התחינות ובקשות" כל אדם יכול למצוא את עצמו, ובפרט בספר תהלים. במקור הדברים בליקוטי מוהר"ן מדובר על פיוטים, סליחות ותפילות שונות. במילים אחרות – לא רק ספר תהלים, אלא כל התפילות שייכות לכל אדם. התפילה מעצם טבעה היא זאת שיוצרת את הקשר והשייכות לכל אדם כלפיה. בוודאי שתפילות כמו פיוטים וסליחות וכדו' אינם באותו מעמד כמו ספר תהלים. ואכן, לגבי ספר תהלים מודגשת העדיפות שבו בגלל שהוא "נאמר בשביל כלל ישראל"; דוד המלך גם בתפילותיו האישיות בעצם מתפלל תפילה כללית שכוללת בתוכה את כל ישראל.

בהמשך הדברים מופיע הסבר נוסף לכאורה, האומר שספר תהלים נאמר על מלחמת היצר הרע, וממילא מובן למה הוא שייך לכל אדם.

אם נסכם עד כאן, יוצא שלפי רבי נחמן לא רק ספר תהלים אלא כל התחינות והבקשות שייכות לכל אדם. מה הסיבה שהתפילה כוללת את כל בני האדם ושייכת לכל אחד באופן פרטי? בנוסף לכך נאמר שספר תהלים נאמר על מלחמת היצר ולכן הוא שייך לכל אדם. האם זהו נימוק נוסף? איך כל הדברים האלה מתחברים ביחד?

* * *

בספר תהלים אפשר למצוא בכמה מקומות דברים שדוד מדבר על התפילה בעצמה. מעניין לראות שבאחד המקומות שדוד המלך מדבר על המרכזיות של התפילה, הוא מדבר על עצמו: "תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט). לעומת האויבים שלי שעסוקים בשנאה כלפי ובמלחמה נגדי, אני עסוק בתפילה. אבל כאן אפשר לשים לב שדוד לא אומר שהוא מתפלל, אלא שהוא בעצמו תפילה. כך גם מובא: "כי תפילה בחינת מלכות דוד, כמו שכתוב ואני תפילה" (ליקו"מ מט). התפילה היא לא רק דבר מרכזי בחיים, אלא מקום ששייך לעצמיות האדם.

התפילה על פי רוב מונעת מהצרכים. הם הסיבה, הם הרבה פעמים יהיו נושא התפילה. אבל מהו המקום באדם שמתפלל? לא אותו מקום ספציפי של הצורך. עצם האדם הוא שמתפלל ומבקש מילוי. העצמיות מבקשת את הישועה של עצמה, שכל אותם צרכים וחסרונות רק מעוררים אותה שוב ושוב להיזכר בחסרונה התמידי, בסתירות ובניגודים שבתוכה, שכל אלו לעולם לא יגיעו להשלמה עד שתתפלל על עצמה ותדבק בבוראה.

כאשר האדם ניגש לתפילה, מתעורר אותו מקום עצמי. במקום הזה, של עצם הקיום, מתגלה מלחמה גדולה. הקיום של האדם אינו דבר שלם ומוגמר. הוא מלא תהליכים, שבירות ותיקונים. אפשר לחוש את זה שחוויית החיים שלנו היא תהליך, מאבק. בקשת השלווה במובן הפשטני שלה היא דבר זר שאנחנו לא מוצאים בו טעם. סתם לשבת בטוב, בלי צורך לעשות שום דבר? גם אם באופן מודע אנחנו לא מבינים למה לא נכון לחיות כך, עצם תחושת השעמום והמאיסה שבבטלה יעידו על כך. יש משהו חי בתוכנו, משהו תוסס, מלא מלחמה.

צעד אחד יותר פנימה, ואנחנו מגלים מהי המלחמה הזאת: מלחמת הטוב ברע. "שני גויים בבטנך", בתוך כל אחד. החסרונות והקשיים, הנטיות השפלות והרצונות הכוזבים, הם דברים שתמיד יהיו קיימים בתוכנו לצד הטוב. המקום הכי עצמי בתוכנו – הקיום – הוא מקום חסר שתמיד שנמצא בהתהוות. כל עוד אנחנו חיים כאן בעולם אנחנו עדיין בעיצומו של התהליך. כל רגע של חיים הוא רגע של תפילה; עוד רגע בו אנחנו יודעים כמה קיומנו כל כך שברירי, כמה הוא עצמו זקוק לישועה. בכלל לא מדובר על בעיה ספציפית מסוג כזה או אחר. העצמיות מתפללת.

אם כן, מקום התפילה בנפש כפי שהוא מתגלה בעצמיות שלה, בקיום הבסיסי ביותר, הוא גם המקום בו מתגלה המלחמה הפנימית של האדם. אפשר לראות את זה בדברי דוד באותו מקום בו הוא אומר "ואני תפילה": "וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם. תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ג-ד). המלחמה הפנימית היא זאת שמולידה את התפילה העמוקה ביותר, תפילה שהאדם מתפלל את עצמו.

ומכאן לתחילת הדברים. רבי נחמן אומר שאדם יכול למצוא את עצמו בתוך כל תפילה. בעצם, כל תפילה נובעת מאותו מקום פנימי ועצמי, לא משנה מה יהיה הנושא המילולי הפרטי שלה. כל תפילה היא תפילה של הנשמה שחשה בשברונה ורוצה להיות אחד עם בוראה. מוכרח הדבר ממילא שהיא תהיה שייכת לכל אדם, כי כולם שווים באותה נקודה עצמית פנימית. בוודאי שבספר תהלים גם יהיה כך, משום שהוא ממש במפורש עוסק בנושא הזה – במלחמת החיים בה נמצא כל אדם המתגלה בנקודת העצמיות.