ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > סוכות > להתעורר, להתחבר

להתעורר, להתחבר

ט׳ באייר תשע״ט

גרגיר חול בקרקעית האוקיאנוס, הכוכבים הנעים במסילותיהם, עץ מלבלב בארץ מרחקים, פרפר מרחף לפי תומו, והאדם – כולם, בחוטים נעלמים, אחוזים ונוגעים זה בזה, משפיעים ומושפעים.

כותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה סעיף א'): "דע, כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד, וגודל יקר יופי השדה וגידוליו אי-אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת. ואילנות ועשבים הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם" (כמובא בתקוני הזוהר י"ב כ"ח).

כי האדם עץ השדה

מבין כל הנבראים מכונות דווקא הנשמות "צמחים" (וכלשון הכתוב "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל ט"ז ז'), וכן "כי האדם עץ השדה" (דברים כ' י"ט)). אמנם, יסוד האדם מן העפר, אבל זה בעיקר למה שנוגע לגופו (שעל הגוף הלא נאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב") אבל במה שנוגע לנשמה, דווקא יסוד הצומח הוא השולט בה. עפר, דומם, מורה על העדר ההשתנות. ואילו צומח מלמד על שנוי, שזה מהות הנשמה.

מן השנויים המרהיבים והמדהימים ביותר בבריאה כולה – עולם הצומח. מזרע קטן, אטום, מתגלים כוחות נעלמים, הוא יונק מים ומזון באמצעות שורשיו, מוציא גבעול ירוק אל השמש, מרים עלים אל השמים, גדל לעץ או פרח, מגלה צבעים, ריחות, נושא פירות, בהם הוא מחיה ומטיב לזולתו. כל הרבגוניות המדהימה הזו נמצאת גם בנשמת האדם. גם לה יש שורשים. גם היא זקוקה למים ומזון שיגדלו אותה, ואם תטופל כראוי, תתנשא אל השמיים אף היא בחיות צבעונית ופורחת, עד שתזכה, מפירותיה, להעניק ולתרום לזולת, ולעולם כולו. עניינו של האדם – שנוי, התפתחות, צמיחה. אמנם בהשתנות טבע "אדמת הנפשות" – יצמיח כל מקום וכל מצב – נשמות אחרות לגמרי, אלו עצים ואלו עשבים, אלו קשים לגדול ואלו קלים, וענייניהם רבים, כמו שמבאר שם רבי נחמן באותה תורה (ס"ה סעיף א') שצריך להשקות את הצמחים בשדה הזה, ולהרחיקם זה מזה כראוי וכו'.

ארבעת המינים

מתוך עולם הצומח, מצביע הקדוש ברוך הוא בתורתו על ארבעה מינים, המייצגים ארבעה מצבים בנשמות ישראל. אתרוג – יש בו טעם וריח, מייצג את הצדיקים הגמורים. לולב – שיש בו טעם ולא ריח והדס שיש בו ריח ולא טעם – מייצגים את הבינוניים, שיש בהם טוב אך עדיין רחוקים משלמות. וערבה – שאין בה לא ריח ולא טעם, מייצגת את הרשעים, הריקים מטוב מכל וכל. ודווקא עתה, בחג הסוכות, לאחר יום הדין של ראש השנה ויום החסד של יום הכיפורים, לאחר העבודה רוחנית של תחילת השנה, שיש בה הטהרות וזיכוך לקראת השנה כולה, הגיע הזמן "לאחד" ולחבר יחדיו את כל נשמות ישראל. אתרוג, לולב, הדס וערבה – ניטלים יחדיו, ובשמחה, להורות כי ראש לכל, בזמן ולשם שמחתנו, זקוקים אנו לאחדות. אחדות שלא מתבוננת במעלת האדם או במצבו, אחדות של כל החלקים וכל המצבים שאי מי מנשמות ישראל עשוי להיקלע אליהם.

וכאן חשוב לציין. שמצוות נטילת לולב (כמו כל המצוות כולן) איננה רק סמל. בקיום המצוות אנו פועלים פעולה ממשית במציאות, ואלו אינן רק תזכורות למסר אישי או לאומי כזה או אחר. בעולם הגשמי – מפורדים ומנותקים הנבראים זה מזה. אבן היא אבן, עץ הוא עץ ואדם הוא אדם. הקשרים ויחסי הגומלין שביניהם – מוגבלים, ולרוב בלתי נראים לעין. בעולם הרוחני, לעומת זאת, קשורים ומחוברים כל הנבראים כולם, גם כאלו שבגשמיות נראים כמנותקים לגמרי. גרגיר חול בקרקעית האוקיאנוס, הכוכבים הנעים במסילותיהם, עץ מלבלב בארץ מרחקים, פרפר מרחף לפי תומו, והאדם – כולם, בחוטים נעלמים, אחוזים ונוגעים זה בזה, משפיעים ומושפעים. ומבאר הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) בספרו "דרך ה'" שישנן שתי סוגי השפעות. השפעה טבעית – שהיא מערכת הקשרים הטבעית שבין היצורים כולם, הפועלת ומונעת על פי חוקים קבועים, חוקי -טבע, שחקק בה הבורא. והשפעה בחירית – שהיא יכולתו של כל יהודי ויהודי להשפיע (אפילו בניגוד לחוקי הטבע) על הבריאה כולה.

כשאנו נוטלים בידינו אתרוג אחד, שלשה בדי הדסים, לולב אחד ושני בדי ערבה, אין אנו עוסקים במעשה סמלי. אנו נוגעים כעת, על פי צו הבורא, ב"חומרים" מסוימים בבריאתו, שב"הפעלתם" באופן ובזמן מסוים דווקא (דהיינו כפי דקדוק ההלכה), אנו "נוגעים" ומשפיעים על שורשם, דהיינו על אותו כח השולט על עולם הצומח, ושם, כביכול, באמצעות מצוותינו, אנו חוזרים וגורמים השפעה חוזרת, טבעית, מכח הצומח בשרשו העליון, על כל "נתיניו" – דהיינו על עולם הצומח בכללותו, ועל "מקבילותיו" הרוחניות, דהיינו נשמות ישראל, "הצומחות" בשדה שאין שעור ליופיו, ומשפיעים בהן חיות, בכל מצביהן: צדיקים (אתרוג) בינוניים (הדס ולולב) ורשעים (ערבה).

עתה, בצו הבורא, אנו נעשים שותפים לו בקריאתו וברמזיו, אשר הוא שולח תדיר אל לב בניו. וכמו שכותב רבי נחמן (שיחות הר"ן נ"ב): "מכל הדברים צועק כבוד השם יתברך, כי מלוא כל הארץ כבודו… כי כבודו יתברך צועק תמיד וקורא ומרמז לאדם שיתקרב אליו יתברך, והוא יתברך יקרב אותו ברחמים, באהבה ובחיבה גדולה".

ומהי קריאתנו בנענוע הלולב?

תתחבר! גם לך יש קשר לקדושה, לעם ישראל, גם אתה יכול להיות צמוד ל"אתרוג" ולהיכלל עם הצדיקים. וכמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות בציעת הפת ו' סעיף ק"א): "וזה בחינת הארבעה מינים שנוטלים בידיים בסוכות ומנענעים בהם לכל צד, שכל זה הוא בחינת הרמזים… והעיקר מרמזין לכל אחד שלא יתייאש, רק ישתדל להיות נכלל בתוך הקבוץ הקדוש (של ישראל) ששואבין ממימי הדעת ממעייני הישועה (דהיינו מבחירי הצדיקים כפי שמבאר התרגום על הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (ישעיהו י"ב ג') – "ותקבלון אולפן חדת מבחירי צדיקיא" / תקבלו למוד חדש מבחירי הצדיקים), כי הארבעה מינים מרמזין על כל הכוחות שיש בישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאתרוג יש בו טעם וריח וכו'. עד ערבי נחל, שאין בהם לא טעם ולא ריח, ואוגדין כולן יחד… ועל ידי זה נכללין גם הפושעי ישראל, בחינת ערבי נחל, בתוך הקבוץ הקודש ונתקנין גם כן, כי "כל המחובר לטהור – טהור" (משנה מסכת כלים י"ב, ב').

אך קריאתנו איננה רק "תתחבר!" שכן מלבד חבור ארבעת המינים אנו מנענעים אותם לארבע רוחות השמים וכן למעלה ולמטה, וכלשון חז"ל (מסכת סוכה ל"ז): "מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמיים והארץ שלו".

כאן, מצטרפת קריאה אחרת והיא: "מי שלא תהיה, היכן שלא תהיה, לאיזה צד ורוח מרוחות העולם שהושלכת ונפלת – אל תתיאש!"

"ארבע רוחות השמיים – שלו! שמים וארץ – שלו" הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, ואפשר לחזור ולהתקרב אליו בכל מצב. וכלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות שבת ז' סעיף נ"ז): "וזה בחינת הנענועים. ובכל צד מוליך מכנגד ליבו ומחזירו, זה בחינת "רצוא ושוב" (תנועת הריצה – התקדמות ועלייה, והשיבה – נסיגה והתרחקות) והוא מוליך ומביא מעלה ומוריד, זה בחינת הבקיאות הנ"ל (שאדם צריך להיות "בקי" בכל המצבים, ומכל ההתנסויות, חשוכות או מאירות, לבקש ולמצוא את קירבת ה'). בחינת "אם אסק שמיים – שם אתה, ואציעה שאול הינך" וכן בכל צד, וכמו שסיים שם בפסוק "אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך", להורות שה' יתברך נמצא, מנחה, ומסייע ביד כל אדם גם אם מקומו, פיזית או נפשית, ב"סוף-העולם" ממש.

ולא רק לרמוז, בשם ה', לעצמנו ולכל נשמות ישראל הקשורות בנו, אנו באים, כי אם ממש לקרוא ולהכריז ולעורר. "וזה בחינת הנענועים, בחינת "הקיצו ורננו שוכני עפר" (שזה מרמז על הנשמות המושלכות לעפר ולארץ ממש, כדברי רבי נחמן בתורה ז' בליקוטי מוהר"ן חלק ב'). כמו שמנערין אחד משנתו מעוררין ומנענעין אותו כדי שיקיץ, ועל זה מרמזין הנענועים, כי מנערין ומנענעין כל השוכני עפר, שיקיצו משנתם (הרוחנית) ויעמדו לעבודתו יתברך, ואל יתייאשו כלל, כי עדיין ה' עימם, "כי מלוא כל הארץ כבודו".

קריאה זו, כמובן, באה דווקא מתוך שמחה ולא כתוכחה, כי רק במצב של "זמן שמחתנו" ניתן ואפשר לקרוא ולעורר את עצמנו ואת זולתנו לחיים ותקון רוחני. "כי מה שהעולם (דהיינו בני האדם בעולם) רחוקים מהשם יתברך, ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת …ורק על ידי שמחה יוכל להנהיג המח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החרות" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה י').

 

(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support