אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפילה, שנאמר (דברים ג): אל תוסף דבר אלי, וסמיך עלה: עלה ראש הפסגה. (ברכות לב ע"ב)

 לאחר הקדמה ופתיחה מפורטת על דרך ההתבודדות בכלליות, כותב המלקט לספר "השתפכות הנפש": "ואגב שאני עוסק בהעתקת זה הספר, אעתיק גם כמה מאמרי רבותינו ז"ל … המדברים מגודל מעלת התפילה לבקש רחמים ותחנונים לפני השם יתברך על כל דבר, אשר רק על ידי זה יוכל להיוושע בכל דבר". בעזרת ה', נעסוק בל"נ בפעמים הבאות בכמה ממאמרי חז"ל המצוטטים בחלק זה של הספר. דרך מאמרי חז"ל אלו אנחנו מנסים להתבונן יותר במשמעות הגדולה של התפילה, לא לגבי פרט זה או אחר, כי אם בחיוניות שלה לכל מהלך חיינו, "אשר רק על ידי זה יוכל להיוושע בכל דבר".

רבי אלעזר אומר, שתפילה גדולה יותר ממעשים טובים. ההוכחה שלו היא ממשה רבנו: אין לך גדול במעשים טובים ממנו, ואף על פי כן הוא היה צריך להתפלל. גם מהפסוקים אפשר לראות שמשה נענה בזכות התפילה בגלל מעשיו, מהסמיכות של ההבטחה לעלות לראש הגבעה ומשם לראות את ארץ ישראל מייד לאחר תפילתו. בעלי התוספות מעירים, שלכאורה אין הוכחה לכך שתפילה יותר גדולה ממעשים טובים, בגלל שיכול להיות שמשה רבנו נענה בצירוף התפילה והמעשים טובים ביחד. לכן הם מפרשים את כוונת הגמרא שמעשים טובים בלא תפילה עדיין אינם מספיקים, וגדולה תפילה שיש עמה מעשים טובים, ממעשים טובים לבדם. מדברי תוספות אלו אנחנו רואים שיש מקום אליו אי אפשר להגיע עם מעשים טובים, שאפשר להגיע אליו רק על ידי התפילה.

לפני שננסה להבין את הקשר בין מעשים טובים ותפילה, נקדים שאלה המתעוררת מלשון הגמרא: "שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפילה". מלשון הגמרא משמע שהחידוש הגדול ששמענו כאן, הוא ש"לא נענה אלא בתפילה". ניתן לחשוב שאפשר להיענות במעשים טובים, ולכן מדגישה הגמרא ש"לא נענה אלא בתפילה". מה המשמעות של ענייה זו, אם לא נעשתה פנייה לקב"ה בתפילה? כיצד אפשר להיענות מבלי לבקש? שאלה זו גם נכונה על הפסוק "טרם יקראו אני אענה". כיצד אפשר לענות, לפנות בחזרה, מבלי שנעשתה פנייה קודמת?

"מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה" (משלי כח). מדוע תפילה של מי שמתבטל מהתורה נחשבת לתועבה? ומשמע שאין זה עונש על חטאו, אלא מציאות של תפילה שהיא 'תועבה'. וכן, מדוע נחשבת תפילה לתועבה רק בגלל חטא זה ולא בגלל חטאים אחרים?

אחרי סדר של בקשות בתפילת שמונה עשרה, אנחנו מגיעים לברכה שכוללת את כל סוגי הבקשות בכלליות: "שמע קולינו… וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו". דבר תמוה הוא, שבברכה הסמוכה לה אנחנו מבקשים כמעט בדיוק את אותו דבר: "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם/ולתפילתם שעה". גם כאן אנחנו מבקשים על עניית התפילה. אבל ההבדל ניכר בתחילת הברכה. "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל". הדבר הראשון עליו אנחנו מבקשים שה' ירצה בנו. כלומר, ישנן שתי צורות לעניית התפילה. תפילה יכולה להיענות בגלל חסד ה', כמו שאפשר, להבדיל, לבקש מכל מישהו אחר. כמובן שיש הבדלים רבים, אבל תפילה זו באה כחסד שאינה מגלה איתה יותר מחסד ה' לבדו. אבל ישנה עניית תפילה שבה מתגלה דבר נוסף – "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל". כשהתפילה נענית, מתגלה בכך גם רצון ה' בעם ישראל. כאשר הקב"ה עונה לתפילתנו, הוא מראה בכך לא רק את חסדו הגדול אלא גם את רצונו בנו, ומשום כך הוא רוצה מאיתנו תפילה – "הקב"ה מתאווה לתפילתן של ישראל" (מדרש רבה, שמות).

על דרך זו ניתן להבין את הנאמר בתהילים: "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם"(קמה,כ). מתוארות כאן שתי דרגות, "רצון יראיו יעשה", ו "ואת שוועתם ישמע ויושיעם". מי שהוא ירא ה', הקב"ה עושה כרצונו עוד לפני תפילתו. בגלל שהתפילה מגלה את רצון ה' בנו, אותו אדם שכבר מכוון כולו לרצון ה', רצונו נענה מייד. "עשה רצונך כרצונו, שיעשה רצונו כרצונך" (אבות ב, ד). מי שכל כולו רוצה לעשות את רצון ה', הרי הוא כבר חי את הקשר שבינו ובין בוראו, ובעצם הוא כבר מגלה בכל מעשיו את מה שהתפילה אומרת: שה' רוצה בנו. על ידי המעשים שהוא עושה הוא מחדד את ההכרה שה' רוצה בו, והראיה הגדולה ביותר לכך, שהוא רוצה ממנו גם מעשים.

משום כך היתה מחשבה שניתן להיענות במעשים טובים. מפקיעה הגמרא ממחשבה זו ואומרת, שגם משה רבנו המושלם בעשיית רצון ה' בכל מעשיו, "לא נענה אלא בתפילה". בוודאי שיש לתפילה זו קשר עם מעשים טובים, כמו שהתוספות מעירים – אם בתפילה האדם מתכוון לרצון ה', הרי הוא חייב לבטא את האמירה הזאת באמת בחייו, ולא להתנהג במעשיו אחרת. כשהוא מראה במעשיו את הכרתו ברצון בוראו, התפילה מקבלת משמעות אמיתית יותר – "רצון יראיו יעשה". כאן התחדש חידוש גדול, שתפילה בעצם ממשיכה את כל העשייה הטובה. במעשים טובים האדם מבטל את עצמו לרצון ה', אבל עומק המשמעות של דבר זה לא בוטא עד הסוף. בתפילה מתבטא הביטול המלא: שהכל מה', שאין עוד מלבדו, ורק הוא יכול להושיע. אם רצון ה' זה הכל, אז גם רצונו ממני זה הכל. זה רק מחזק את העשייה הטובה, וכדברי רבי נתן: "כי בודאי כל מה שחזקים יותר שהכל מתנהג ברצונו יתברך, ודאי מתחזק הרצון של האדם לעשות רצונו יתברך" (ברה"ש ה לו).

* * *

עני אחד בא אל רבי נתן, ובפיו שאלה על סדר ההתבודדות שלו. הוא עני מרוד, וצרכיו מרובים עליו מצד בני ביתו, ובוודאי שהוא צריך להקדיש תפילה על כך. אבל מצד שני, אי אפשר לשכוח את העיקר – להתפלל על רוחניותו, שיזכה להתקרב לה'. מה עליו לעשות, שאל את רבי נתן, על מה עליו לשים דגש? ענה לו רבי נתן: תגיד לה' את מה שיותר כואב לך. מתוך הכאב הזה תבקש ממילא את הדבר האמיתי, שתזכה לעבוד את ה'.

המשמעות של ההתבודדות היא לא רק בבקשת צרכים, לא משנה מאיזה סוג הם. בוודאי שרק משמעות זאת כבדה מאוד ולא ניתנת לביטול, באשר שכל התקדמות האדם תלויה בתפילתו, ובלי עזרת ה' לא יתכן להתקדם. אבל מסיפור זה ניתן לראות משמעות נוספת אליה מובילה התפילה – להתכוון לרצון ה'. כמו שרבי נתן כותב, ברגע שמכירים שהכל מתנהג לפי רצון ה', ורצונו מקיים את הכל, מתחזק רצון ה' לעשות את רצון ה'. אם רצון ה' זה הדבר היחידי, שמקיים את הכל, ורצון זה רוצה אותי, אי אפשר לעשות שלא כרצון ה'. רצון ה' הוא עצם המציאות של כל העולם כולו – וגם של המציאות שלי. רצונו נותן לי חיים, ובקיום רצונו יתהוו החיים האמיתיים אצלי.

ההתבודדות לא רק מבקשת. היא מקרבת את האדם בעצם מעשה התפילה אל ה', לרצות לעשות את רצון ה', להכיר במשמעות האמיתית של הקיום שלי. לא נבראתי אלא לשמש את קוני, קשיי אינם ייסורי הגאווה שלי, הצרות שעוברות עלי לא עוצרות שום דבר. הכול מוביל לרצון ה'. שם הכל מובן, הכל מקבל תשובה. גם אני מקבל תשובה, וחוזר בתשובה.