חינוך – התחלת כניסת האדם
או כלי לאומנות שהוא
עתיד לעמוד בה,
וכן חנוך לנער, חנוכת המזבח,
חנוכת הבית
(רש"י, בראשית יד, יד)

חנוכה – מלשון חינוך
(ליקוטי הלכות, ברכת המזון, ג)

בתפיסה הפשוטה, חינוך מתפרש כניסיון להדריך או להנחיל מורשת מסוימת. לפי רש"י, התחלה המכינה את האדם לקראת "אומנות שהוא עתיד לעמוד בה" יכולה להיקרא חינוך. חינוך הוא התחלה שתביא לתוצאה סופית. ישנן התחלות רבות, אך לא בכולן הסוף מובטח; וכאשר הסוף לא מגיע, גם ההתחלה איננה התחלה. חינוך יכול להיקרא חינוך כאשר נדע כבר היום שהמתחנך עומד על הדרך שאמורה להוביל אותו אל היעד, מבלי שנתחשב בגורמים חיצוניים היכולים לבוא ולהפריע. "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב). גם כשאנחנו באים להתחיל בעבודת ה', אנחנו שואלים את עצמנו האם הפעם תהיה זאת התחלה אמיתית, או שמא ניפול ונחזור לאחור כמו בעבר. איה המקום בו אפשר לדעת שאנחנו באמת צועדים קדימה? מנין התקווה שאכן נגיע, שההתחלה הזו אכן תאיר את החושך בו אנו צועדים כיום?

חנוכה הוא זמן של התחלה חדשה. בפשט הדברים, 'חנוכה' עניינו חינוך והתחלה של עבודת המזבח, אך הוא גם רומז לנו שאפשר להתחנך בעבודת ה' בזמן זה. לעשות התחלה – ולדעת שיש לה סוף טוב, שהתקווה אכן קיימת.

מה מתגלה בזמן זה? על כך כותב רבי נתן (מובא במשיבת נפש, אות עז): "יש שיכולים לטעות מאחר שרואים עוצם ריחוקם מהאור, על כן יכול ליפול עליהם עצבות ומרה שחורה".

האור של חנוכה אינו רק אור גשמי, אלא טמונה בו הארה קדושה המאירה את נשמת האדם, "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ). כשאדם רואה מצד אחד את קרבתו הגדולה של האור הנמצא לידו ממש, אך מצד שני הוא מרגיש את גודל הריחוק שלו ממנו, הוא יכול ליפול ולהתרחק מה'. אם דבר נמצא כל כך קרוב אלי, ועדיין הוא כל כך רחוק, כנראה שאני באמת מנותק ממנו. אם בכל התכנים והמעשים שאני עוסק בהם במהלך החיים אני מוצא שאני מנותק מהם לגמרי, אז דווקא אני תופס את גודל הריחוק שלי מהם. כל העיסוק שלי לא עוזר לי להתחבר למעשים אלו, ועדיין אני נשאר בחוץ. ממצב כזה ניתן ליפול ולהיחלש. כמו בכל התחזקות, מגלים הצדיקים שההפך הגמור הוא הנכון:

"… על כן מי שחס על עצמו באמת צריך להפוך הכל לשמחה, שדייקא על ידי שרואה ומבין עוצם התרחקות האור ממנו, על ידי זה דייקא יגיל וישמח מאוד, כי הלא אף על פי כן הוא רואה שהאור אצלו ממש, כי הלא אף על פי כן אנו מדליקים אור הקדוש של נר חנוכה בביתנו ממש".

אם נסתכל על עצמנו דרך מידת הקירבה שלנו, אכן נגלה ריחוק גדול. אך קיימת כאן שאלה שכלל לא התייחסנו אליה: איך אנחנו מסבירים בסופו של דבר את הימצאות האור הקדוש הזה אצלנו? כיצד אנחנו מצליחים להיות מוקפים במעשים קדושים? תשובה חלשה מאוד היא לומר שזה הכל מניעים צדדיים, שיקולים חיצוניים, ושהכל לגמרי במקרה. ברור שזה לא סתם, במקרה. אם זה היה כך, כבר מזמן היינו צריכים להיות מנותקים לגמרי ולהתרחק לחלוטין.

כל זה מחייב אותנו להסתכל על עצמנו מהכיוון ההפוך לגמרי. אמת שאנחנו רחוקים. אך אם בתוך הריחוק הגדול הזה נשלחו אלינו אורות גדולים ממרחקים, כנראה שמשהו גדול מתרחש כאן. אם למרות הכל הנר נכנס לבית שלנו, הוא מראה על שייכות גדולה שעוקפת את המרחק העצום שבינינו ובינו. מה זה אומר עבורנו?

"ואם שאנו יודעין שעדיין האור רחוק מאתנו מאוד, אדרבא, זהו שמחתנו שמרפאים אותנו ברפואות יקרים ונפלאים כאלה הבאים ממרחק גדול כל כך. ובזה יש לנו תקוה גדולה כי בודאי יוציאנו השם יתברך מכל צרותינו ויקרבנו אליו ברחמים". אם הרפואה שלנו מגיעה מאותו מקום רחוק, שהוא למעשה המטרה הסופית שלנו, הרי שאנחנו רואים את חסד ה'. חסד זה מראה לנו שנקודת הסוף נמצאת כבר עכשיו אצלנו. האור כבר נמצא אצלנו, כבר היום. נכון שאנחנו רחוקים ממנו, אלא שאנחנו צריכים לחפש אותו בתוכנו, כי ההארה כבר קיימת. האור מראה לנו שאנחנו נמצאים בדרך שמובילה אל הסוף, אל האור. ואם ה' כבר שם אותנו על המסלול והתחיל לנו את ההתחלה שמובילה אל הסוף, בודאי שזה לא לחינם, ובודאי שהוא לא יעזוב אותנו באמצע. "שכמו שגבר עלינו חסדו, לעשות לנו ניסים כאלה, שזכינו לאורות נפלאים כאלה הבאים ממרחק מאוד כדי לרפאות תחלואי נפשותינו, על ידי זה אנו בטוחים בביטחון חזק שבודאי יושיענו ברחמיו ויוסיף לעשות עמנו ניסים חדשים ונפלאים עד אשר נשוב אליו באמת, ויגמור מה שהתחיל, כי דבר אלוקינו יקום לעולם".

אם יש לנו את כל מה שיש לנו, זה לא סתם. אם למרות כל הגלים והמשברים אנחנו עדיין עומדים ומצפים, עדיין רוצים, בוודאי שזה לא סתם. כשלונות נגמרים על ההתחלה. אם אנחנו מסתכלים על עצמנו, על ניסי ה' שנעשים איתנו ושעדיין איתנו, אנחנו מבינים שיש כאן התחלה – ומה שה' מתחיל, הוא גם מסיים. הנר עדיין דולק. הניסים שהתחילו אצל אבותינו עוד ימשיכו איתנו, עד שנגיע, בימים ההם בזמן הזה.

* * *

"והיה אומר החידושי הרי"מ [מייסד חסידות גור] זכרו יגן עלינו, שגם אותן אשר המה ביד ליבם, שאין להם מקום לעזור, יוכלו להיות נעזרים בחנוכה, משום שאז המה היו שוכבין בלא יוכלו ליגע ובלא עזר, והקדוש ברוך הוא מסר טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך, רק שיהיה רצון לזה"