"לכל תכלה ראיתי קץ" אומר דוד המלך (תהילים קי"ט צ"ו). לכל דבר יש סוף. אין העולם רצף מתמשך, אין סופי, של זמן, ללא משמעות, ללא גבול. וכשם שימי האדם מנויים וספורים, ראשית להם, וסוף, מזכיר לנו הבורא בחסדיו בכל שנה – את הסוף. עוצרים, עושים חשבון נפש. מאין באנו, לאן אנו הולכים. ומכח ההתבוננות בסוף – חושבים על התחלות חדשות, על רעננות חדשה בכל המעשים ובכל דרכי החיים. עוצרים – כדי לבדוק, עוצרים – כדי לצאת ממרוץ החיים ולהתבונן בהם מן הצד, כדי לבקש רחמים על התחלה חדשה, טובה וקדושה יותר.

"כי עיקר ההתחלה" כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות יורה דעה הלכות ערלה ד' סעיף י"ח) "בראש השנה. ומראש השנה נמשך החיות והתקון לכל השנה כולה, ועל כן נקרא ראש השנה, ראש דייקא, כי יש שלוש קומות: עולם, שנה, נפש (מקום, זמן, והנפש הפועלת בהם). וכמו שבקומת נפש, שהיא קומת האדם, עיקר חיות האדם תלוי בהראש ששם המוחין שמחיין כל קומת הגוף כידוע… שחיות כל הגוף עד צפרני הרגל – הכל נמשך מהמח, ששם עיקר משכן הנשמה, המחיה את כל הגוף, כל אבר ואבר כפי חיותו, כמו כן ממש נקרא יום הקדוש והנורא הזה "ראש השנה", ראש דייקא, דהיינו שבו עיקר המח והחיות של כל השנה, כי בו מתחילין כל התקונים והוא מחיה את כל ימות השנה, כמו שהראש שבאדם שמחיה כל הגוף, ואין שום הרגשה וחיות בשום אבר בלא החיות הנמשך לו מהראש והמח כידוע, כמו כן אין חיות ותקון בכל ימות השנה כי אם על ידי ראש השנה, ראש דייקא, שמחייה את כל הקומה".

ראש השנה, אם כן, הוא ה"מח" של כל השנה. אם המח קדוש – תהיה השנה כולה קדושה, אם המח מבורך תהיה גם השנה מבורכת. כמה חסד יש ביום הדין! אפשר להתחיל הכל מהתחלה. אפשר לחזור בתשובה, להתנער מן החטא, להפרד מן העייפות המלווה את היום יום לעיתים קרובות כל כך, ולקנות "מח" חדש, מחשבות חדשות, לב חדש, ורצונות חדשים.

וליום כזה, אשר בו תלויים כל הימים, מן הראוי להתכונן זמן רב עוד בטרם יבוא.

"כל ימות השנה צריכין להכין את עצמו על ראש השנה שהוא יום הדין, כאשר נשמע מפיו הקדוש (של רבי נחמן) שהעיקר הוא ראש השנה… כי כמו שהאדם צריך להכין את עצמו כל ימי חייו ליום הדין הגדול והנורא של לעתיד, כמו כן בפרטיות צריך להכין את עצמו כל ימות השנה על ראש השנה, שהוא יום הדין, "כי הוא נורא ואיום". וביותר צריכין להתחיל להכין את עצמו כשרואין הימים ממשמשין ובאין שהם מחמישה עשר באב ואילך" (ליקוטי הלכות אורח חיים ברכות הראיה וברכות פרטיות ה' סעיף י"ז).

"זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון" אנו אומרים בתפילת מוסף של ראש השנה. ביום זה, א' בתשרי, נברא האדם, ועל ידו השתלמה בריאת העולם. "ובכל ראש השנה חוזר ונעשה מה שהיה בתחילת הבריאה, כמבואר בכתבי האריז"ל… ועיקר ההתחדשות הנפלא הנעשה בראש השנה מעין תחילת הבריאה הוא בענין המתקת הדינים… להמתיק כל תוקף הדינים המתעוררים בראש השנה, שנמשכין מבחינת "בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין", שזה היה בראש השנה" (ליקוטי הלכות הלכות מתנה ה' סעיף ג').

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א' א').

היום, בראש השנה, הוא בורא אותם כביכול מחדש.

מדוע כותבת התורה "ברא אלוקים"? שואל רש"י הקדוש בשם מדרש רבה ומשיב "שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין (הרמוזה בשם אלוקים), וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים (הרמוזה בשם הויה) ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב (בראשית ב' ד') "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמיים" (ששתוף שני השמות מרמז על שתוף הרחמים בדין).

תחילת הבריאה – במחשבת דין. "וכך היא התכלית – שעמד הכל בדין" אומר "אור החיים הקדוש". כל אחד – לפי מעשיו בלבד, לטוב או להפך חלילה. וממשיך "אור החיים" לבאר ענין השתוף: "אלא שראה שאותו הדין לא יוכל העולם עמוד בו, שיתף עמו מידת הרחמים, פרוש, לא שחזר בו ממחשבה ראשונה חס ושלום, אלא שיעשה המשפט בדרך רחמים כמו שתאמר שלא לפרע מהאדם עונשו כאחת. גם שלא לפרע ממנו תיכף ומיד בלא הארכת זמן, ולעולם אין לאדם (אלא) מה שיגיע אליו במשפט".

דין – הוא מחשבת הבריאה. עבודת הצדיקים ועבודתנו – להמתיק את הדין, היום בשורשו, באופן שישתף בו ה' את רחמיו, וכמו שאמר אברהם אבינו בבקשו רחמים על העולם "אם דין אתה חפץ – אין עולם, ואם עולם אתה חפץ – אין דין" (בראשית רבה מ"ט כ').

"וזה כל עבודת הצדיקים הגדולים כל הימים, והעיקר בראש השנה, שהוא תחילת הבריאה, כי עיקר עבודת הצדיקים הוא להמתיק דינים ולהמשיך רחמים על ישראל… כי הם נכללין באור האין סוף, שם הרחמים אין סוף, והעיקר עוסקים בזה בראש השנה… שממשיכין בכל ראש השנה חסדים חדשים נפלאים מאד לבטל הקטרוגים של הפגמים של אותה השנה, עד שממתיקין כל מיני דינים שבעולם, וממילא מבטלים כל הצרות והיסורים מישראל, וממשיכים שפע ורב טוב לבית ישראל" (ליקוטי הלכות הלכות מתנה ה' סעיף ג').

וגם אנחנו צריכים לתרום את חלקנו בהמתקת הדין הזה, להשמר בראש השנה מכל משמר מעין הרע ולשון הרע, מהקפדה וכעס ומכל דבר רע, אפילו במחשבה, וכמו שאמר רבינו ז"ל בפירוש (שיחות הר"ן כ"א) "בראש השנה צריכין להיות חכם – שיחשוב רק מחשבות טובות, שייטיב השם יתברך עימו וכו'". וכבר אמרו חז"ל (מגילה כ"ח): "אמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר (מיכה ז') "נושא עוון ועובר על פשע". למי (הקדוש ברוך הוא) נושא עוון? למי שהוא עובר על פשע" ובאר רש"י: "מעביר על מדותיו- שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצערין אותו, אלא מניח מדותיו והולך לו. מעבירין לו על כל פשעיו – אין מדת הדין מדקדקת אחריהן (אחר פשעיו), אלא מניחתן והולכת"…

ודווקא מפאת מעלת התקון הגדול של מחשבות טובות ודבורים טובים בראש השנה, מתגרה היצר הרע בענין זה ביותר והרוגז והדין של בריאת העולם מתעורר בכל נפש ביתר שאת ויתר עוז, להחטיאו חלילה, דווקא ביום זה.

ועל כן מוסיף רבי נחמן ואומר "בראש השנה, ביום הראשון, צריכין למעט בדבור מאד מאד" (שיחות הר"ן כ"א).

עוד בענין המתקת הדין וחשיבותו העצומה של למוד זכות על הזולת מביא רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן קי"ג) "כי שמעתי בשם הבעל שם טוב, כי קודם כל גזר דין שבעולם, חס ושלום, מאספין כל העולם, אם מסכימין להדין ההוא, ואף את האיש בעצמו, שנגזר עליו הדין, חס ושלום, שואלין אותו, אם הוא מסכים – אזי נגמר הדין חס ושלום.

והענין, כי בודאי אם ישאל לו בפרוש על עצמו, בודאי יכחיש ויאמר, שאין הדין כן, אך מטעין אותו ושואלין אותו על כיוצא בו, והוא פוסק הדין (דהיינו שמזמנין לו מקרה דומה באדם אחר ומצפים לשמוע איזה דין הוא חורץ עליו, ודין זה חרץ, בעצם, על עצמו).

… וצריך להזהר בזה מאד, לבלי לגמור הדין עד שישנה וישלש (ויבדוק הדבר היטב) כי הוא סכנת נפשות (לו בעצמו)".

ונמצא שהשופט את חברו לחומרה, שופט בעצם את עצמו, אפילו במחשבה רעה וכל שכן בדבור ובפרט בעצם יום הדין, שצריך להזהר מזה מאד. ורק להיות שותף לצדיקים, שעוסקים כעת להמתיק את הדין ולהפכו לרחמים.

ועיקר בטול הדין, בהכנעה שמכניע האדם את עצמו וממליך את ה' עליו, ועל העולם כולו. כי במסירת העולם כולו ובמסירת חייו וכל מעשיו בידי ה', מפקיד האדם בעצם את עצמו ביד רחמיו הגמורים, שהלא עליהם הוא סומך ובהם הוא נשען, שיצא משפטו לאור, ולזכות.

"כי אז, בראש השנה, היום יום ראשון של עשרת ימי תשובה, ועיקר התשובה הוא לשוב מגדלות, ולהשפיל עצמו ולהרגיש שפלותו ופחיתותו באמת, כי עיקר התשובה הוא ההכנעה והשפלות. … על כן צריכין אז לבטל עצמו לגמרי… דהיינו לסלק ולבטל דעתו לגמרי, כאילו אין לו שום דעת כלל, רק להמליך אותו יתברך באמונה ובתמימות גמור בלי שום חכמות, שכל זה עיקר עבודתנו בראש השנה ויום הכפורים" (ליקוטי הלכות הלכות נטילת ידיים שחרית ג' סעיף ה').

"וזה בחינת ראש השנה ויום הכפורים, כי אנו עוסקין אז לגלות מלכותו יתברך בעולם. להאיר הדעת הנ"ל בעולם, ולהודיע לבני האדם שיש אלוקים שליט ומושל בעולם, שזהו עיקר עסקנו ועבודתנו בראש השנה ויום הכפורים. כמו שאנו אומרים בכל התפילות: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו, על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם… ותמלוך אתה הוא ה' אלוקינו מהרה לבדך על כל מעשיך… ואין אלו-ה מבלעדיך" וכיוצא בזה הרבה, כי אז הוא עיקר התגלות מלכותו יתברך" (ליקוטי הלכות חזקת מטלטלין ג' סעיף ט').

אין אנו מזכירים את מעלותינו, ולא מבקשים דבר בזכות מעשינו. כל עסקנו לבטל עצמנו מכל וכל ולעסוק רק בגדולת אדוננו, כי "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך – אתה מוצא ענוותנותו" (מסכת מגילה ל"א) וכפי שנזכה להכיר בגדולתו יותר, יתגלו רחמיו, שהם גדולתו האמיתית גם הם ביותר ויותר, עלינו ועל כל בריותיו.