אור וחושך משמשים בערבוביה בחיינו. יש זמנים מאירים, בהירים, בהם הטוב קרוב ומוחש, ויש גם זמנים חשוכים, מעורפלים, שגורמים לנו להתלבט על עצם התקווה. מה היחס בין שני הזמנים האלה? האם אחד מבטל את השני, או שיש איזו השלמה ביניהם?

לפעמים אפשר לשמוע צורת חשיבה שמנסה לקבוע את היחס שבין העלייה והירידה. היא מתחילה בשאלה שאדם צריך לשאול את עצמו: האם הזמנים של העלייה והטוב הם המשקפים את עצמיותו, או שאולי הזמנים של הנפילה והקלקול הם הסימנים למי שהוא באמת. ברגע שאדם קובע לעצמו מה הזמן העיקרי עבורו, הוא יוכל להחזיק מעמד גם בזמנים הפוכים. זאת צורת חשיבה שמכריעה על אחד מתוך השניים.

אבל אולי יש דרך אחרת שבה שני הזמנים משלימים אחד את השני.

* * *

המצווה הראשונה שישראל מצטווים במצרים היא מצוות קידוש החודש. ממנה התורה הייתה יכולה להתחיל, כדברי רש"י בתחילת פירושו לתורה, אלמלא שהיה צורך גם בסיפורי האבות. וזהו דבר פלא שראוי להתבונן בו – עם ישראל במצרים, במעמקי הגלות, שומע בפעם הראשונה את הדיבור האלוקי כמְצַווה – ועל מה הוא מצווה? על קידוש החודש. מעתה עם ישראל צריך לחיות את הזמן לפי הירח ולא לפי החמה, וגם לזהות את הרגע בו הירח מתחדש ולקדש אותו. מה כל כך מהותי בזה?

הציווי הראשון הזה כל כך מהותי כי הוא בעצם הסוד של עם ישראל. הירח הזה הוא סימן לעם ישראל, כמו שאנחנו אומרים בברכת הלבנה: "וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה". רש"י (סנהדרין מב.) מסביר את נוסח הברכה, שמכך שהקב"ה אמר ללבנה להתחדש, גם לעם ישראל יש 'עטרת תפארת'- "סימן הוא להם שאף הם, שמונים להם, עתידים להתחדש בגלותן כמותה ולפאר יוצרם". הלבנה שמתחדשת היא סימן עבורנו, שגם אנחנו נתחדש מתוך גלותנו. ללבנה אין אור עצמי והיא רק מקבלת את האור שלה מהחמה. הלבנה היא עם ישראל שמגלה את אור ה', ומתוך כך הוודאות שאור הלבנה ילך ויושלם, עד אותו יום בו יהיה אור הלבנה כאור החמה.

גם כאן נוכל לשאול: האם הלבנה היא באמת סימן של התחדשות ומילוי עבורנו? הרי ברגע שהיא מתמלאת היא חוזרת ומתרוקנת. הריקנות ממש שווה למילוי, אותו מספר ימים. מהי המגמה האמיתית של הלבנה, להתמלא או להיחסר?

אולי גם כאן נכונה לפתחנו דרך שלישית שלא מנגידה את המילוי מול החיסרון, את העלייה מול הירידה. הלבנה באמת לא בדרך למילוי וגם לא בדרך לחיסרון – היא בדרך להתחדשות. הקב"ה אמר ללבנה שתתחדש, דווקא. בוודאי שסופו של התהליך הוא שאור הלבנה יאיר בשלימות, אבל מהי הדרך לכך? הלבנה יודעת שהאור השלם לא יכול להגיע עכשיו, היא לא יכולה להכיל את אור ה' בשלמות. לכן היא מתחילה את ההארה כל פעם מחדש. אם כן, האור השלם הוא לא המטרה המיידית שלה, אלא ההארה של החושך, ההזרחה של האור כל פעם מחדש.

בצורת הסתכלות כזאת מובן שהחושך הוא חלק מובנה מהתהליך הזה. ההתחדשות כוללת גם חושך, לא כאמצעי טכני שגורם אחר כך לרצות יותר אור. הוא לא משהו שצריך לבלוע בעל כורחנו, ובאמת אם היינו יכולים היינו מוותרים עליו. אנחנו לא רוצים בחושך, אבל כל זמן שהוא עדיין קיים בעולם, כל תהליך שנעשה שלא יכלול אותו, לא יהיה שלם. החיסרון הוא חלק מההתחדשות, הוא מסלק את הישן כדי לגלות משהו חדש. וגם זה סוג של התחדשות.

בהלכה כתוב שאי אפשר לברך על הלבנה כשעננים מכסים אותה. היו כאלה שרצו לדקדק שלא לעשות קידוש לבנה עד שהיא לא תהיה ברורה לחלוטין, בלי שום ענן קל שיסתיר אותה ולו במעט. בהלכה יש מחלוקות והגדרות איזה ענן מעכב את הברכה ואיזה לא, אבל היו שהידרו שלא יהיה שום ענן בכלל. הבעיה שמרוב הרצון להדר ברכת הלבנה הפכה לפעמים לדבר בלתי אפשרי, בפרט באירופה. רבי נתן מתייחס לכך (ליקוטי הלכות קריה"ת, ו) ומתוך כל מלמד אותנו בכלל על עצם הציפיה בחיינו לאור בהיר ומושלם:

"ובאמת, זה הטעות [הדקדוק שהוזכר למעלה] נמשך מחמת גודל חביבת המצוה שיקרה מאד אצל ישראל … והיא מרמזת על חידוש העולם שישראל עתידין להתחדש כמותה. על כן הכל חפצים שתהא זכה לגמרי.

אבל לא כיוונו יפה בזה, כי הם שוכחים שאנו עתה בזה העולם השפל והחשך, בפרט עתה בדורות הללו, באחרית הימים האלה, שהגלות, בפרט גלות הנפש, מתגבר ומתפשט מאוד מאוד בכלל ובפרט על כל אחד ואחד. על כן עתה כל המאורות אינם מאירין כראוי, כי מיום שחרב בית המקדש חשכו המאורות… ואנו מחיין עצמינו במעט דמעט אור המאיר עלינו מתוך עומק החשך אפילה הזאת. ועל כן בכל המצות ובכל הקדושות אם נרצה ח"ו להמתיק עד שנוכל לקיים המצוה בבהירות ובזכות ובצחות גדול כראוי, כבר בטלה כל התורה והמצות ח"ו ח"ו. כי בוודאי אין בידינו לקיים שום מצוה בשלימות עתה בכל הדקדוקים והפרטים… אבל אף על פי כן אנו צריכין לקיים כל המצות כפי מה שנוכל, ורק בזה אנו מחיין עצמינו ומשיבין נפשינו בגלות המר הזה.

…ועיין היטב בדברי אדומו"ר ז"ל [רבי נחמן] בכמה מקומות… מבואר ומובן היטב שעתה כל קיומנו וחיותינו הוא רק על ידי הנקודות טובות שאנו חוטפין מתוך הענן והחשך".

בדברי רבי נתן אלו נמצאת ההשלמה שבין האור והחושך, בין העלייה לירידה. האור שמאיר בעולם הזה הוא אור על רקע חשוך. הוא לא יכול להיות שלם. רבי נתן אומר, שאנחנו לא מצפים לקיים מצוה בשלמות, אנחנו רוצים לקיים אותה מתוך החושך, עם כל החסרונות שזה כולל. צריך שיהיה אור מינימלי בשביל שנוכל ממנו להתקדם הלאה, ולכן ענן שממש מסתיר את הלבנה מהווה מפריע. אבל הבהירות של האור לא משנה, כי ממילא הלבנה מוקפת חושך, והיא בעצמה חסרה ומלאה חושך. אבל עצם פעולת ההתחדשות היא זאת שמאירה. זה שאנחנו חיים מנקודות של אור וטוב בתוך החושך, זה לא רק הנחמה שלנו מכל הרע, זה התיקון של כל הרע, כשאנחנו מזריחים אותו בעזרת אור שבור וחסר. כל עוד אנחנו מתחדשים, מתמלאים ונשברים, האור הולך וחזק, עד שהוא יביא יום אחד את ההארה המלאה.

וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (משלי ד)