אנחנו נקראים "בני ישראל", דווקא על שם יעקב אבינו, השלם והתמים שבאבות. אין אנו נקראים "בני אברהם" או "בני יצחק", אלא "בני ישראל". אחת הסיבות לכך היא שיעקב אבינו גילה לנו גילוי מאוד משמעותי וחשוב. יעקב אבינו יצא מבאר שבע לחרן, ורבי נתן מסביר שזה הוא גם משל לירידת הנשמה אל העולם הזה, עולם ה"חרון אף". בדרכו חלם חלום : "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו"(בראשית כ"ח י"ב). הבשורה הראשונה שהחלום נושא היא – אפשר לעלות מהארץ לשמים. אינני חייב להיות כזה נמוך. אינני חייב להיות עסוק כל הזמן בצרכים הגופניים שלי, בתאוות שלי, באגו שלי. אני יכול להתעלות מהמצב הזה אל מצב נעלה הרבה יותר. וזה פירוש הפסוק: "סולם ניצב ארצה וראשו מגיע השמיימה" – אפשר להתעלות מהארציות אל השמיים. ובכן, כל מי שקורא כעת את המילים הללו בוודאי כבר שמע את זה, הרגיש את זה, רצה את זה. גם הוא רוצה להשתנות, להפסיק להיות כזה נמוך, אבל איך עושים את זה? בחלום של יעקב יש בשורה נוספת. לא רק שאפשר לעלות לשמיים, לא רק שאפשר להתעלות ולהשתנות ולהזדכך אלא, שהדרך להשיג את זה איננה הדרך שאנחנו מדמיינים לעצמנו, זו לא הדרך שאנחנו מצפים לפגוש, וזוהי הסיבה שאנחנו לא מצליחים. אנחנו פשוט לא יודעים את הדרך.

מה שאנחנו מאחלים לעצמנו תמיד זה עלייה בלבד. שיפור והתקדמות תמידיים, כל הזמן רק יותר טוב. אבל יעקב אבינו מלמד אותנו שהמציאות היא שונה: בסולם הזה עולים ויורדים, לא רק עולים. הירידה היא חלק מהתהליך, אי אפשר אחרת. אי אפשר רק לעלות. אבל למה בעצם שלא רק נעלה ונשתפר? למה שהמצב לא יהיה כל הזמן רק יותר טוב? עליה וירידה, הצלחה וכישלון – למה צריך את התבנית הזאת? למה שלא יהיו רק עליה והתקדמות? זה היה יכול להיות הרבה יותר נעים. רבי נחמן, שסודות הבריאה גלויים לפניו, מסביר לנו מדוע העיקרון הזה הוא הכרחי ובלתי נמנע, מדוע אין דרך אחרת לטפס לשמיים אלא לעבור גם דרך התהום.

בעולם של השכל האנושי ההתקדמות אכן עובדת לפי החוק של עליה בלבד. אתה רוכש מידע, אתה לומד משהו, ועל הבסיס הזה אתה מתקדם הלאה. אתה רוכש עוד מידע, משלב בין המידע שקיבלת קודם לכן למידע שקיבלת עכשיו ואז השכלתך גדלה. כל ידע בנוי על הידע הקודם, כל מדרגה היא המשך והתפתחות של המדרגה הקודמת. אבל בנפש, בעולם הרוחני, זה לא עובד כך. כשאדם מתקדם במישור הרוחני – הדרגה הבאה שהוא מגיע אליה איננה ההמשך של הדרגה הקודמת. אדם מגיע לדרגה מסוימת, לתובנה מסוימת. אם הוא רוצה להתקדם הוא לא מתקדם על בסיס מה שיש לו. הוא צריך לשכוח את מה שיש לו. ורק אז יכולה להופיע באופק דרגה חדשה. לדוגמא: תפישתנו לגבי מציאות הבורא. הבורא שאנחנו מאמינים בו, אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. אין לו התחלה ואין לו סוף. הוא מעל המקום ומעל הזמן. גם כל מיני תארים שאנחנו מייחסים לו מתארים בעצם לא את מה שהינו אלא את מה שאינו. אין סוף. ואם כן, איך בכלל אנחנו יכולים לתפוש את מציאותו? ובכן, כמו בכל דבר, גם בתפישת האלוקות יש מדרגות. אם ניקח לדוגמא ילד. בפעם הראשונה שילד מתוודע למושג אלוקים, בורא, כוח עליון, מופשט, מעל הכל, מנהל הכל. איך הוא יכול לתפוש אותו? הוא יכול להבין שאלוקים הוא יותר גדול מאבא שלו, הוא יכול לנצח את אבא שלו. הוא לוקח את המקסימום שהוא מכיר בתור שלטון וסמכות, שזה ההורים שלו ומגדיל את זה עוד יותר. כמה יותר? לא הרבה. קצת יותר זה מספיק ואם אבא שלי יכול לספק לי ממתקים וביסלי כמה שאני רוצה, לזה יש גבול, אבל אצל אלוקים יש חדרים שלמים מלאים בבמבות, ממתקים. כלומר, לפי יכולת ההשערה של הילד, לפי המוח שלו הוא מגדיל את מה שהוא מכיר ואת היכולת הגדולה הזו הוא מייחס לקדוש ברוך הוא. אבל כמה שהוא יגדיל את זה, אפילו חצי כדור הארץ מלא במבה, זה עדיין מגוחך. נכון, הקדוש ברוך הוא יכול לעשות את זה, אבל האם זה הוא הקדוש ברוך הוא? האם בכך היטבנו להגדיר את יכולתו וכוחו? בוודאי שלא. זו בכלל לא הנקודה, זה עדיין נשאר ילדותי. ובכן הילד הזה מתבגר, התודעה שלו מתפתחת, הוא מבין שיש דברים יותר גדולים מזה. מה יותר גדול מביסלי? בתים, מכוניות. בבגרותו הוא מבין שיש דברים יותר משמעותיים שאפשר לרכוש. אבל האם כעת הוא הבין מהו הבורא באמת או מהי יכולתו באמת? הרי הבורא יכול לברוא כוכבים, גלקסיות, עולמות אין מספר ולשלוט ולנהל את כל מה שמתרחש בהם בחלקיק שניה. אבל האם זו היא סוף יכולתו? לא. אז מה כן? אין סוף. אין לו גוף ולא דמות הגוף. "אדון עולם, אשר מלך, בטרם כל יציר נברא. ואחרי ככלות הכל, הוא לבדו ימלוך נורא". מי יכול להבין את זה בכלל? אף אחד. אבל איך אפשר לעבור מהשערה ילדותית זו או אחרת לתפישה כה מופשטת ואין סופית? רק בדרך השבירה ולא בדרך ההדרגה. בשביל להבין שהוא לאין שיעור יותר ממה שאי פעם אוכל לתפוש – צריך לשבור את כ-ל התפישות שלי לגביו. אי אפשר לסגל תפישת אין סוף בהמשך הדרגתי לתפישה מוגבלת. הוא לא יכול להיות גם סבא טוב שמחלק ממתקים וגם להיות אין סוף. רק כאשר תישבר תפישת הסבא טוב תוכל לבוא במקומה תפישה חדשה, אחרת ושונה לגמרי. אין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. הוא חייב לשלול את כל מה שהוא חשב עד עכשיו כדי להגיע להבנה חדשה. וזה המשבר. זה לא ידע ועליו עוד ידע. אם אתה רוצה עוד ידע הידע הקודם נפסל. הוא לא נפסל לגמרי, הוא טוב למדרגה הילדותית. הוא לא שקר. הוא אמת למדרגה הילדותית, אבל אם אתה מתבגר אתה מבין שזה לא בדיוק זה.

אז אם ניקח את הרעיון הזה קצת קדימה, נראה שכל אדם שיש לו איזה שהיא השערה על בורא עולם, כוח עליון, אלוקים, תקראו לו איך שתקראו. ההשערה של רוב בני האדם המאמינים או המפרגנים לאמונה לגבי מציאות הבורא, היא השערה חלקית ולא מדוייקת. לדוגמא: בנאדם שקם בבוקר. השמש זרחה והוא קם מהמיטה, רחץ פנים, שתה כוס קפה ונסע לעבודה, הוא לא שואל את עצמו: איך זה קרה שהשמש זרחה, שהוא שתה כוס קפה ויצא לעבוד. הוא לא שואל את עצמו כי זה טבעי לו. מה יותר טבעי מזה? ואם לאדם זה יש עסק ועכשיו הודיעו לו מהעסק שהוא זכה במכרז של מליון דולר שהוא רצה, הוא בוודאי שמח, הוא מרוצה. הוא לא שואל: איך זה קרה? אבל בנאדם שקם בבוקר, כואבת לו הבטן והקפה לא כל כך טוב והרכב קצת מקולקל, הוא לא מגיע בזמן לעבודה. הוא כן שואל – מה קורה פה? מה העניינים? מה לא בסדר? ואם המכרז שהוא מחכה לו שנתיים נפל למישהו אחר, גם אם יש לו אמונה, יש לו שאלות והוא אומר: למה הקב"ה עושה לי את זה? מה הוא רוצה ממני? ואם חלילה מישהו קרוב לו נהיה חולה או שקרה לו איזה מקרה מצער, אז בוודאי שיש לו שאלות: למה זה קרה? כמה "למה יש לנו"? מה שקורה בשכונה שלו, במדינה שלו, בכל העולם, על הצרות של כולם הוא שואל כל הזמן "למה?" וכל האינסוף "למה" שיש לנו, הכל מופיע רק בתחומים שלא נעים לנו, שמצערים אותנו או את אחרים. על מה שנעים לנו אין לנו "למה". תופעה מעניינת. שמעתם על אדם שישאל "למה טוב לי"? טוב לי כי טוב לי. אם נתבונן נראה שהתופעה הזו נובעת מאיזה שהיא נקודה במוח. מהנקודה בה אדם משער מהי המציאות. יש בנפש כוח שנקרא כוח המדמה. זהו הכוח שמשער מהי המציאות. אנחנו מקבלים מידע מהחושים, מאנשים שחינכו אותנו, מספרים ומכל מיני מקורות מידע. המוח של כל אחד לוקח ומעבד את המידע הזה ומתוכו הוא בונה השערה מהי המציאות. וההשערה הזו מגיעה עד לנקודות מאוד אישיות בחיים. למשל, אם אדם עבר כל מיני אכזבות בחיים שלו, אז בסופו של דבר, כל אחד שאינו מחייך אליו הוא משער שיש לו משהו נגדו.

ובכן, כפי שראינו, כל בני האדם משערים שהעולם הזה עניינו סיפוק הצרכים שלהם. למה הם משערים כך? כי כח המדמה שלהם, כלומר הדמיון שלהם, ניזון מן הרצון שככה יהיה. הרצון הכי חזק של כל אחד הוא לחיות ושיהיה לו טוב בחיים. מהרגע שאדם פותח את העיניים עד שהוא הולך לישון, הרצון העיקרי שלו הוא ליהנות. ובגלל שזה הרצון שלו, אז כל המידע שהוא מקבל מהעולם, עובר עיבוד ושינוי. הרצון לוקח את המידע הזה והופך אותו להשערה שזו היא המציאות. אני רוצה שהעולם הזה יהיה עולם טוב ונעים לכן כשטוב ונעים אין לי שאלות, כי זה מה שאני רוצה וזה מה שאני חושב שצריך להיות, אבל כשלא טוב ונעים אני אומר "למה? מה קורה פה? מה השתבש פה? זה לא מתאים להשערה שלי". זוהי דוגמא לתפיסה המשובשת שלנו את המציאות. כי באמת, למה קמת בבוקר? למה הצלחת לשתות את הכוס קפה ולנסוע לעבודה ולזכות במכרז או להתחתן או לנסוע לטיול או כל דבר שנעים לך? זה נראה לך ברור, אין לך בעיה עם זה, כי אתה רוצה את זה, אבל הייתי צריך לשאול גם על זה "למה?" כי זה לא ברור שטוב לך באותה מידה שרע לך. וכך אנחנו תופשים את הבורא כמי שתפקידו להנעים לי את החיים. כשהוא עושה את זה אין לי בעיה איתו, כשהוא לא עושה את זה אפילו בקטן, כשמגרד לי ברגל, כשאני רוצה לחצות את הכביש ומכוניות עוברות ואינן נותנות לי לעבור, כבר מתחילה להיות לי בעיה עם הבורא. "מה קורה? אתה לא ממלא את תפקידך להנעים לי את החיים". אבל אם הייתי מסתכל על העולם בעין לא משוחדת, בלי דמיונות שאינן אלא שיקוף של הרצון שלי, הייתי רואה שהמציאות בעצמה מלמדת שזה לא כך. העולם לא נברא רק בשביל שיהיה לי נעים. מי שברא ברא את העולם לא ברא רק את הנעים. הוא ברא גם את הלא נעים. ואם כך כנראה שהתכלית בעולם הזה הי משהו יותר גבוה, יותר עמוק מ"נעים" או "לא נעים". צריך להשתחרר מהמודעות הנמוכה, הילדותית. אי אפשר להוסיף על נדבך התפישה הדמיונית שלי הבנה חדשה. בשביל לעלות מדרגה אני מוכרח לשבור את הישנה. וזו המשמעות הפנימית של מצוות התשובה. מצוות התשובה אומרת: אתה צריך לסגת מהעמדות שלך. בשביל להשתנות אינך יכול להחזיק את מה שיש לך וגם להתקדם, אתה חייב לעזוב את מה שיש לך.

בזמן האחרון כמה אנשים התייעצו איתי בנושא מעבר דירה לירושלים: אני רוצה לעבור לירושלים. יש לי כמה אפשרויות להתפרנס, אבל לא בטוח שזה יהיה טוב. אני לא יודע מה לעשות. ובכן, אני אומר: "טוב, תנסה". ורובם משיבים: "לא, אני לא רוצה להמר, אני מפחד להיכשל. אני רוצה שתהייה לי ודאות שזה יצליח. אני רוצה להיות רגוע. אני רוצה לבוא מסודר, שיבטיחו לי שלא תהייה לי שום בעיה ואז אני אלך על זה". כמובן שזה בלתי אפשרי. כמובן, צריך מידה סבירה של סיכוי שאתה עושה צעד הגיוני ולא סתם משתגע ומחכה שיקרה נס, אבל אתה גם לא יכול לצפות שהכל יובטח לך עם חתימות שהכל במאה אחוז יהיה בסדר. וכמו שזה במישור הגשמי כך זה במישור הרוחני. החלל הזה שנוצר בנפש, הספק, אי הוודאות, חייבים להוליד מאיתנו את האומץ להשתנות, ללכת על משהו חדש. בשביל לקבל משהו חדש אני תמיד צריך לוותר על מה שיש לי. לא שמה שיש לי הוא רע. הוא פשוט אינו מדויק ביחס למדרגה הבאה. אני רוצה להתקדם, אני לא רוצה להיות ילד קטן, לא בהשקפה ולא בדעת. רבי נחמן אומר יש בני אנשים בני 80 שנפטרים מהעולם ומגיעים לבית דין של מעלה ואז מקדמת את פניהם גננת, כי הם בני שלושה ימים. כי זה סך כל הזמן שהם חיו באמת. סך כל השינויים והתמורות שעברו על התודעה שלהם היא שלושה ימים. הם אמנם חיו פה 80 שנה, אכלו הרבה תפוחי אדמה, עשו כל מיני דברים. זה לא משמעותי, זה לא משנה, זה לא חיים.

בראש השנה ויום הכיפורים יש לנו תפילה מיוחדת: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים". מה הכוונה? שאני רוצה להמשיך לחיות פה? מי שעבר את גיל 15 יודע שזו אינה מציאה גדולה לחיות בעולם הזה. לפעמים זה אולי נחמד, אבל באופן כללי זה לא ממש מה שאני רוצה, מה שחשבתי ורציתי שיקרה. אז מה אני כל כך מבקש לחיות? רבי נתן מסביר שאנחנו מבקשים כאן דבר אחר. אנחנו מבקשים חיות, לא חיים. אני רוצה להרגיש שלחיים שלי יש משמעות, שכדאי לי לחיות אותם. אני לא רוצה סתם לחיות אותם. "זכרנו לחיים – שיהיו ראויים להיקרא חיים, שיהיה כדאי לחיות אותם".

הנקודה הראשונה שדיברנו עליה, היא הנכונות לקפוץ מעבר לחלל הזה שבו אני צריך לוותר על מה שהייתי. זה לא נעים לוותר על מה שהייתי, זו לא הרגשה בטוחה, זה כרוך קצת בחוסר אונים, בחוסר בטחון. אבל רוצה להתבגר. אין מה לעשות. אם אני לא אוותר על הגן אני לא אעלה לכיתה א'. זה מאוד יפה שאני בגן ואני מרוצה מהלגו ומהמשחקים אבל זה טוב לילד בגיל של גן, אבל בן 18 שמשחק בלגו עם הילדים בגן נמצא במצב של פיגור. אני לא רוצה להיות מפגר. אני רוצה להתקדם. רבי נחמן מלמד אותנו בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן שהמהות של התשובה היא הנכונות לסבול את המצבים המתחלפים האלה. לא לצפות לקו עולה הדרגתי של התקדמות והתעלות. זה לא עובד ככה. זה לא יכול לעבוד ככה. ובתוך החלל הזה קורים הרבה מאוד דברים טובים. אנחנו יודעים מספרי הקבלה שכשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, הוא יצר קודם כל חלל פנוי. בתחילה היה הכל אור אינסוף וכשהקדוש ברוך הוא רצה לברוא את העולם הוא פינה את האור לצדדים ושם נוצר חלל פנוי. בחלל הפנוי הזה הוא ברא את העולם. בלי להיכנס לכל המושגים המורכבים האלה, רבי נחמן אומר: דע לך, אותו דבר קורה אצלך. אתה רוצה שיברא בך עולם? אתה רוצה להתחדש? אתה רוצה לחיות? קודם כל סלק את האור לצדדים. בטל את כל מה שאתה יודע. את כל החלקים המוארים שים בצד ותחזור למצב העוברי של חלל פנוי. פנוי להובלה. יש סיפור מפורסם במזרח על אחד שהלך ללמוד חכמה אצל איזה מורה גדול וכשהוא הגיע אליו התיישב התלמיד מול המורה והוא מזג לו תה. הכוס התמלאה והוא המשיך למזוג. התה התחיל להישפך על השולחן והוא המשיך למזוג. התה התחיל להישפך על הרצפה והוא המשיך למזוג. שאל התלמיד בבהלה: "מה אתה עושה? אתה לא רואה שהכלי מלא?" השיב המורה: "זו בדיוק הבעיה שלך. אתה לא יכול לבוא לקבל משהו כשאתה מלא. אתה חייב להיות ריק. אם לא תתפנה מהדעות הקודמות שלך, כל מה שתקבל ישפך".

זה שורש הקושי שלנו להשתנות. אין לנו מספיק אומץ מספיק לומר: "נכון, כל מה שיש לי זה ילדותי. אני רוצה להתבגר אני מוכן לעלות כיתה". אנחנו נאחזים במה שיש לנו. נכון שזה נעים לשלוט בחומר של הגן וכיתה א' זה מפחיד כי זה כללים חדשים לגמרי. זה ילקוט, זה שעורי בית, זה כללים אחרים. אבל למה להישאר כל החיים בגן? לא חבל? גם בטבע קורה אותו דבר. מגיע הסתיו והעלים נושרים. למה לנשור? למה לא לגדל עלה יותר גדול? כי צריך לנשור, צריך להיפטר מכל הלכלוך וכל התולעים, כל המחלות שעל העלים, צריך להתנקות, להישטף בגשם ולהתחיל לגדל עלים חדשים לגמרי.

(פורסם לראשונה באתרו של הרב ארז משה דורון – אור פנימי)