כן, לפעמים יש להשליך את השכל

פורים מאחורינו; שתינו רקדנו שמחנו, ומה הלאה? האם השמחה והריקודים הפכו כבר לנחלת ההיסטוריה, או אולי יש להם המשך?

ובכן, אנשי בשורה אנחנו: יש לשמחת פורים המשך וגם תוצאה, קוראים לזה 'פרשת פרה'.

וכך כותב רבינו הקדוש: "אחר פורים קורין פרשת פרה, שהיא הכנה לפסח. כי פרשת פרה קורין, כדי שיהיו נזהרין ליטהר מטומאת מת, כדי שיהיו טהורין לעשות הפסח. ובתחילה הוא בחינת פור, כי פורים על שם 'הפֻר', ואחר כך נעשה 'פרה', כי גם פורים הוא בוודאי הילוך ודרך לפסח" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, עד).

הריקודים של פורים, והשמחה הגדולה שהייתה לנו בתחילת השבוע, פעלו משהו אדיר: הם משכו עלינו את טהרת הפרה האדומה–תמימה, את הטהרה שיש בכוחה לטהר גם מהטומאה החמורה ביותר, אבי אבות הטומאה, טומאת מת.

וכדבריו של מוהרנ"ת בתפילתו לפני פורים: "שאזכה על ידי השמחה והקדושה של פורים להמשיך עלי ועל כל ישראל הקדושה והטהרה הנמשכת מהפרה אדומה שמטהרת מטומאת מת, אשר ציווית עלינו לעסוק בקריאת הפרשה הזאת של פרה אדומה אחר פורים, וגילית לנו שעל ידי פורים זוכין לטהרת הפרה אדומה, למען נזכה להיות טהורים לקבל קדושת הקרבן–פסח בזמנו" (ליקוטי תפילות ח"ב, לז).

החידוש בכך הוא, שגם כשפורים כבר מאחורינו, והשמחה לא היתה הכי-הכי… גם אז עדיין הענין לא סגור וניתן לשינוי. זאת אנו למדים ממכתבו של מוהרנ"ת לבנו אחר הפורים, וכך הוא כותב לו:

"ויכתוב לי אם היה שמח בפורים כראוי. ואיך שהיה – צריכין עתה לבקש ולהתפלל לה' יתברך שיקבל שמחתנו של פורים, עם כל המצוות של פורים, כאילו קיימנום כראוי בכל פרטיהם וכו', עד שנזכה על ידי זה לקדושת וטהרת הפרה אדומה" (עלים לתרופה, מכתב מיום ב' שמיני תר"ג).

* * *

קיימות טומאות שונות, וכל אחת מהן מלכלכת את הנשמה. אך ישנה טומאה, שהיא הגרועה והחמורה ביותר, הלא היא 'טומאת מת'. היא לא רק טומאה, היא 'אבי אבות הטומאה'.

יש הרבה סוגי עוונות, והרבה סוגי התרחקות מה', אך ישנה התרחקות שהיא הגרועה ביותר: למות מוות רוחני! לאבד את הלב, את הרצונות ואת הגעגועים, את הקשר והחיבור לאבא שבשמים.

הטומאה החמורה ביותר, היא: להרגיש כבוי, לאבד תקווה לחיים מלאי חיות וחשק, ולחשוב שלהיות קרוב באמת לה' כבר לא אקטואלי. זהו 'אבי אבות הטומאה', אשר ממנה נובעות כל שאר הטומאות!

בכדי להיטהר מטומאה זו, יש רק דרך אחת: להשליך את השכל! לקרוא פרשת 'פרה אדומה', מצוה שאין לה שום הגיון, ולהפנים היטב ש"זאת חוקת התורה", 'חוקה' שאין לה שום טעם והבנה, "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה".

* * *

מה שהביא את המושג של 'מוות' לעולם, היה החטא של אכילת 'עץ הדעת', אשר בו פיתה הנחש את חוה: "והייתם כאלקים יודעי טוב ורע". זה שהביא את המוות לעולם, וזה גם מה שממשיך וממית רוחנית את כל צאצאי אדם וחוה: הרצון להיות כאלקים ולהבין את הכל.

יש לנו הרבה קושיות: מדוע קמתי הבוקר על צד שמאל? עד מתי אצטרך להיות טרוד בפרנסתי? איך יתכן שרבינו הקדוש יתקן את נשמתי בשלימות? איך אפשר להתחדש, אם לפני כמה דקות עשיתי מעשים אשר לא ייעשו?

…"וכל זה נמשך מזוהמת הנחש, שמבלבל דעת האדם שרוצה להבין הכל. כי באמת אין אנו יודעים כלל, ואפילו שלמה המלך עליו השלום אמר: 'כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי', וכן בתהלים אמר: 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך'. מכל שכן אלף אלפים וריבי רבבות קל וחומר – אנשים פשוטים, בפרט בדורות הללו. והכלל, שאין האדם יודע כלל, רק צריך להתחיל בכל פעם מחדש בעבודת השם, וכל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, ואז טוב לך לעולם, וסוף כל סוף תגיע לתכלית הטוב והנצחי בזה ובבא" (ליקוטי הלכות, בשר בחלב ד, יב).

בפורים התחלנו טוב; שתינו, סילקנו את הדעת, ואיפשרנו לשמחה היהודית לפרוץ החוצה. וזה מה שעלינו להמשיך ולעשות הלאה, ללא עזרת היין: לסלק את השכל העצמי, את הקושיות ואת הבלבולים, לבוא וללמוד את האמת מספריו של הצדיק, וללכת בדרכיו בתמימות ובשמחה.