חנוכה עומד בפתח, כל אחד רוצה "להרגיש" משהו, אך בראותו את מצבו הלא–כל–כך מזהיר, לבו נשבר בקרבו, והיאוש מחלחל בליבו לאמור: 'מה העבודה הזאת לי'… מאידך מהדהדת זעקתו של רבינו שהזהיר: שעל האדם לחתור אל הגבוה ביותר, ולא ליפול מהקטן ביותר.

הענין הוא, שצריכים לדעת באיזה אופן יש לבקש על מדרגות בעבודת ה'. שכן אחת מהטעויות הנפוצות היא, שהאדם מתמלא טרוניות: 'למה אינני זוכה לזה, ולמה עדיין לא הגעתי לזה; ולמה אני שקוע בתאוה פלונית, ונגוע במידה פלמונית' ומזה הוא נופל לעצבות ואינו מגיע לכלום.

זאת כאשר אין הוא שם על לב את העובדה הפשוטה, שכל מה שיש לו הוא מתנת חינם מה', והוא אף צריך להודות לה' על שזכה לקיים מצוות פשוטות כנטילת ידיים, תפילין, ציצית, מזוזה וכו'. אבל הוא טועה לחשוב, שדברים "פשוטים" אלו מובנים מאליהם ואין בהם כל חידוש – אבל מה יהיה עם ה'עבודות'? למה אינני זוכה להן?

האמנם דברים 'פשוטים' אלו מובנים מאליהם?

מסתבר שלא.

רבי חיים ויטאל כותב בשם רבו האריז"ל: מדוע מברכים בכל יום מחדש "שלא עשני גוי" גם אם בירכו כבר אתמול ושלשום, ואין בכך חשש ברכה לבטלה? משום שבכל לילה הנשמה נפרדת מגוף האדם, ועלולה לחזור אליו נשמה אחרת, אפילו של גוי ח"ו. זו הסיבה שלפעמים אנשים פתאום נכנסה בהם רוח שטות וסרים מהדרך הישרה רח"ל.

נמצא שעלינו לשבח ולהודות ולהלל לה' בכל יום על "שהחזרת בי נשמתי", ועל כל המצוות ה'פשוטות' שאנו זוכים לקיים מדי יום, כי באמת כל זה הוא מתנת חינם מה', באהבתו אותנו.

רק אחרי ידיעת יסוד זה אנו יכולים להרים את ידינו בתפילה ותחנונים לפניו שיחוס עלינו ויטעימינו טעם חנוכה, ויאיר בנו את אור הנרות הקדושות, ויזכנו לעלות מעלה מעלה במסילה העולה בית א–ל, ולהיות "מוסיף והולך" בדרכי עבודתו יתברך.

והא לכם לשונו הזהב של מוהרנ"ת: "וזה בחינת ההלל של חנוכה, כמו שאומרים, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול. כי זה העיקר, כי הלל הוא בחינת שמחה שאומרים אותו בשמחה על כל הנסים,"

"כי יש שיכולין לטעות מאחר שרואה עוצם ריחוקו מהאור ועל ידי זה יכול לפול עליו עצבות ומרה שחורה, חס ושלום, שהוא מזיק מאד ביותר מן הכל כידוע, על כן מי שחס על עצמו באמת צריך להפוך הכל לשמחה שדייקא על ידי שרואה ומבין עוצם התרחקות האור ממנו על ידי זה דייקא יגיל וישמח מאד, כי הלא אף על פי כן אנו מדליקין נר חנוכה הקדוש בביתינו וכן בכל המצות," למשל: "שאנו לוקחין התפילין שהם אורות גדולים ונשגבים מאד מאד, ואנו מניחים אותם על ראשנו וזרוענו ממש, היש התקרבות יותר מזה, ואם עדיין אנו יודעים שאור התפלין רחוק מאתנו מאד מאד, אדרבא, זהו שמחתנו שמרפאים אותנו ברפואות יקרים ונפלאים כאלה הבאים ממרחק גדול כל כך כל כך… "

וממשיך מוהרנ"ת שאכן כשזוכים להרגיש ביקרות המצוות הפשוטות כל אחד במדרגתו, ולהודות ולהלל עליהם, אז זוכים לעלות הלאה; "ולהיות בטוח וחזק שכמו שגבר עלינו חסדו לעשות לנו נסים גדולים כאלה שזכינו לאורות נפלאים כאלה, על ידי זה אנו בטוחים בבטחון חזק שבודאי יושיענו ברחמיו ויוסיף לעשות עמנו נסים חדשים ונפלאים עד אשר נשוב אליו באמת ויגמור מה שהתחיל כי דבר אלקינו יקום לעולם."