ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > להרבות כבוד המקום

להרבות כבוד המקום

י״ח באלול תשע״ט

לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם תקציר: עיקר העבודה בחודש אלול, היא עבודה האדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום. * * * הוא יושב ולומד. הוא לא נמנה בין המוכשרים שבחבורה. לא מבריק ולא בולט, סתם אברך בין האברכים, ולבו מתמלא מדי פעם עצב: מי הוא בעצם?! מה הוא?! שום כלום. לא בולט בשום […]

לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם

תקציר: עיקר העבודה בחודש אלול, היא עבודה האדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום.

* * *

הוא יושב ולומד. הוא לא נמנה בין המוכשרים שבחבורה. לא מבריק ולא בולט, סתם אברך בין האברכים, ולבו מתמלא מדי פעם עצב: מי הוא בעצם?! מה הוא?! שום כלום. לא בולט בשום דבר מיוחד, בשום כשרון מעורר התפעלות, אין לו מעמד ולא שום מיוחדות, 'סתם' ושוב פעם 'סתם אברך'.

הוא רוצה להיות משהו…. נפשו כמהה לפיסת מעמד וחשיבות…

הגרעין הזה עלול לנבוט די מהר בלב כל אדם. הרצון הזה מתפתח והולך במהירות, ולמעשה זהו שער המדרון החלקלק והמסוכן ביותר אותו מכין היצר לאדם. לפעמים זה מתחיל בחיפוש מעמד ושווי בין יושבי בית המדרש, הוא מאבד את החשק בלימוד הפשוט והתמים, לא מוצא טעם לעמול במצוות תלמוד תורה כפשוטה. הוא כבר צריך משהו אחר. להיות מבריק; שהכל יביטו עליו בהערצה, ועוד כהנה. ולפעמים, הרצון הזה להיות מכובד ובעל שוויות גולש מכותלי בית המדרש.

אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים

לא אחת תמהים על אברך מן השורה, שלפתע פתאום החל מתרחק משערי בית המדרש לחפש לו עסקי חול, במקרה הטוב. הוא רוכש לעצמו בגדים נאים יותר, רוכש מכשירים מנקרי עיניים, קונה רכב מפואר, מחפש את הנאות החיים ועוד כהנה.

לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

כאשר נעמיק, נראה שלא הצורך הגדול בהנאות אלו הוא שמעורר אותו לרצות לקנותם, ולא הצורך לנוע ממקום למקום הוא המניע אותו לרכוש את הרכב, אלא הרגשת ה'מעמד' המכובד. על פי דמיונו כך נוהג בעליו של מעמד שכזה…

וכך הוא חש עצמו מכובד יותר, שוה יותר, לא בין 'דלת העם' ו'האנשים הפשוטים'. הוא התחיל מחפש לעצמו כבוד ומעמד ושווי אחר, והמדרון הזה רק התחיל, ה' ישמרנו…

החלפת ערך אמיתי בערך מדומה

מציאות זו, של חיפוש 'שווי', ערך, אחר מאשר עבודת ה', חמורה ביותר. לא מדובר כאן רק במידת חסידות של 'לשמה' בלא פניות של כבוד. יש הבדל עצום בין 'פניות' של כבוד – שהאדם מערב בתוך לימודו קצת 'שלא לשמה' כשהוא גם נהנה מהערצה וכדומה (שעליה אמרו "מתוך שלא לשמה בא לשמה"), או רגש של התנשאות שמתגנב ללבו של אחד שזקוק לקנות חפץ גשמי – לבין המציאות שתארנו לעיל.

שכן, על אף ש'פניות' ומחשבות התנשאות אסורות בתכלית, אין הם הופכים אצל האדם למרכז חייו.

אי אפשר לומר שלאדם זה – שנכשל מדי פעם בשחצנות או בשאיפה לכבוד מדומה – יש מלכות אחרת המתנגדת למלכות ה', אלא יש כאן תערובת טוב ורע.

המלכת מלכות של שקר

אבל כאשר האדם מחפש לו במהות שווי אחר, והוא רואה את מציאותו והווייתו תלוים במעמד הדמיוני שפיתח לעצמו ובתפיסה דמיונית של איך צריך לנהוג בעל מעמד כזה, הרי זו כבר 'מלוכה' אחרת. זוהי כבר 'עבודה זרה' של גאוה! הוא משועבד וסוגד לאליל של כוחנות או מצליחנות, והם הם המייצרים ומקיימים את הווייתו לפי דמיונו, עד כדי כך שאם הוא מאבד את המעמד הזה, הוא חש שאין לו הוויה בעולם, הוא שבור לגמרי ומרגיש בנפשו אין ואפס.

זוהי כבר, כאמור, המלכת מלכות אחרת, מלכות שסותרת את מלכות ה', מלך אחד ויחיד בארץ.

השי״ת בראנו לכבודו – 'לכבודי בראתיו'. תפקידנו הוא להיכלל בכבוד אלוקים. זהו שורש הנפשות אשר אליו אנו אמורים לחזור לאחר אורך ימינו (ליקוטי מוהר״ן, סז); זהו שורש חיותנו ותכליתנו.

איך נכללים בכבוד ה'?

וכיצד אנו נכללים בכבוד זה?! על ידי זה שאנו עוסקים בעולם הזה, ב"לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם" – להאדיר ולרומם את הכבוד האלוקי שבנו בעשה טוב וסור מרע:

עשה טוב

ב'עשה טוב' – "להרבות בכבוד המקום": כאשר אנחנו נותנים כבוד ויקר ושמחה והערצה לחלק האלוקי שבנו, ומוקירים את זכייתנו להיות עבדים לה', ללמוד תורתו ולקיים מצוותיו ולהיקרא בשמו, ומכירים שזה למעשה מה שקובע את השווי שלנו ואת כבודנו, בבחינת "התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה'".

וסור מרע

וב'סור מרע' – "ולמעט בכבוד עצמו": כאשר אנו ממעיטים ומזלזלים בכל המעמדים וסוגי השווי השקריים שהעולם הזה מציע – 'חכם בחכמתו, גיבור בגבורתו, עשיר בעשרו' וכדומה, ומבינים שהכל שקר וכזב, ומי ומה שאין לו את השייכות לכבוד הנצחי הזה אין לו הוויה אמיתית בעולם.

או אז, אנו זוכים להתקרב ולהיכלל בכבוד האלוקי. כי רק הכבוד הזה הוא שעושה את שוויותנו והווייתנו, וכל כמה שאנו עוסקים בעולם הזה לרומם את השוויות והכבוד האמיתי של ההשתייכות לבורא יתברך, ולמעט ולבזות את המעמד המדומה של הכבוד העצמי – כך אנו נכללים במקור חיים זה.

עבודת חודש אלול: להרבות בכבוד המקום

וזוהי עבודת חודש אלול – כפי שמלמדנו רבינו בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן – "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום" – לזכור שכל עוד אנו רחוקים מה' אין לנו הוויה בעולם, ושלא נחפש לנו תחליפי מלכות וכבוד של עולם הזה.

עבודת חודש זה, היא ההכנה האמיתית להמתקת הדינים בפרוס ימי ראש השנה, בהם מתחדשת מלכות ה' בעולם, ובו אנו חוזרים "להרבות בכבור המקום" וממליכים את הקב"ה ומחזירים לו לבד את המלוכה.

בודקים מי עוסק להרבות בכבוד המקום

בראש השנה העולם נידון לחיים ולמוות. מי מורד במלכות ומי הוא מבוני המלוכה. בשמים בודקים מי מתכבד בכבוד ה', וזה מה שנותן לו קיום בעיניו, ומי מחפש לו כבוד אחר שנותן לו קיום, בעיניו – שזה, כאמור, בבחינת המלכת מלכות אחרת חלילה. ועבודתנו זו בחודש אלול היא התשובה וההכנה האמיתית לראש השנה ולהמתקת הדינים.

המלכת ה'עצמי' – שורש הדינים

שכן, המלכת ה'עצמי', שאינה לכבוד ה', היא שורש כל הדינים והצרות הבאים על האדם, והיא גם שורש לכל העבירות והחטאים שהאדם נכשל בהם. לכן, גם עיקר עבודת אלול היא לשבר את המלכות השקרית שאחזה באדם, ולחזור לרצות להמליך רק את הכבוד האלוקי.

ומשם נמשכים כל החטאים!

וכך מלמדנו מוהרנ"ת זי"ע: "כל החטאים נמשכין על ידי שמחלק המלכות לעצמו, דהיינו על ידי גדלות, כי משם אחיזת כל הדינים, שמשם אחיזת היצר הרע והקליפות, שמהם כל החטאים ח״ו, ועל כן עיקר התשובה על כל החטאים הוא שִׁפְלוּת, שיָשִׂים עצמו כעפר לדוש וירגיש שפלותו ורחוקו מהשם יתברך, וישפיל עצמו וישבר לבו לפני השם יתברך, שעי"ז מוחל לו השם יתברך ויתבטלו ממנו כל הדינים" (ליקוטי הלכות, נט"י שחרית ג, ה).

יהי רצון שנזכה.

ואם אתם כבר כאן: בואו לומר תפילה לחודש אלול

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support