להקשיב לדיבור

ט׳ בתמוז תשע״ט

דיבור התפילה הוא לא רק גילוי של המחשבות שבלב, אלא הוא עצמו יוצר חיבור בין המחשבות ובין גוף האדם. הפיכת המחשבות ושאיפות הלב למילים הופך אותן מדבר שקיים מחוץ לאדם לדבר המחובר בקשר פנימי עם האדם. הדיבור מוריד את המחשבה לעולם המעשה, ובהורדה זו הוא יוצר חיבור בין עולם המעשה לבין אותן מחשבות. (השתפכות הנפש)

לעניין התבודדות ושיחה בינו לבין קונו ואמירת תהלים ותחנות ובקשות- טוב מאוד כשזוכין לאומרן בלב שלם באמת, עד שיזכה לבכות לפני השם יתברך כבן הבוכה לפני אביו.
אבל אמר, שכשהאדם אומר תהלים ותחינות ובקשות וחושב בלבו ומצפה שיבכה, זאת המחשבה אינה טובה והיא מבלבלת גם כן את דעתו, כי מחמת זה אינו יכול לומר הבקשות בלב שלם בשלמות. כי צריכין בשעת אמירת תחינות ובקשות להרחיק מעצמו כל מיני מחשבות חוץ שבעולם, רק לכוון דעתו אל הדיבורים שהוא מדבר לפני השי"ת כאשר ידבר איש אל רעהו, ואז ממילא בקל יתעורר לבו עד שיבוא לבכייה גדולה באמת. אבל כשחושב ומצפה על זה שיבכה אזי זה וזה אינו עולה בידו, כי האמירה בעצמה נתבלבלה על ידי זה כנ"ל. כי זה שחושב ומצפה שיבכה הוא גם כן בחינת מחשבה זרה שמבלבלת הכוונה, שאינו יכול לשמוע היטב מה שהוא מדבר על ידי זה. כי העיקר לדבר הדיבור באמת לפני השי"ת בלי שום מחשבות אחרות כלל כנ"ל, ואם יזכה לבכייה באמת מה טוב, ואם לאו לאו, ולא יבלבל אמירתו בשביל זה כנ"ל
(ליקוטי מוהר"ן ב סימן צה)

הרבה פעמים קורה והרצון לכוון בתפילה, תהילים או כל תפילה אישית אחרת, מוליד את התוצאה ההפוכה של חוסר כוונה. בגלל תפיסת העומק במילים שאנו עומדים להוציא מהפה, על כל משמעותן הפנימית, מתעורר הרצון ליישם את אותה תפיסה ולהביע את התפילה מתוך הרגש הראוי לתוכן התפילה והבקשה. אבל את הרגש אי אפשר תמיד להזמין לפי בקשתנו, ואז מתקיים מאבק השואף להלביש את המילים על אותו רגש רצוי שבפועל לא מגיע, ובתוצאה הסופית נשארים קירחים מכאן ומכאן. היום נעמוד מעט על הדרכה יקרה שמסר רבי נחמן בעניין זה, המופיעה בסדר לימודנו בספר "השתפכות הנפש", שיכולה ללמד אותנו על גישה כללית לתפילה ולכוונה בתפילה.

בהבנה ראשונית, אם היינו מסכמים את הקטע המובא בתחילת המאמר, היינו מסיקים שהרצון לעורר את הבכי הוא לא תועלתי ורק גורם לבלבולים, ולכן אין לנסות להכריח את הרגש אלא פשוט לומר את הדיבורים בכנות אמיתית, "ואם יזכה לבכייה באמת מה טוב, ואם לאו לאו". אבל טמון מעבר לכך בדברים. ראשית, רבי נחמן אומר שהרצון לעורר את הבכי הוא גם כן "בחינת מחשבה זרה". כמו שמתעוררות בתפילה מחשבות זרות על אירועים שהתרחשו, דברים שצריך לעשות, כך גם יש מחשבה זרה של "לכוון בתפילה". איך אפשר לכנות את המחשבה הזאת מחשבה זרה? הרי היא מעניינה של התפילה. כל שניתן לומר עליה, לכאורה, הוא שהיא לא יעילה. בנוסף, אי אפשר לומר שרבי נחמן אמר שעל האדם לא להתייחס לסוגיית הרגש בתפילה, שהרי בהדרכה אותה מסר נאמר מפורשות "רק לכוון דעתו אל הדיבורים… ואז ממילא בקל יתעורר לבו עד שיבוא לבכייה גדולה באמת". הרי שבנתינת עצה זו של ההתעלמות מהרצון לבכות טמונה העצה איך להגיע לבכי, ואם כן יש להבין איפה טמונה נקודת החילוק המהותית בין שני הדרכים להתעוררות הרגש בתפילה.

כפתח לשאלות אלו נשוב להתבונן: מדוע יש בכוחו של הדיבור לעורר לבכי לא מתוכנן? למה האמירה לבדה מספיקה? לשם כך נתבונן על עניינו של הדיבור.

רבי נחמן כותב (ליקוטי מוהר"ן יא), כי הדיבור הוא ממוצע בין האדם ובין השמיים. הדיבור הוא כוח רוחני שמחבר בין שמים וארץ, שהרי על ידו האדם דבק בה'. הדיבור גם מחבר בין החלק השמימי שבתוך האדם לבין החלק הארצי שבו; בין הנשמה והגוף, כפי שנאמר בפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיים", ותרגם אונקלוס "לרוח ממללא". לאחר שהנשמה ניתנת בתוך הגוף האדם הופך למדבר, כי הדיבור הוא זה שמבטא את החיבור ביניהם. הגוף מוציא את ההברות, אבל מצד עצמן אין להן כל משמעות חוץ מהתפיסה הרוחנית שמועברת דרכן. נמצא, שכל עניינו של הדיבור הוא ביטוי של המחשבה.

מכיוון שלדיבור יש כוח כזה של חיבור בין המחשבה והמעשה, כמו גם בין השמים והארץ, נמצאנו למדים שהדיבור עצמו מחולל את החיבור ביניהם. הדיבור הוא לא רק גילוי של המחשבות שבלב, אלא הוא עצמו יוצר חיבור בין המחשבות ובין גוף האדם. הפיכת המחשבות ושאיפות הלב למילים הופך אותם מדבר שקיים מחוץ לאדם לדבר המחובר בקשר פנימי עם האדם. הדיבור מוריד את המחשבה לעולם המעשה, ובהורדה זו הוא יוצר חיבור בין עולם המעשה לבין אותן מחשבות.

בשונה מהמחשבה שהדיבור הוא דבר של מה בכך, והוא בסך הכול הרהור בקול של המחשבות, התורה וחז"ל במקומות רבים מייחסים חשיבות עצומה לכוח הדיבור, בגלל שהוא אכן יוצר. הוא זה שמעצב את העולם שבו אנו נמצאים, והוא יכול ממש להגדיר את עצמנו מחדש על פי המילים שנבחר להוריד אל עולמנו, עולם המעשה. ולדוגמה נזכיר את דברי רבי נחמן במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן עח): "וְזֶהוּ: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד", הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם מֻנָּח, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְּשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה מְאד, אֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אַף-עַל-פִּי-כֵן עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. דְּהַיְנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אִם יִתְחַזֵּק גַּם שָׁם לְדַבֵּר עַל-כָּל-פָּנִים דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲפִלּוּ שָׁם בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אֲפִלּוּ אִם נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל, כִּי הַדִּבּוּר אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לִשְׁכּוחַ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ". דיבורי התורה והתפילה הם לא רק קרש קפיצה במטרה להגיע למקום גבוה יותר, אלא הם עצמם מחברים את האדם עם דיבוריו ומקרבים אותו לה'. התפילה משפל המדרגה חשובה ולו בשל כך שעצם התפילה פועלת את הדבקות בה', והדיבורים עוד יוכלו להרים אותו מהמקום שהוא נמצא.

עכשיו אנו חוזרים לכוונת התפילה בה פתחנו. מכיוון שהדיבור עצמו יוצר את החיבור בין האדם ובין המילים שנאמרות, הרי שהרצון להתעורר לבכי עוד לפני אמירת המילים פשוט מקדים את זמנו. לפני אמירת המילים האדם יכול לפעמים למצוא את עצמו לא מחובר למה שהוא עומד לומר, ואז נותרות בפניו שתי ברירות: לנסות לכפות את החיבור בינו ובין המילים, דבר שלא תמיד יצליח, או פשוט להתייאש מראש ולומר שאין קשר בינו ובין מה שהוא עומד לומר. לפי רבי נחמן, במצב כזה צריך פשוט לומר. לומר עם כוונת אמת ובכנות אמיתית, אבל לא לנסות למצוא את הרגש והחיבור בשלב הראשון. מדוע? כי האמירה בעצמה תיצור את הקשר, ואז היא תוכל אף להביא לידי בכי שמראש היה לא מתוכנן בכלל. המחשבה על "להתעורר לכוונה" היא מחשבה זרה לתפילה, כי כל עניינה של התפילה הוא האמירה של המילים ובכך ליצור את החיבור בינן ובין האדם. כל ניסיון אחר לחבר בינן ובין האדם לא דרך דיבור הוא פשוט לא קשור לתפילה, ויהיה זה כמו אדם שיהרהר עמוקות בדברי תורה באמצע התפילה. החיבור שבא מתוך חשיבה על התורה גם מביא לדבקות, אבל בשעת התפילה הוא מחשבה זרה. גם המחשבה על לעורר בכי היא אמצעי יקר וטוב, אבל היא לא קשורה לתפילה.

כמובן שאין בכוונת הדברים לומר שאין לחשוב שום מחשבה בתפילה מעבר למילים בעצמן. ישנן מחשבות רבות שיכולות לרומם את האדם ולהביא אותו לכוונה גדולה יותר. אך המטרה במחשבות אלו אינה להחליף את הדיבור, אלא להתרכז כמה שיותר במילים. ברגע שהרצון לכוון מונע את האפשרות לכוון במילים כפי שהן, אז יש להניח לאותה מחשבה ולומר את המילים בצורה אמיתית.

"כי זה שחושב ומצפה שיבכה הוא גם כן בחינת מחשבה זרה שמבלבלת הכוונה, שאינו יכול לשמוע היטב מה שהוא מדבר על ידי זה". מה הכוונה "אינו יכול לשמוע מה שהוא מדבר"? הרי הכוונה במילים היא זאת שנמנעת. וגם, איזו הקשבה נצרכת למילים שהאדם אומר בעצמו? אבל בגלל שבדיבור בעצמו מונח החיבור בין המילים והאדם, על האדם להקשיב למילים אותם הוא כרגע אמר. ההקשבה אליהן הוא החיפוש של החיבור שנוצר זה עתה. תוך כדי האמירה עצמה האדם מגלה את החיבור, ואז כל מה שעליו לעשות הוא לשמוע את מה שהוא בעצמו אמר, ומשם להגיע אל המקום אליו מובילות המילים שזה עתה אמר.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support