להפנות את החלל לה'

אחד שאל אותו בענין הנהגות התקרבות לה’ יתברך, וצוה לו ללמוד וכו’, ושאל אותו: הלא איני יכול ללמוד? השיב לו: על ידי תפילה יכולין לבוא לכל, לכל טוב; לתורה ועבודה ולכל הקדושות ולכל העבודות ולכל הטובות שבכל העולמות.
פעם אחת אמר: אם היו מניחין מת לעולם הזה להתפלל, בודאי היה מתפלל יפה יפה בכל כוחו
(ליקוטי מוהר"ן ב קיא)

יוצא לנו מדי פעם לשמוע על כל מיני מקומות שאפשר להגיע אליהם בהתקרבות לה’. לפעמים אנו פוגשים את זה בספרים, לפעמים זה מופיע בסיפורים על צדיקים גדולים. יש והלב מתרומם כשהוא שומע את הדברים, אבל לא יותר מכך. הרבה פעמים הדברים חולפים ליד האוזן; הרי לא עלינו מדברים, אנחנו הרי חיים במציאות אחרת, בחיים אחרים. איתנו אפשר לדבר על עניינים מסוימים ששייכים אלינו, לא על מקומות גבוהים מדי. יש מקומות שהם בכלל לא על המפה הרוחנית שלנו. מבחינתנו, הם שייכים לעולמות אחרים.

ההסתכלות הזאת יכולה להיראות אמיתית; הרי חכם הוא זה שמכיר את מקומו (פרקי אבות). אדם פשוט שמתנהג בהנהגות של צדיקים הוא לא באמת מחובר לעצמו והוא מתמקד בדברים שמסיטים אותו מלתקן את הדברים האמיתיים שעליו לתקן. אי אפשר להיות עם הראש בשמיים כשהרגליים בעמקי עמקים. אבל דבר אחד חסר בכל החשיבה הזאת: תפילה. תפילה מכניסה לכל התמונה הזאת את המימד האלוקי, שאינו מוגבל בשום גבול ואין דבר שעוצר את החסד שלו שתמיד שופע. תפילה משנה שינוי עמוק בכל התפיסה של האדם, שהוא לא אמור לחשוב על עצמו מבחינת הכוחות העומדים לרשותו, שמהם לא תצמח הישועה, אלא מבחינת העזר האלוקי האינסופי שתמיד עומד לצידו. העבודה עדיין מתבצעת בסדר ובמדרגה המתאימה, אבל היא רואה הרבה יותר ומתקדמת בהתאם.

עם תפילה הכל אפשרי, כמו שרבי נחמן אומר. אפשר לדבר על כל דבר כשתפילה נמצאת בתמונה. כשקולטים את העוצמה שיש בתפילה, אי אפשר להישאר בתחושת המסכנות וחוסר האונים ביחס למה שאנחנו עושים או לא עושים עם עצמנו. אנחנו מגלים מי נמצא לצידנו- "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו" (תהילים קט). יש לנו שופטים בנפש שאומרים לנו מה לעשות, ושלא ברצוננו אנחנו מקשיבים להם. גם מהם מושיע אותנו ה’ ומראה לנו מה אנחנו באמת יכולים להיות. פתאום אנחנו מסוגלים לשמוע איך שה’ אומר לנו שהכל תלוי בנו ממש, לגמרי: "אנכי ה’ אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו" (תהילים פא). הכל מוכן להינתן אלינו, אנחנו רק צריכים לפתוח את הפה.

אמנם, גם מי שהרגיל את עצמו להתפלל על חסרונותיו והדברים שהוא רחוק מהם, לא בהכרח יקלוט את הבשורה הגדולה שנותנת התפילה ביחס לשאיפות חייו ולמקומות אליהם הוא יוכל להגיע. הרבה פעמים קורה מצב דומה כמו באותו משל מפורסם על בן המלך שהלך לאיבוד ביערות. המלך חיפש אחרי בנו במשך שנים, שלח משלחות רבות ולא הצליח למצוא אותו. בינתיים בן המלך הסתגל לתנאי השטח ולמד איך לחיות בטבע. את החיים בארמון הוא לאט לאט שכח ועם הזמן התרגל לחיים החדשים. הגיע היום והמלך גילה על מיקומו של בנו, ומיד הוא הזדרז להגיע ליער עם כל הפמליה שלו. המפגש בין האב לבנו היה מאוד מרגש לכל הנוכחים. בן המלך תופס את עצמו באמצע המפגש ונזכר לומר לאביו את מה שמעיק עליו: "אבא, אתה יודע שלא קל לי פה. עכשיו חורף והרבה זמן שאני לא מוצא עצים שאוכל להדליק ולחמם את עצמי בהם. בבקשה תשלח לפה מדי פעם אספקה של עצים, זה מאוד יעזור לי". כמה עצוב לראות את אותו בן המלך שלא מבין שזהו, הכל נגמר, אפשר כבר לחזור הביתה. הוא לא מבין שהמלך הגיע, הוא כבר גאול. כך גם הקב"ה אומר לנו: "שובה אלי כי גאלתיך". תשובה נראית לנו כדבר מאוד רחוק, אבל הקב"ה אומר לנו שהוא פה לידינו ואנחנו יכול כבר לבוא לארמון.

גם מי שמתפלל על הדברים שהוא צריך לתקן בעבודת ה’ דומה הרבה פעמים לבן המלך שתעה ביערות. הוא יודע שיש למי לפנות, שבמקום שיהיה לו קר הוא יכול פשוט לפנות למלך והכל ייפתר. אבל הוא לא מצליח לקלוט מה את עומק המשמעות שהמלך לצידו – שאפשר לבקש להיות עם המלך. יש מי שמתפלל שהנפילות שלו לא יביאו אותו ליאוש; יש מי שמבקש להינצל מחטאים חמורים; יש כל מיני תפילות ובקשות שממוקדות כל כך בפרטים, בהתעסקות בדבר הספציפי שמטריד באותו רגע, ולא פוקחות עיניים לעלות למקום חדש לגמרי- אפשר להתפלל על מקום של התחדשות אמיתית, על לב טהור, על עבודת ה’ אמיתית ולא רק כיבוי שריפות והישרדות בנפילות. נכון, צריך להתפלל גם על הדברים הקטנים. אבל לאיפה נעלמת התפילה על הדברים הגדולים?

בדברים הבאים ננסה להתמקד בנקודה הזאת- מדוע גם מי שעוסק בתפילה יכול להישאר בתפילות על דברים מצומצמים, ואיך אפשר לנסות לפקוח את העיניים ולהבין שהמלך ממש נמצא לצידנו.

* * *

כל שאיפה היא רצון להשיג דבר שעדיין אין לנו אותו. שאיפה יוצרת צימאון לדבר מסוים והיא זאת שמניעה אותנו לפעול בכל האופנים כדי להגיע אל אותו דבר. כך בנוי העולם, וזאת תבנית פעולה שמאוד מוכרת לנו – יש רצון למשהו, משקיעים במעשים להשגתו, ואז משיגים אותו בפועל (או שלא, אבל זה כבר נושא אחר). כשמתבוננים קצת יותר בשלב של השאיפה וההשתוקקות שמים לב לדבר מעניין- השאיפה היא בעצם דבר לא קל, לפעמים אפילו מכאיב. בעצם ההחלטה לשאוף למשהו האדם מכיר בכך שהוא לא שלם בלי אותו דבר, ובזה למעשה הוא יצר בתוכו חלל ריק שמייחל ומצפה למשהו. אם לא מדובר ברצון שטחי ולא עקרוני, אלא בשאיפת חיים אמיתית, אז יוצא שהאדם יוצר בתוך עצמו חלל במטרה שאותו מקום יתמלא אחר כך. יצירת החלל לא תמיד קלה: כשמדובר ברצון שמשנה את כל מהות האדם, יש התנגדות פנימית גדולה אליו. למשל- חזרה בתשובה. אחד הקשיים בחזרה בתשובה הוא היכולת להכיר בכך שחלקים גדולים מהחיים שהיו עד היום בעצם לא שווים כלום, ועכשיו צריך להתחיל מהתחלה. פתאום נוצר בפנים חלל גדול מאוד שלא תמיד קל להכיל אותו. לפי רבי נחמן, החוזר בתשובה בעצם אומר "אני עתיד להיות", כי עד עכשיו לא הייתה לו שום הוויה (ליקוטי מוהר"ן ו, ד). לכן גם מובן למה למרות שכוח הרצון הוא חופשי ובלתי גבולי, אנחנו מסתפקים לרוב ברצונות קטנים. הסיבה היא שאין לנו כוח להכיל חלל כל כך גדול להרבה דברים. חלל גדול שלא מתמלא מוביל הרבה פעמים לתופעה אחרת, די מוכרת: ייאוש. קשה להמשיך לרצות משהו כשפועל עושים את ההפך הגמור. החלל פשוט גדול וקשה לנשיאה. לכן גם תפילות יכולות להיות מצומצמות וממוקדות בדברים קטנים. קשה להתפלל על דברים גדולים כי יש הרגשה שאין מאיפה להתחיל. למרות שתפילה בכלל לא מתחילה בנו והיא רק פנייה לה’, גם יצירת החלל הזה גדול עלינו.

ומה אומרת התפילה על כך? התפילה אומרת שיכולים להיות באדם חללים גדולים מאוד, אבל כל אלו לא יוכלו לעצור אותו ולשבור את רוחו, ברגע שאותם חללים יהיו מכוונים אל ה’. כל שאיפה, רצון או חיסרון שנמצאים באדם, יכולים להוליד תפילה מסוג חדש, כמו שדוד המלך אמר "ואני תפילה" (תהילים קט). החלל הופך את האדם למהות של תפילה, ועצם קיומו קורא ומייחל לה’. החלל עכשיו אינו מעציב. הוא כבר לא דומם וחסר חיים. הוא כולו פונה לה’ ומחכה להגיע לידי קיום. הדממה שבהעדר ובחיסרון הופכת לדומיה, לתפילה: "אך לאלוקים דומי נפשי כי ממנו ישועתי" (תהילים סב).

בדרך כזאת אפשר לחיות עם רצונות גדולים מאוד וגם להתפלל עליהם. כשהחלל שבפנים קורא מעצמו אל המלך, מגלים שהמלך מאוד קרוב ושהוא יכול להימצא בכל בקשה שאנחנו מבקשים, בכל חיסרון שאנחנו חסרים. תפילה כזאת, שכולה ייחול ודומיה הבאים ממקום מאוד פנימי, לא רק מבקשת את מה שהיא מתפללת עליו, אלא את המלך בעצמו. הייחול הוא למלך, דרך כל החסרונות. עכשיו אפשר גם לבקש לחזור עם המלך לארמון ולגלות שהוא נמצא איתנו ממש, בתוכו של הלב הנשבר.