עוד אמר לעניין התבודדות, שהיה דרכו, זכרונו לברכה, לזרז מאוד בזה, להיות רגיל מאוד בהתבודדות לפרש שיחתו לפני השם יתברך בכל יום ויום. ואמר שאפילו אם אין יכולין לדבר כלל, אפילו כשמדברין רק דיבור אחד, גם כן טוב מאוד. ואמר שאפילו אם אינו יכול לדבר רק דיבור אחד, יהיה חזק בדעתו וידבר אותו הדיבור כמה וכמה פעמים בלי שיעור וערך, ואפילו אם יבלה כמה וכמה ימים בדבור זה לבד גם זה טוב. ויהיה חזק ואמיץ וירבה לדבר אותו הדבור פעמים אין מספר, עד שירחם עליו השם יתברך ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו.
(ליקוטי מוהר"ן ב, צו)

"עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג). הדיבור תמיד נמצא במהלך של התגלות והתכסות. יש זמנים בהם אפשר לדבר ולהביע את הכל עד הפרטים הדקים, ויש זמנים בהם הלב רוצה, הלב כואב, אבל אין בנמצא מילה שיכולה להביע אותו. כך דרכו של האדם – פעמים שהוא חש כי "נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב… חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש" (תהילים לט). כך גם כשאנו באים אל ההתבודדות אנו נפגשים היטב עם הדיבור והשתיקה. לא תמיד יש מה לומר, וגם לא תמיד ניתן להביע את מה שבפנים בזמן שלעצמנו לא ברור מה באמת מתרחש שם. אז האם באמת אפשרי לעסוק בשיחה לפני ה' בכל יום? אין זמנים בהם צריך לשתוק?

הפיתרון הפשוט לשאלה הזו הוא לומר שבאמת לא צריך לחפש פיתרון לכך. בעל כורחנו תמיד יהיו זמנים של דיבור וזמנים של שתיקה, ועלינו לקבל את זה. עלינו רק לחכות לזמן שהלב והפה ייפתחו מחדש.

בדברי רבי נחמן מברסלב המובאים למעלה, אנו מוצאים גישה שונה לנושא. "אפילו אם אינו יכול לדבר רק דיבור אחד, יהיה חזק בדעתו וידבר אותו הדיבור כמה וכמה פעמים… עד שירחם עליו השם יתברך ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו". לא שתיקה לצד דיבור, אלא אחיזה בדיבור גם בזמן של שתיקה שתביא אל הדיבור המלא. אי אפשר לבטל את מציאות השתיקה, אבל אפשר לדבר את הדיבור שיוצא מהשתיקה.

בוודאי שישנן גם פעמים בהם אי אפשר לדבר בכלל, אליהן התייחס רבי נחמן במקום אחר: "ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאוד, דהינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר אף שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד. וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר" (ליקוטי מוהר"ן ב, כה). ישנם זמנים של שתיקה ממש, אך עצם העמידה בהם לפני ה' יקרה וחשובה. אך גם כאן, ההכוונה היא להוציא דיבורים מאותה שתיקה – "ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר".

* * *

כדי להתבונן מעט במהותה של השתיקה, נסתכל בעניינו של הדיבור. האדם מוגדר כמדבֵּר: "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב), תירגם אונקלוס "לרוח ממללא". החיות של האדם מתבטאת בדיבור. האם הכוונה שמהותו של האדם היא לדבר כל היום בלי הפסקה? אלא שעניינו של הדיבור הוא ההוצאה לפועל של המחשבה. כפי שראינו בפעם שעברה, הדיבור אינו רק מערכת הגברה למחשבות שמתרוצצות בפנים, אלא הוא עצמו מציאות. כמו שמעשה אינו רק ייצוג על מחשבתו של האדם אלא הוא עצמו מציאות קיימת, כך גם הדיבור מהווה מציאות מוחשית לגמרי. איפה המציאות הזו נמצאת? במקום של ההגדרות. הדיבור יוצר מציאות בהגדרות שהוא נותן אליה. לדוגמא: כל חוויה יכולה להשתנות כפי הדיבורים שמדברים עליה. נאום מרגש בתוך מעמד כל שהוא יכול להפוך את כל המעמד לדבר אחר לגמרי. הדיבור עוסק בהגדרות – ביחס בין האדם והסובבים אותו, ביחס בינו לבין המציאות שסביבו, וגם ביחס בינו לבין בוראו. כוחו של הדיבור הוא להוציא לפועל את אותו 'בכוח' הטמון אצל האדם, ולהופכו למציאות קבועה וקיימת.

שתיקה נובעת ממקום של חוסר חיבור למציאות. כל עוד אין זיהוי בין האדם והמציאות, אין אפשרות לדבר איתה. חוסר חיבור למציאות יכול לבוא ממקום של צרה וכאב, ח"ו, מקום בו לא קיימת אפשרות להתייחס למציאות כפי שהיא. שתיקה יכולה לנבוע גם מחוסר בהירות עצמית, כשבמצבים כאלו האדם עדיין מרוכז בתוך עצמו, בבירור ה'בכוח', ואינו מוכן לפנות החוצה אל המציאות ולהוציא את הדברים לפועל.

הדיבור בהתבודדות מתמקד ביחס שבין האדם והשם. כפי שלימד רבי נחמן, בשעת ההתבודדות צריך האדם בעיקר לפרט ולהרבות בשיחתו על ריחוקו מבוראו. ההתייחסות הטבעית שלנו לרעיון של שיחה עם ה', הוא שהדבר תלוי במצב הדיבור שלנו; אם אנחנו מרגישים קירבה וחשים את הקשר בדיבורים אותם אנחנו מדברים, אז אכן נדבר, אבל אם יש שתיקה בתוכנו ואנחנו מרגישים מנותקים לגמרי, הדיבור הוא לא דבר ששייך כרגע. ניתן להציע עצות אחרות להתחזקות בעבודת ה' ולפנות לאפיקים אחרים בינתיים, אבל יש לוותר על הדיבור שאיננו קיים בשלב זה. אבל מעצם הגדרתו של הדיבור נבין עד כמה הוא נחוץ בכל נקודת זמן, ועד כמה הוא גם יעיל. הדיבור הוא ההגדרה ביני ובין הדבר אליו או עליו אני מדבר. מול ריבונו של עולם ישנם רק שני מצבים בהם נוכל לעמוד מולו – קרובים או רחוקים. אין דבר כזה 'מנותקים'. הריחוק מעיד גם על קרבה, כי ריחוק הוא תמיד דבר יחסי. אי אפשר לומר שאנחנו רחוקים מלעוף, כי לעולם לא נעוף. אבל כל דבר שנמצא בטווח ידינו, רחוק ככל האפשר, הוא עדיין קרוב אלינו. עם כל הריחוק, הוא חלק ממציאות חיינו. לכן הדיבור תמיד צריך להיות קיים בינינו ובין הבורא, כי תמיד יש בינינו יחס: דיבורים של התקרבות ודיבורים של התרחקות. שתיקה, על פי רוב, תהיה פשוט חוסר יחס.

בסופו של דבר תישאל השאלה, מה ניתן לעשות? הפה והלב סתומים. אפשר לדקלם, אבל איך מעוררים דיבור? ראשית מייעץ רבי נחמן ליצור שיחה מעצם המצב הזה: "וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר". כל מצב שהוא יכול לייצר דיבור, כל עוד האדם רוצה לעמוד לפני ה' ולדבר איתו. הדיבור צריך להימצא והוא גם מוכרח להימצא, כי תמיד יהיה קשר ביניהם.

עצה נוספת של רבי נחמן מופיעה בדברים בהם פתחנו. הרבה פעמים ניתן למצוא דיבור אחד. את הדיבור הזה צריך לדבר, ואם צריך גם לחזור עליו כמה וכמה פעמים. טעות היא לחשוב שאנחנו סתם חוזרים על עצמנו אם נאמר את הדיבור שוב ושוב. הדיבור אינו העברת אינפורמציה לבורא עולם, שיודע יותר טוב מאיתנו מה שמתחולל אצלנו. הדיבור הוא יצירת הקשר. אם תפסנו חוט אחד שדרכו אנו אוחזים וחשים את הקשר איתו, נמשיך לאחוז בו חזק, ואף נדבר את אותו דיבור שוב ושוב. כך אנחנו ממשיכים לדבוק בו.

ממילא, אומר רבי נחמן, ברבות הזמן הדיבור ייפתח מחדש: "ויהיה חזק ואמיץ וירבה לדבר אותו הדבור פעמים אין מספר, עד שירחם עליו השם יתברך ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו". האחיזה בקשר עם ה' דרך אותו דיבור ואי היכולת להרפות ממנו תביא לפתיחת הפה. לו היינו מתמודדים עם שתיקתנו בצורה הפשוטה של שתיקה זמנית והמתנה לדיבור שיבוא לו, היינו ממשיכים לנוע על הציר של קירבה לה' וניתוק ממנו. אבל מאידך, כשממשיכים להחזיק בכוח את הדיבור, הפעולה ה'לא טבעית' הזאת תגלה קשר חדש שממשיך להתקיים גם בזמן של שתיקה, וזהו הקשר של קירבה וריחוק. כמה שזה יכול להישמע הגיוני, בשטח זה יכול להיראות בלי שום טעם והיגיון. הסיבה לכך היא משום שאנחנו לא תמיד נחוש איך הדיבור שלנו באמת יוצר את אותו קשר עם ה', או שאנחנו סתם מדברים, מנסים לדבר. אבל בכך עלינו להאמין – "האמנתי כי אדבר". להאמין בכוח הדיבור שלנו, להאמין שאנחנו אכן מדברים עם ה' ושהוא מקשיב לנו, ולדעת שבזאת התקרבנו אליו. בלי טעם ובלי ריח, פשוט להתעקש ולהאמין שאנחנו צודקים.

עבודה זו של עקשנות בתפילה התבארה היטב בדבריו הנפלאים של רבי נתן (הלכות תפילין ה, מג): "וצריך להיות עקשן גדול בזה מאד מאד, שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל והוא רחוק מדבריו מאד כי זה ימים ושנים שעוסק בזה ועדיין לא פעל כלל. אף על פי כן צריך להיות עקשן גדול בזה כמו העקשן ממש שעושה הדבר בלי שום טעם, כן צריכין בעבודת ה', כמו שאמר רבינו ז"ל שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה', בכל עובדא ועובדא ובכל עצה ועצה. אבל עיקר העקשנות ביותר צריכין בתפילה ותחנונים, והעיקר בשיחות של ההתבודדות כמבואר בדברינו כמה פעמים. וכמו שפירש רש"י הנ"ל על נפתולי אלקים נפתלתי – לשון עיקש פתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום.

…ותבין היטב כמה יקר דברי התבודדות ששופכין שיחתו לפני השם יתברך, ואף על פי שזה כמה שמתפלל ומתבודד ונדמה לו שעדיין לא פעל כלל, אף על פי כן כל דיבור ודיבור אינו נאבד, רק כולם מנויים וספורים וגזוזים באוצרותיו.

…ועל כן צריכין להתחזק בזה מאד בלי שיעור. וכשיהיה חזק כל כך בבחינת 'נפתולי אלקים נפתלתי' הנ"ל, אז סוף כל סוף בודאי יזכה לפעול בקשתו להתקרב להשם יתברך להיות שווה עם אחיו הכשרים והצדיקים. וכמו שמסיים שם הפסוק 'גם יכולתי', 'הסכים על ידי', שנתעקשתי כל כך להפציר הרבה למקום אף על פי שנדמה לי כמה פעמים ששוב לא יועילו דברי חס ושלום, וכו', אף על פי כן נתעקשתי עצמי בעקשנות גדול בלי שיעור. וסוף כל סוף 'גם יכולתי', שהסכים על ידי להיות שווה לאחיי להתקרב להשם יתברך באמת".