להפוך זמן לנצח

ט׳ בתמוז תשע״ט

הפיכת החיים לתנועה של מהלך אפשרית מכוח הפיכת התורות לתפילות. ההפיכה של התורות לתפילות שמה אותנו בלב ליבו של התהליך שלנו. בכל מקום בו נימצא אנחנו לא נפרדים לרגע מהמקום אליו פנינו מועדות; אין אף פעם מחשבה כמו 'זה רחוק מדי', 'בלתי אפשרי', 'לא קשור אלי במצבי הנוכחי'. בכל נושא שנלמד אנחנו מחפשים את עצמנו וגם מוצאים, ומנקודה זו מתפללים על יישומה של התורה שלמדנו. (השתפכות הנפש)

ועיין בספר "עלים לתרופה" (לרבי נתן מברסלב, מכתב שעב), שכתב שם: והעיקר לעשות מתורות תפילות, לבקש ולפרש שיחתו לפניו יתברך על פי איזה תורה, שילמד בספריו הקדושים, שבכולם יכולים למצוא את עצמו בכל יום.
אהה, השם! מתי נזכה לזה. כי כל ימינו פורחים והולכים כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף וכו', ואין לנו במה לתפסם ולהחזיקם, שיהיו נשארים קיימים לנו, שנחיה בהם לנצח כי אם על ידי תפילה ותחנונים. והעיקר על פי הדרך הקדוש הזה, שהוא ישן וחדש מאוד, שהוא לעשות מהתורות תפילות כנ"ל.
… מי יתן, שנזכה לקים רצונו באמת וללכת בכל דרכיו, לשמוח בכל יום ולבקש ולצעוק לה' ולעשות מהתורות תפילות.
(השתפכות הנפש, אות ב)

איך אפשר לתפוס את הזמן שעובר? האם זה בכלל אפשרי, לגרום לו שיישאר לנצח? הרי זמן ונצח הם שני הפכים. העלייה מתחת שלטון הזמן אל המקום שלמעלה מהזמן היא נושא הנידון בכתבי רבי נחמן ורבי נתן במספר מקומות, כמו גם במקור שלפנינו. בדברי רבי נתן במכתבו שלמעלה ניתן לראות שהפיכת התורות לתפילות יכולה להחזיק את הימים בידינו ולהשאירם קיימים לנצח. הפיכת התורות לתפילות היא עצתו של רבי נחמן, שבכל לימוד שאנו לומדים עלינו למצוא את עצמנו בתוכו, לבחון את נקודות המרחק שלנו מיישומו, ולשאת תפילה אישית מפורטת על כך (נגענו מעט בעצה זו בפעמים הקודמות). העצה הזאת עומדת בבסיסה של ההתבודדות עליה דיבר רבי נחמן: "עיקר וכלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך, הוא רק אמירת תהילים ושאר תחינות ובקשות והתבודדות… לבקש מלפניו שיקרבהו לעבודתו יתברך" (ליקוטי מוהר"ן ב, קא. לנוחות הקיצור נסמן להלן "ליקו"מ").

הד חוזר לדברי רבי נתן כאן אנו מוצאים במכתב אחר שלו: "ואני צועק בלבי עתה על הימים שעברו, כמה שנים שלא זכיתי לקיים זאת [עצת ההתבודדות] מריבוי המניעות, אבל אני משמח עצמי על המעט דמעט, שזכיתי לפעמים לקיים מעט מזה" (עלים לתרופה, רצג). עד כמה שרבי נתן לא הביע את תפילתו לפני ה', לפי מושגיו ודרגתו, הצעקה היא על הימים שעברו. כאשר היום עובר ללא תפילה מדויקת על מצבו, היום באמת עובר ולא נשאר. בנקודה זו ננסה להתמקד בשורות הבאות.

* * *

"השם יתברך הוא למעלה מהזמן, כמובא. וזה העניין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאוד, ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי. אך דע, שעיקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים דהיינו מחמת ששכלנו קטן, כי כל מה שהשכל גדול ביותר, הזמן נקטן ונתבטל ביותר" (ליקו"מ סא). בתורה זו מאריך רבי נחמן לבאר כיצד הזמן הוא באמת דבר שאינו קיים, וכיצד החישה והתפיסה שלנו כלפיו יכולה להשתנות. כאשר אנחנו חולמים חלום ארוך, יכול להידמות לנו ששבעים שנה עברו, וכשנקום נראה שרק עברה רבע שעה. בדוגמה זו מראה רבי נחמן כיצד הזמן תלוי ביכולת היקף הדעת שלנו; כאשר דעתנו קטנה ומצומצמת הזמן נתפס כארוך יותר, וכאשר אנחנו בדעת בהירה ורחבה יותר הזמן הופך לקצר יותר.

איך הזמן נמתח ומתקצר לפי הדעת? לזמן אין קיום משל עצמו, חוץ מהתהליך אותו הוא מייצג. למשל, דקה היא ציון זמן של כך וכך אירועים שיכולים להתרחש בה. והיה ואם העולם כולו היה עומד מלכת לחלוטין בדקה זאת, כולל מחוגי השעונים, לא הייתה שום משמעות לפרק זמן זה. מאחר והזמן הוא ביטוי לתהליך, ככל שהדעת גדולה יותר היא יכולה להקיף את התנהלותו של התהליך ולראות אותו בראייה כוללת שממילא מקצרת את תחושת המשך שלו. ולעומת זאת, כשהדעת קטנה יותר היא שמה לב לכל פרט ואירוע שמתרחש, וכך חשה שהרבה דברים קרו והזמן באמת ארוך. ככל שנעלה בהשגת הדעת נוכל לראות שכל ימות העולם גם הם יכולים להיתפס כעניין רגעי מאוד, עד להבנה שבאמת "עיקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים". וסיכום הדברים בלשונו של רבי נתן: "ובאמת אין שום זמן כלל, כי עיקר הזמן שנדמה שיש זמן, הוא רק מחמת חסרון הדעת, כי אם היה זוכה לשלמות הדעת היה יודע שאין שום זמן כלל" (ליקו"ה גזילה ד).

כמה שנקרב את ההבנה הזאת אלינו, היא עדיין לא תוכל להיתפס אצלנו בשלמות. מציאותנו נמצאת תחת שלטון הזמן, "תחת השמש", אבל באמונה ובראייה מרחוק נוכל לתפוס כן. ככל שנתפוס שהזמן הוא תהליך ואינו מציאות שעומדת לעצמה, נתקרב יותר ויותר את המקום שאליו מוליך הזמן – הנצח. המציאות החושית של הזמן לפי רבי נתן היא למעשה שורשה של הבחירה, כי בכך נוצרת לנו אפשרות בחירה בין התקדמות בתהליך, ובין המחשבה שהעולם הזה קיים לנצח ונוכל להישאר מי שאנחנו מבלי להשתנות. מעתה אנו רואים פתח להבנה איך הזמן עצמו יכול להוביל לנצח. לא מדובר בשני הפכים שעוברים המרה באמצע, אלא בשני חלקים של אותו רעיון. הנצח הוא היעד, והזמן הוא התהליך. אבל איך מגיעים אל אותו נצח?

"חיים נצחיים הם רק להשם יתברך, כי הוא חי לנצח. ומי שנכלל בשורשו, דהיינו בו יתברך, הוא גם כן חי לנצח, כי מאחר שהוא נכלל באחד והוא אחד עם השם יתברך, הוא חי חיים נצחיים כמו השם יתברך" (ליקו"מ תורה כא). חיינו לא יכולים להיות נצחיים מצד עצמם, בגלל שהם נטועים בתוך הזמן. הזמן יוביל אותנו אל הנצח רק אם הוא ישמש כתהליך כזה, ולשם כך עלינו להיכלל בהשם יתברך. אבל אי אפשר להיכלל בה' אלא מתוך ביטול ישותנו, כדברי רבי נחמן במקום אחר (שם נב): "אך לזכות לזה להיכלל בשורשו, דהיינו לחזור ולהיכלל באחדות השם יתברך… אי אפשר לזכות כי אם על ידי ביטול שיבטל עצמו לגמרי, עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך, ואי אפשר לבוא לידי ביטול כי אם על ידי התבודדות". על ידי ההתבודדות אנו מבטלים את עצמנו, מביעים את רצוננו להתקיים בחיים של עשיית רצון ה', ובכך מתכללים בו.

* * *

בכל פעם שאנו שמים את עצמנו במרכז התהליך של ייעודנו, אז הזמן הוא זמן אמיתי, שהוא בעצם זמן נצחי. באופן כזה הזמן ממלא את תפקידו כתהליך המוביל לקראת תכלית, וכמה מהר שהוא עובר, הוא כבר נחווה כדבר אמיתי שממשיך את עצמו. אין פה את הפירוד של כל רגע לעצמו, כל סיטואציה לעצמה, כל אפשרות לעצמה. מאלו נשאר רק הרבה פרטים שאינם באחדות והרבה זיכרונות. האפשרות להמשיך ולקחת מכל מקום את הנקודה שלו בלי למחוק את כל מה שהיה עד עכשיו, מתממשת בחיים המתמשכים כתהליך. בתהליך, כל הרגעים הופכים לאחד, נכללים באחד האמיתי והופכים לנצח.

הפיכת החיים לתנועה של מהלך אפשרית מכוח הפיכת התורות לתפילות. ההפיכה של התורות לתפילות שמה אותנו בלב ליבו של התהליך שלנו. בכל מקום בו נימצא אנחנו לא נפרדים לרגע מהמקום אליו פנינו מועדות; אין אף פעם מחשבה כמו 'זה רחוק מדי', 'בלתי אפשרי', 'לא קשור אלי במצבי הנוכחי'. בכל נושא שנלמד אנחנו מחפשים את עצמנו וגם מוצאים, ומנקודה זו מתפללים על יישומה של התורה שלמדנו. הנחת היסוד של התפילה על התורה היא שאין שום מקום בו אנחנו עדיין לא קשורים ליישומה של התורה, ושכל מציאות של ריחוק אמורה להוביל אותנו רק להתקרב יותר, שהרי אנחנו מתפללים על הריחוק הזה. זאת תנועה נפשית מדוקדקת מאוד הבוחנת איפה אנחנו ממוקמים בתהליך, שגם מצעידה אותנו בו הלאה. אנחנו כן קשורים, אנחנו כן רוצים ואנו מתפללים להיות שם. רגעים כאלה הם רגעים של נצח, שגילו את עומק עומקו של הזמן. רגעים כאלה הם התאחדות עם האחד, המגלים על אחדותנו איתו, עם רצונו מאיתנו, עם כל חלקי החיים שלנו, כשכולם הופכים לדרך אחת ארוכה שמגיעה עד אליו. מי יתן ונזכה ללכת בה.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support