הראיתם פעם אדם שחברו עומד ומחריב את ביתו, ולמחרת הוא ניגש אליו ומעניק לו בחיבה זר פרחים?

ומה איתנו? אנו חיים בעולמו של הקב"ה ומתנהגים כטוב בעינינו ועוברים – ה' יצילינו – על רצון השם יתברך מבלי להניד עפעף, ואחרי הכל, משכימים בבוקר ומקבלים שפע מתנות-חינם מבורא עולם: מצות נטילת ידיים שחרית, ציצית, תפילין ועוד עשרות מצוות יקרות מפז ופנינים.

מלבד הבושה שאנו אמורים לעטות בעת שאנו מקבלים את המתנות האלו אחרי התנהגותינו הלא-ראויה, הרי שהדבר צריך למלאותינו שמחה אינסופית על גודל החסדים שהשם יתברך גומל לנו, שעל-אף כל מעשינו הרעים הוא מרחם עלינו ברחמיו העצומים ומשיב לנו טובה תחת רעה. כמה עלינו לשמוח כאשר אנחנו מתעטפים בציצית ומניחים תפילין, אחרי יום ולילה של הליכה אחרי הבלי העולם הזה; כמה צריך דבר זה להראות לנו את אהבת השם אלינו…

אכן, כך לימדנו רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן ח"ב כ"ג): אין די שמגרשים את העצבות והמרה-שחורה (-דכאון) מהלב והמח, שאז הרי הם עומדים בצד וממתינים לשעת כושר לשוב ולהשתלט על האדם, אלא יש לרדוף אחריהם ולהפכם לששון ושמחה, כפי שתופסים, לדוגמא, אדם עצוב ומכניסים אותו בעל כרחו לתוך הריקודים והמחולות.

ואיך? כאשר באים על האדם העצבות והמרה-שחורה, משום שהוא נזכר כמה הוא רחוק מהקדוש-ברוך-הוא וכמה רבים מעשיו הרעים, עליו להפוך אותם לששון ושמחה עצומים על ידי חשבון פשוט: בן אדם כמוני, הרחוק כל כך מהשם יתברך ומונח כל כך עמוק בתאוותיו המגונות, הרי אדם כזה אינו ראוי לשום הארת פנים מהבורא, וראה נא אותי, איך שאחרי כל זה אני מלא מצוות כרימון!

שמחה זו, מבאר רבי נתן, היא היא שלימות השמחה, מאחר שאין אנו נותנים ל"יגון ואנחה" לחכות בצד (ולשוב להשתלט עלינו) אלא אנו הופכים אותם עצמם לששון ושמחה, ומבטלים את עצם קיום העצבות.

על ידי רעיון זה, מיישב רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות הודאה ו,נד) תמיהה עצומה בפרשתינו:

פרשתינו פותחת: 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה', ומבואר במדרש, וכן בזוהר הקדוש, שאותם שבע עשרה השנים שגר יעקב בארץ מצרים היו הימים המאושרים ביותר בחייו, עד שהם חשובים כעיקר חייו [וכן אומר הזוהר הקדוש: כל ימיו של יעקב לא נקראו חיים… אבל אחרי ירידתו למצרים, אז נקרא ויחי יעקב]. והפליאה גדולה: יעקב יושב בארץ ישראל – ארץ הקודש, הארץ "אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה", ואין חייו חיים; וכאן, כאשר הוא יורד לארץ מצרים, הנקראת "ערוות הארץ", המלאה זוהמה וטינוף, דווקא שם "ויחי יעקב". היתכן?

מבאר רבי נתן: אכן. ודווקא היא הנותנת. אין לשמחה ולחיות שלימות, אלא אם כן היא באה בתוך 'ארץ מצרים', ערוות הארץ, מקום הרחוק מהשם יתברך – וממילא גם רחוק מאוד משמחה אמיתית. דווקא כשהחי בה משמח את עצמו, למרות הכל, בחסדי ה' איתו, זוהי שלמות השמחה!

יעקב אבינו ע"ה השיג את הסוד הזה: ששלימות השמחה היא כשהופכים את היגון ואנחה עצמם לששון ושמחה; כשחיים במצרים המלאה יגון ואנחה, ודווקא שם דבקים בקדוש ברוך הוא, ושמחים בכל נקודה טובה. (כמובן, אל לו לאדם להסיק מכך שעדיף לחיות במקום הרחוק מתורה ומצוות. דבר זה מנוגד לדעת התורה הקדושה, ופשוט הדבר לכל בר-דעת).

בזה שיעקב חי בארץ מצרים, ושם, בתוך השממה, בארץ המרוקנת מכל שמחה וחיות רוחניים אמיתיים [אשר מקורם יכול להיות רק הדבקות בהשם], התגבר וחי בדבקות בהשם יתברך בששון ושמחה – בזה הוא סלל לנו את הדרך באמצעותה נוכל לעבור בשלום את כל מיני המצבים החשוכים בחיינו בהם נסתר מאיתנו אור ה', והיגון והאנחה הורסים כל פינה טובה, על ידי שגם אז נמשיך עלינו שמחה עצומה, בזה שלמרות הכל מזכה אותנו השם יתברך במתנות נפלאות ונצחיות, כנטילת ידיים שחרית, הנחת תפלין ושאר מצוותיו הרבות.

באה פרשתינו ללמדינו, ללכת בדרכים שלימדנו יעקב אבינו ע"ה: לא ליפול בדעתינו כאשר אנו רואים כי אנו שקועים ב"ערוות הארץ", בהבלי העולם הזה; אלא לשמח את עצמינו בכל נקודה טובה שאנו זוכים לחטוף; נרדוף אחרי היגון והאנחה על מנת להפוך אותם עצמם לששון ושמחה אינסופיים, וכך נוכל להתעלות באמת. כי רק כך נוכל לשרוד את החושך הגדול, ולהחזיק מעמד עד שיפציע השחר…